צילום: תמר לם
במסגרת 'זירת מחול' בירושלים עלו ארבע תכניות וכל הכתוב בהמשך מתייחס מפאת אילוצים רק לשלוש מהן( א-ג) שהכילו שש יצירות. מנהלה האמנותי של 'זירת מחול בשלוש העונות האחרונות הוא סהר עזימי שמסכם את תוצרי המהדורה הנוכחית בתכניה: " היצירות השנה נשזרות בקו שנע על הרצף שבין האותנטי והגס ועד המעובד והקונספטואלי". בכך, הוא מצביע על שדה פעילות רחב ביותר שבו אין לצפות להתגבשות קו שהוא עמוק מסך העבודות המתוות אותו. וזה בסדר. 
בצפייה בשש העבודות בולט ניסיון לצאת ממסגרת הנוחות של כל אחד מהיוצרים וניסיון רציני לחתור אל מקום אישי, לחוויה 'אותנטית' ( whatever that is) כשקו מנחה של התפיסה האמנותית היא מרכזיותו של ממד הגוף. ההצלחה חלקית.
בשורה האחרונה, עם כל הכוונות הכי טובות , ההנחיות הנכונות ובחירה קפדנית של משתתפים, לא תמיד אפשר לנבא את התוצאות ולהתקרב לתקוות שתלו בפרויקט העושים במלאכה. מזה זמן יש תחושה של דריכה במקום ופלח חשוב של היוצרים העצמאיים לא הגיע השנה לשיאים שהכרנו בעבר. מחול, כמו הרבה דברים, מתקדם שני צעדים קדימה ואחד אחורה. לפעמים להפך.
במבט לאחור, אפשר לאתר כמה פסגות של פרצי יצירה ששינו את המחול הישראלי עם מרווחי זמן ביניהם. לא צריך להיבהל מזה, גם לתנודות יש חשיבות במניעת התקבעות ובהמרצת איתגורים.
אופיר יודילביץ' בדק רעיון. מה קורה כשמתנהלים על משטח לא יציב ומבקשים לעשות בו פעילות שבה מרכיב מרכזי הוא דווקא שיווי משקל. זה הוביל אותו לפתרון פרקטי מצוין וכך, עבודתו Gravitas, התקיימה על מזרן אויר אדיר מימדים על מפלס הקרקע כשהקהל יושב על כסאות המקיפים את זירת ההתרחשות. המבצעים- אשר רט (פסוידונים?) ויודילביץ' – בדקו כמעט כל אופציה שעובדת טוב עם תכונותיו של המשטח הסמי-טרמפוליני , ונהנו מכך שמזרן האוויר מספק חגורת ביטחון וישמור עליהם משבירת העצמות בכל נפילה או קפיצה לא מדויקת. מהר מאד התרכזו השניים במצבים אקרובטיים שדורשים כוח, יציבות, דיוק והפעלת דמיון כשגוף תומך בגוף ומשמש לו מנוף, וממגוון תרגילי התקלות, נפילות, גלגולים שלקוחים מהאתלטיקה הקלה, כאלה שאסור לנסות לבד בבית, ועוד ועוד פעולות משמחות.
שני הגברים הזיעו כהוגן ומבין השניים בלט דווקא אשר רט בכוח האדיר שלו, ביציבות וביכולות הביצוע האתלטי. יודילביץ', הצטיין בכמה יוזמות של זריזות ולא פיגר הרבה אחרי רעהו בזכות נחישות וכוח הרצון,.
שלושים דקות של תרגילים על מזרון אויר הניבו עבודה עם חן, שזכתה להערכה, אך לא נוצלה מעבר לכך. יחסית ליצירת מחול, לא היו בה רבדים ומורכבות שממנה אפשר להמריא ומצד שני, כעבודת קרקס, חסרה מקצועיות שבאה לביטוי בביצוע מלוטש של אתגרי כוח המשיכה, מבלי להראות את המאמץ. דבר שבא רק בעקבות התמקצעות .
בתכנית השנייה נכנסת לבמה דמות מסקרנת שנעה לאורך הקיר האחורי באיטיות רבה. אילנה בלחסן, לבושה בבגד בצבע גוף, לראשה שיער ארוך, שופע שמכסה את מצחה. היה קשה לזהות אותה בהתחלה.
הגוף והפנים לבנים, הידיים רפויות לצד הגוף ועם זאת פרצי רטט מתח צפים פה ושם. הגוף מתקפל לצד לפתע באיכות של בובה על חוט, כלומר מתוך החלטה חיצונית לגוף. מאידך, היא מצטיירת כדמות מיתית עם כפות ידיים ארוכות ונאות. האם היא ציידת קדמונית או בובה ממוכנת? המתח בין שתי האפשרויות מאפשר לה להיצמד לחומרי התנועה המינימליסטיים שבחרה, לא להיכנע לאיבוד הקצב הפנימי המושהה, לא להרחיב יתר על המידה את מנעד התנועות והתנוחות ובכך לבסס ולחזק את דימוי הגוף שאתו היא יצאה לדרך בעבודתה המרתקת Dark River. העבודה היא באורך 20 דקות. נדמה לי שהעבודה יכולה להיות בסיס מעניין ליצירה מורחבת עוד יותר. בעיני זו הייתה עבודה חזקה ובוגרת.
היצירה כולוכלום של אורי שפיר נמשכת עשר דקות, שבמהלכן שפיר מצעיד את עצמו ומטיח את גופו לכל עבר בקצב של מקדחה, ושורף את הבמה במהלך שנע בין תעתועי גוף שמייצר גוף ספאסטי היפר-היסטרי, לבין מרוץ של החיים כשהמטרה צלולה לשנייה, והגוף מוכוון מטרה לרגע של שפיות. הופ, הוא פה. הופ, הוא שם. הבחירה במוסיקה של סמואל בארבר שמלווה את האודיסאה מונעת מנוע סילון, היא הכי רחוקה מרוח העבודה, אבל באופן מפתיע, לא חורקת מול רוח העבודה, אלא מתקיימת במישור משלה, ביקום מקביל לפלנטת אורי-שפיר-על-ספידים.
אני בהחלט סקרנית, לאן כולוכלום יוביל אותו בהמשך.
איילה פרנקל מצליחה ליצור בעבודתה – Gazelle דמות בימתית רבת סתירות , אניגמטית במידה. בחליפה שחורה צמודה וכיסוי ראש ופנים בצעיף כותנה בגוון עור ונעליים חצאיות רכות שחורות, היא נדמית בתחילה לאישה חסודה שמשתייכת לקבוצת נשים חרדיות שמחפשות נישה במחול הירושלמי. אלא שתוך שנייה, עם סיבוב הגב לקהל, מתגלה 'שליץ' , שסע, המגיע עד הישבן ואחריו נפער מחשוף חסוד למחצה שממנו נגלים שדיה. חסודה היא לא. להיפך. פרנקל מוצאת חמישים תנוחות שבהם היא פונה לקהל באמצעות פיסוק רגליה. הכיסוי מול הגילוי, ההתערטלות מול ההסתרה, מייצרים ישות אניגמטית שלא ברור ממי היא מתחבאת ומדוע. 
פרנקל, בנתה לעצמה תסריט וכנראה רשמה זרימת נרטיב, אבל לא הלכה מעבר לשלב הזה ולא התבהרה לי מטרתה של העבודה הקצרה הזו.
שתי עבודות שנשארו בגדר ניסוי כלים וזקוקות להנחייה מהתחלה, לפירוק והרכבה מחדש, ובהם שמש אחת לכל, של אריאל כהן. שלושים דקות של חגיגה ג'ובנילית . פחות עליזה לקהל, אבל עושה רושם על המבצעים. עם הרבה טכסטים שמבוצעים בחובבנות יתרה, רמזי נועזות- גבר בשת חשוף יושב על דלי וטובל ידיו אחר כך כביכול בתוצרי הגוף . ממש אוונגרד של המאה שעברה. העבודה שטופה ברוח שטות ניקית, שזו אופציה לגיטימית, כל עוד אתה יכול להראות שאת החומר שהיה בדלי, אתה יכול לזקק לזהב. אם לא- נשארת בידיים ריקות. נשאר לנגב.