פסטיבל אינטימדאנס א'. רועי אסף- Boys , מטבח המכשפות- רוני כ'ץ ולי מאיר. תיאטרון תמונע, 30 ביולי

צילום: גדי דגון

פסטיבל אינטימדאנס 2015 מתקיים תחת הכותרת  'התנגדות', דגל רחב שתחתיו חוסה התפתחות המחול הבימתי לדורותיו כרצף של התנגדויות כל דור לקודמו, שמסמן התקדמות על דרך השלילה. הדבר נכון באותה מידה גם לגבי אמנות פלסטית, ארכיטקטורה ובמידה מסוימת גם מוסיקה.

על פי התכנייה, מהדורת 2015 של אינטימדאנס עוסקת בהתבוננות דרך פריזמה של העידן הסוער של רפובליקת ויימאר, בתקופה שאחרי מלחה'ע הראשונה, שבה התבססה המודרנה על שלל אופני הייצוג שלה. עוד מצוין בהקדמה, שנעשה ניסיון למצוא הקבלה בין ויימאר לימינו, כאן ועכשיו.

בחירת מודל ההשראה הנ'ל, על כל הקונוטציות הכרוכות בו, אינו מדיר אופציות אחרות וכך, בזכות רב-קוליות, רב-תרבותיות ורב- מוקדיות, כל מוסכמה, קונפליקט או התנייה מוזמנים לחסות תחת מטריית הכותרת. ואכן, במסגרת זו יש מופעים רבים ומגוונים. בשלב זה אתמקד בערב הראשון.

אין אם כך סיבה להיאחז בכותרת כדי לדבר על שתי העבודות שנכללו בערב הראשון : הראשונה שבהם, היא עבודתו החדשה של רועי אסף  Boys, המהווה פרק ב' לעבודה קודמת שלו- Girls. במבט לאחור, 'בנים', הכוללת רפרנסים גלויים לעבודת 'בנות', מחזקת את אחרונה וזו מצדה, מעמיקה את תכניה של עבודת ה'בנים'.   roi assaf, boys 2 gadi dagon

רועי אסף מושך תשומת לב רבה בשנים האחרונות לא רק כאן. וחיזוק מצאתי לפני מספר שבועות כשפגשתי מנהלת אחד הפסטיבלים הידועים באירופה שמנהלת אתו דיאלוג מעניין שיש לקוות שיבשיל ותצלח דרכו.

בעבודה 'בנים' משתתפים חמישה גברים: אבשלום לטוכה, גבע זייברט, עוז מולאי, תומר פיסטינר ותמיר אטינג. אולי בשל התלבושת האחידה השחורה והמגוהצת שכוללת מכנסי בד קצרים וכותונת קצרת שרוולים, חמשת הבנים נראים כיחידת לובשי מדים, כך שהתנהלותם הסטקאטואית נתפסת כתגובה של אנשי צבא, והחמישייה הם 'בנים' במובן של 'גברים' שריריים. לאורך המערכה הראשונה מתבסס דימוי הקבוצה באמצעות רצפי תנועה קצביים המסתיימים בהקפאתם. בחלק זה, הסאונד שמלווה את ההתרחשויות נשמע כמנגינת מצעדים. האסוציאציות הבלתי נמנעות מהדהדות ברובד  הנגלה סיטואציה צבאית, שלנו מן הסתם. roi assaf, boys, gadi dagon

אסף מצליח למקם אותם במרחב שלנו גם בדרך נוספת, באמצעות תמונה של מהלך רציף של תנועה מרתקת , שעיקר מתבסס על חמשת הגברים שאוחזים ידיים ומחליפים לסירוגין את המבנה המעגלי נוסח הורה בצעדות שרשרת ישרות, עקלתוניות, אלכסוניות שכל אחת מסתיימת בגרסה מעגלית  חדשה, שבאה לרכך את הרושם הנוקשה של המצעדים הקצובים.  החיבור המעגלי נתפס כאחד מסממני הישראליות עוד מימי הגורן. כל הפרק הזה מבוסס על סימטריה וצעידה בקצב אחיד, שאף הם נתפסים – גם ללא המעגל- כמאפיינים את המחול הישראלי.

אלה הם המרכיבים הבולטים בתמונה המפנה מבט אל עבר סטריאוטיפים גבריים ישראליים במובהק. אסף בודק את מידת ההזדהות עם הארכיטיפ המגדרי ומצביע על מקומות של קושי, חולשה, הסטה, מקומות שבהם נחשף הגוף הפוליטי על שלל פניו.

בין לבין, חוזר רועי אסף אל היצירה 'גירלס' ומשתמש בלא מעט נושאים תנועתיים וקוליים כדי להדהד את המשותף.

 שתי העבודות תחומות ויזואלית במשטח הבמה, תחום שהוא צר בהרבה מזה האפשרי.

במרכז הבמה מונח לינוליאום לבן, שיוצר רצועה מוגדרת שעליה מתנהל הריקוד בהקפדה יתרה.   הבחירה הזו ממרכזת את המבט ויוצרת מתח בין המשטח הפעיל למרחב הסביל שסביבו . זו החלטה עיצובית בעלת משמעות תוכנית המוסיפה עוד דרגת החמרה לעבודה המדויקת, המאוד מחושבת וכן גם המעוצבת לעילא, של אסף .

הגברים עושים עבודה טובה ומרשימה ומדייקים במקומות שבהם, דרך הסדקים, מתגלה הומור, מודעות עצמית גבוהה, שבבי תשוקה, ויכולת התענגות הגוף מעצם התנועה.

רועי אסף הוא יוצר בעל רגישויות ייחודיות והוא בדרך לבסס קול משלו ואני מוצאת בחיפוש האמנותי שלו עניין רב. עבודת 'בנים' מקדמת אותו עוד מדרגה, אל מפלס חדש בעל אופק פתוח.

—————————————

מטבח המכשפות,

את העבודה השנייה בערב יצרו רוני כ'ץ ולי מאיר.

מטבח המכשפות היה אירוע מושקע, סוג של סלט המורכב מהפנינג, פרפורמנס, ארט, עינטוזים וקברט אקדמי משהו, ותוך כדי, הרבה כוסות בירה שזרמו חופשי על השולחנות והקלו על שבירת מחיצות בין קהל יושבי השולחנות באולם הכניסה, לבין שלל המשתתפים המחופשים שטרחו להפעילו בדרכים מגוונות וחביבות ביותר..

קבוצה גדולה של אנשים תרמה את חלקה ובהם סחר דאמוני , עידית הרמן בפיאת קארה בלונד ושמלה מנומרת צמודה בתפקיד תובעני עד מאד, מיה וולנטין, לילך לבנה, רלה מזלי, רשא נחאס, ילי נתיב ( בתחפושת שהלמה אותה) עינת אמיר, לורה קירשנבאום, לי מאיר ורוני כ'ץ.

הייתה מוסיקה, אווירה משוחררת, היה פאנל ששחזר ראיון מהטלוויזיה הגרמנית שבו התראיינה הרקדנית היהודייה ואלסקה גרט  שעזבה את ברלין לפני המלחמה וחזרה אליה אחר כך.

התמה המרכזית שחיברה את 11 הנשים הללו הייתה  ניסיון להאיר אופני התנגדות באמצעות אמנות ואמנים. לסימפוזיון היו לא מעט כוונות טובות ומעלות, חלקן התממש, חלקן יחכה להזדמנות נוספת.

 לגבי דידי, האירוע והפורמט יצרו לא מעט גירויים, שיווי המשקל ביניהם עשוי להשתפר לאחר ההתנסות המעניינת הזו. נהנתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *