A letter from Lisbon- Antonio Laginha מכתב מליסבון- אנתוניו לאגינה

 

פורטוגל- רוקדים נגד כל הסיכויים

מאת: אנתוניו לאגינה*

Vortrice dance Company- by Claudia martins and Rafael Carricoמנקודת מבטו של היחיד, מחול הוא במרבית המקרים הליך אמנותי המונע על ידי צורך רוחני, רגשי או פיסי. המחול הפך במדינות רבות לנכס תרבותי שיש לו גם פן כלכלי.

פורטגל, המדינה הותיקה ביותר באירופה- הוכרה כמדינה על ידי הכנסייה הקתולית ב- 1143- יש מסורת מבוססת של מחול פולקלורי עם עשרות להקות עממיות מצפון ודרום, איי מדרה והאיים האזוריים. יש לנו הפורטוגזים סגנון שירה ייחודי הנקרא 'פאדו' ( גורל) שבעבר אף רקדו אותו. אך בהשוואה למדינה השכנה, ספרד, אין לנו סוגת מחול ספציפית כמו הפלמנקו הצועני, ששמו הולך לפניו בכל ארצות הניכר.

נדמה כי הגישה בפורטוגל למחול היא שונה , בין אם מדובר במחול שהתפתח תחת קורת גגו של אולם הקונצרטים או תחת כיפת השמיים. גם אם הסוגות הפופולריות היו נוכחות בכל פסטיבל ואירוע תרבותי, למחול הבימתי לא היה תפקיד ברור בחצר המלכות של פורטוגל כפי שהיה לו בחצרות איטליה וצרפת.

חנוכת אולם האופרה המלכותית 'סאו קרלוס' ב- 1793- שעד היום נחשב לאחד האולמות המרשימים בעולם- סימנה את תחילתו של עידן חדש לאמנויות הבמה בפורטוגל. למרות המוניטין של האולם וכוונות מנהליו להציג את עידית המחול האירופאי, ידוע כי מרבית הבלרינות של העידן הרומנטי הופיעו במדריד אך לא הגיעו לליסבון. אמנים כמו ברנרדו וסטריס וארתור סן-ליאון (Bernardo Vestries, Arthur Saint- Leon ), עבדו בליסבון, אך ככלל, כל השאר היו כוריאוגרפים ובלרינות מהשורה השנייה ששיעשעו את הקהל ואת אנשי החברה הגבוהה של ליסבון. מסוף המאה ה-19- תקופה בה המחול עבר תמורות משבריות- ועד מלחמת העולם הראשונה, לא הרבה התרחש בליסבון שבה היו ממוקמים מרבית התאטראות, בגלל קשיים כלכליים ופוליטיים חריפים. ביקורו של 'בלט רוס' של דיאגילב בליסבון בסוף שנת 1917 היה בעיתוי אומלל והלהקה מצאה אולם אופרה סגור ומהפכה בעיצומה ברחובות ליסבון. דיווחים מהתקופה מצביעים על אכזבתם של הרקדנים מהתנאים הבלתי הולמים ומהקהל הדליל שהגיע, נתונים שהובילו לאחת מהופעותיהם הגרועות ביותר. עם זאת, נוכחותם עוררה אמנים ואינטלקטואלים בבירה הפורטוגזית, אך רק מעט עקבות נותרו כהוכחה.

רק שלושים שנה מאוחר יותר לאחר נפילתה של המלוכה ב- 1910, נוסדה להקת מחול מקצועית ראשונה- The Verde Gaio Dance Group, בהשפעתו של הבלט הרוסי בניהולו של פרנסיס גארסה ((Francis Garca' למרות הצלחתה וקבלת הפנים הנלהבת שקיבלה בפריז לא שרדה הלהקה כפרויקט יצירתי רציף מעבר לחמש שנים.

מרגרידה דה אברו ( Margarida de Abreu ) , תלמידתו של ז'ק דלקרוז (Jacques Dalcroze ) בשוויץ בין שתי מלחמות העולם, נחשבת ל"אם" המחול הפורטוגזי, טיפחה במשך עשרות שנים להקה מקצועית קטנה שממנה יצאו דורות של רקדנים מקצועיים. מחול בימתי פורטוגזי חב את קיומו לשניהם, אברו וגראסה, כאשר מרבית היוצרים והרקדנים ומנהליהם האמנותיים של בתי הספר והלהקות שצצו אחרי 'ורדו גאיו' ב- 1940 יצאו מקרב תלמידיהם.

בתחילת שנות השישים נוסדה בבית האופרה 'סאו קרלוס' להקה קלאסית Companies Portuguesa de Bailado, שלא האריכה ימים והתמוטטה אחרי שנתיים בלבד. באותו זמן קבוצה פרטית בשם Grupo Experimental de Ballet כללה את מרבית הכוחות המקצועיים הטובים ביותר שהיו אז בפורטוגל. להקה זו סופחה ב- 1965 לקרן החדשה והעשירה שהקים קאלוסט גולבנקיאן (Calouste Gulbenkian ), טייקון הנפט ממוצא ארמני שבחר מסיבות שונות לעבור לחיות בפורטוגל לאחר מלחמת העולם השנייה. לימים נודעה הלהקה בשם בלט גולבנקיאן ( Gulbenkian Ballet).

Gobenkian ballet- cho: paulo Ribeiroבמשך שנים ארוכות בהם פעלה הקרן ללא כוונת רווח של גולבנקיאן מתוך הקומפלקס היפהפה שהקימה במרכז ליסבון, היא פעלה כתחליף למשרד התרבות, בתקופת המשטר הדיקטטורי שהסתיים ב- 1974 עם 'מהפיכת הציפורנים', קיימה הקרן מתקציביה אמנים ומדענים רבים ואיפשרה להם לללמוד, להתפתח ולקדם את הקריירה שלהם בחו'ל ולהגיע לעמדות בכירות בקרב קהילת האמנים והמדענים.

למרות חסרונה של מסורת בת מאות שנים וללא מדיניות כלכלית תומכת לעידוד תרבות, אמנות ותיירות, להקת 'בלט גולבנקיאן' ואמנים נוספים הצליחו לרכוש מוניטין בינלאומי.

לאור זה, קשה קצת להבין איך יוצרים כמו וורה מונטרו ( Vera Montero), רוי הורטה (Rui Horta ) ז'או פיאדרו (Joao Fiadeiro ) ידועים יותר בחו'ל מאשר בארצנו.

כולם הם צאצאי 'בלט גולבנקיאן', להקת מחול רפרטוארית עכשווית ששמרה על מצוינות במשך ארבעים שנה. מוסד זה חוסל בדם קר ב- 2005 על ידי מועצת המנהלים של קרן גולבנקיאן, בניגוד לדעתם של רבים וטובים. ביום בהיר, החליטי בקרן לוותר על להקה מדהימה של רקדנים שהיו חלק ממוסד יציב ומשובח. ללהקה יש אחד מהרפרטוארים העשירים בעולם ואוצר בלום של תלבושות ותפאורות שהיו עשויים להיות בסיס למוזיאון מרהיב למחול. .

מחול יותר נגיש ופחות מרוחק

ממשלת פורטגל באמצעות משרד התרבות, החליטה לבסוף ב- 1977 על הקמתה של להקת בלט לאומית Companhia Nacional de Bailado/ NCB שמנהלה האמנותי במשך 15 שנים היה רקדן ראשי ב'בלט גולבנקיאן' Armando Jorge. מתחילת דרכה התקשתה הלהקה לעצב זהות לאומית או לשמור על רמת איכות יציבה. רפרטואר מכל הבא ליד וחסרונם של רקדני בלט מיומנים, שהקונסרבטוריון הלאומי לא הצליח לטפח, הובילו את הלהקה למשבר עמוק לאחר סילוקו של ארמנדו, שהתחזק במהלך הקדנציה של ארבעת המנהלים שבאו אחריו.

עד לפני כעשור נחשבו ארמנדו קרלוס צ'ינסיארס וואסקו וולנקאמפ ליוצרים היותר פופולריים באולמות מרכז גולבנקיאן אך בעשור האחרון תפסו את מקומם אולגה רוריז, קלרה אנדרמאט, פאולו ריביארו ופרנצ'יסקו קמאצ'ו. כולם רקדנים-יוצרים שהקימו להקות מחול משלהם, הנתמכות על ידי קרנות ממשלתיות. כולם חיפשו השראה בתאטרון המחול נוסח פינה באוש או במחול המושגי הצרפתי החדש. חלקם אף למדו תאטרון אצל מורים ידועים כמו לי שטרסברג. על אנשי הדור היותר צעיר של יוצרים סולנים ואף מנתצי אלילים נמנים סילביה ריאל, פיליפה פרנצ'יסקו, קלאודיה דיאז וטיאגו גואדס. התופסים את עצמם כ'פרפורמרים' ולא כרקדנים. גם לזרם ה'נונ-דאנס' יש גורואים משלו והם נתמכים על ידי תקציבים ציבוריים ועבודותיהם הרב תחומיות הנשענות על תנועה, טכסט, וטכנולוגיות חדשות הן אולי יצירתיות מאד אך לא מושכות קהל רחב.

לפי כך, אפשר היום לראות על במות בליסבון את להקות המחול הטובות מכל העולם, בעוד שתוצרי המחול המקומיים, עדיין לא עומדים בתחרות .

סוגות מחול רבות במאה ה- 21, כולל סוגות בידוריות בעיקרן, הפכו יותר נגישים ופחות מנותקים מהקהל אבל מחול ניסיוני ורציני מתקשה לקנות אוהדים בקרב הקהל הפורטוגזי. כמו ברבות ממדינות אירופה, המחול יותר פגיע ומושפע מאופורטוניזם ובינוניות, לא מעט עקב התערבותם של פוליטיקאים בגורלה של התרבות.

משרד התרבות הפורטוגזי ספג ביקורת קשה על חלוקה מוטה של תקציבים לתאטראות מחול ואופרה "רשמיים" התלויים בממסד הניהולי OPRAT אך גם על מימון פרויקטים בעלי סיכויים נמוכים לחשיפה בפני קהל וחלוקה לפי קריטריונים לא ברורים, באמצעות משרד האמנויות הכללי.

לצערי, מספר להקות מחול מקצועיות התפרקו לאחרונה בגלל השוק הלא יציב מחד ותת-תקצוב של משרד האמנויות מאידך. הודות לרשת חדשה של תאטראות עירוניים בערים שמחוץ לליסבון מתקיימת פעילות שמאפשרת להקות לקיים מופעים ואירועי מחול במגוון אולמות עירוניים נוספים.

ההיצע המחקרי בתחום המחול אינו רחב, מספר מועט של ספרי מחול יצאו בפורטוגל וכתבי –עת בתחום המחול כבר מתפרסמים יותר.

פורטוגל ידועה יותר במשורריה ובספורטאיה ואלה אינם זקוקים ליותר מעט וזוג נעלי ספורט. תוצרי בתי הספר הפרטיים למחול לוקים בחסר ואילו בתי הספר הציבוריים והאוניברסיטאות אינם מוציאים מקרבם כמעט אמנים יוצרים.

היוצרים החשובים שלנו שעליהם גאוותם של הפורטוגזים כמו הפסנתרנית מריה ז'ואו ((Maria Joao המלחין העכשווי עמנואל נונס (Emmanuel Nunes ) הסופר, זוכה פרס נובל, ז'וזה סארמגו (Jose Saramago ) והציירת המבריקה פאולה רגו (Paula Rego ) בחרו להתגורר מחוץ לפורטוגל. כמותם לא מעט ררקדניםצעירים ויוצרים שעזבו את פורטוגל כדי לקדם קריירה ממחוץ לה ומסרבים לחזור בשל מחסור בהזדמנויות עבודה.

* אנטוניו לאגינה, מבקר מחול, עורך ומנהלו של מרכז מחול CDO

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *