צילום: צילומי קסוויאר לה רואה : Katrin Schoof צילומי א. דימצ'ב באדיבות PR
במתחם המחול/שכונת הפרפורמנס: סקס, דם, דיווה אחרי מיחזור וקסוויאר לה רואה אחד.
מהדורת 2015 של 'פסטיבל ישראל ' מתרחשת תחת הכותרת 'חדש' וזו גם בשורתו המרכזית של המנהל האמנותי החדש, איציק ג'ולי, שמבקש לחשוף לקהל המקומי את "הזרמים העכשוויים באמנות הבמה".. ואכן, השנה מארח הפסטיבל אמנים ספורים ממתחם המחול/שכונת הפרפורמנס, שהם חלק מקבוצה גדולה של יוצרים המזוהים עם השוליים וניתן לראות אותם בלא מעט פסטיבלים, כחלק ממגוון סוגות המרכיבות את היצע הפסטיבל. 
כל פסטיבל גדול ונחשב מרכיב תצריף של מופעים והשיקולים של הרכב התמהיל אינם שונים מאלה המרכיבים את תמהיל החנויות בקניון. כדי שקניון יחשב מוצלח ובר קיימא, הוא זקוק לכמה עוגנים שיביאו תנועת קונים גדולה. כדי שפסטיבל גדול ימשיך להיות רלוונטי לאורך שנים, הוא צריך להיות בנוי ממופעים מסקרנים, חדשים, מיוחדים ומגוונים. עם כל העניין ביוצרים המוזמנים, אף אחד מהם אינו עוגן, במובן הזה שיביא קהלים רחבים מרחבי הארץ לצבוא על הקופות, ופרק א' של תכנית המחול בפסטיבל גם לא מצפה ליותר מדי והוא מסתמך מראש על אולמות קטנים בלבד: רבקה קראון, בית מזי'א וליאו מודל.
פסטיבל ישראל הוא לא פסטיבל נישה, לפחות לא זו יומרתו. זה לא סוד שהפסטיבל, ממגוון סיבות, אבד את חשיבותו המרכזית בתחום מופעי הבמה, חשיבות שהייתה כשמספר המופעים הזרים שהגיעו לארץ, לא היה גבוה וכך גם מספר הבמות הזמינות. בתכנית העונה הנוכחית, יש בפרק המחול מספר מצומצם של מופעים מחו'ל; מהם שלושה מופעי סולו, אחד שבו ישנם ארבעה משתתפים ולהקת מחול מארה'ב, שעיקר זכויותיה באו מיצירותיה של טרישה בראון, מייסדת הלהקה, ויוצרת ששיאה בערך לפני חצי מאה . כמו כן, לתכנית מצורפת להקה ישראלית עם עיבוד של עבודה ישנה לא פחות, מלפני חמישים שנה, של היוצרת האמריקאית אנה הלפרין, שבגיל תשעים ושש, עזרה ללהקת 'ורטיגו' לפתח גרסה ליצירת מפתח שלה- Parades and Changes.
ייקח זמן עד שנראה אם חל שינוי במעמדו של 'פסטיבל ישראל'.
אז מה היה לנו בסבב הראשון שנערך ב- 4-5/6
קיבלנו את איוו דימצ'ב, ( Ivo Dimchev), בתכנית יחיד בשם I-ON ואת איוו דימצ'ב בתכנית בה השתתפו עוד שלושה חוץ ממנו הנקראת X-ON ובה מככב איוו דימצ'ב ולצדו עוד שלוש דמויות משנה. 
הראשונה היא פיתוח ועיבוי לסולו שקדם לה , שניהם מ-2011. הדמות המרכזית בשתי העבודות היא פרסונה שיצר דימצ'ב כבר בעבודה קודמת עוד יותר, שכנראה יקרה ללבו. לילי האנדל הזו מתנייעת, מדדה על במה ערומה, למעט חגורת חלציים עטוית חרוזי פנינה. פניה מאופרים והיא מקפידה על יציבה המבליטה את האחוריים ומקשיתה את הגב בכל הזדמנות.
סביבת הבמה, בשתי התכניות, מייצגת חלל תצוגה, אולי גלריה ובה1-2 ( בהתאמה) חפצים, שהמשתתפים מזהים אותם כאובייקטים אמנותיים של אמן אוסטרי בשם פריץ ווסט שיצר גופים אבסטרקטים תלת מימדים שנראים כעשויים מגבס או עיסת נייר ( papier mache ) אותם הוא ייעד לחללים ציבוריים, ושם הוא עודד אינטראקציה של האובייקטים עם הקהל המזדמן. או ההיפך.
דימצ'ב מעלה נושאים שקשורים לאמנות ובעיקר הוא מתייחס לאופני השגבתה ואופני הנגשתה של האמנות, דרך חידוד הריחוק בין שתי הגישות, והוא גם עסוק בזהות מגדרית בדיוק במקום המעורער שלה, הוא גם שר יפה ( או שמא הכל/הקול מוקלט והוא רק מניע שפתיים), אבל כל מילה וכל יחסי הכוח הנחשפים על הבמה בין המשתתפים הם חומר לדאחקות קאמפיות, שהשראתם מתחום של סוגת קברט מסוימת שבה סקס ודם – והם חומרי יסוד ל'פרפורמנס' מאד מודע לעצמו שבלקסיקון שלו /וולגריות' היא מחמאה יותר מביקורת פוליטית עוקצנית.
ההופעה של דימצ'ב יושבת בול באמצע האג'נדה של הפסטיבל, שבו החדשנות אולי לא המרכיב הבולט שלה, אלא זליגתה אל עבר הפרפורמנס שבשולי המחול . פלח, שמעצם הגדרות מותיר שוליים פרומים, מדי לא אחת. בשדה דומה מתקיים דיווה עוד יותר. יותר מהכול, ושמו פרנסואה שיניו. הביקורת: "פרובוקטור מרתק, חצוף, מקורי, נועז ופרפורמר בלתי מנוצח" . הוא יותר צעיר, יותר יפה, יותר זז טוב, יותר שר טוב, יותר מרחיק לכת ואין לו אלוהים. חלק מעבודותיו לא יעברו את הצנזורית הראשית.
כך, אם כבר עכשווי, אז שיהיה כבר שובר גבולות באמת, בעל כריזמה סוף שגם שר נפלא. אז כבר את הכי טוב שיש, וזה לא דימצ'ב..
בהשוואה אליו, קסוויאר לה רואה ( Xavier Le Roy ) שמבוגר מדימצ'ב בעשור, הוא האנינות בהתגלמותה ויש לו עוד מעלות וזכויות משלו. הוא ממותג על פי רב כאחד היוצרים המשפיעים על סוגת המחול הקונספטואלי הצרפתי, אם כי בעבר, הוא ניסה להגדיר עצמו בנפרד. אולי לעובדה שהוא גילה את עולם המחול בשלב שבו עבד על דוקטורט בתחום הביולוגיה המולקולארית יש השפעה על אופני החשיבה המתודית, מחקרית שלו ועל האופן המדוקדק ואולי אף המחמיר ( גם עם עצמו) שבו הוא תופס את תפקידו, כמורד במושגי מחול מודרני כגון זרימת תנועה ומתכנס לייצוגי גוף ופוליטיקה של האחר.
בעבודה הנוכחית, (Self Unfinished ) זה בא לביטוי בשימוש קיצוני של פירוק תנועה ובידודה כהתחלה. מדובר במבט המפרק תנועה ל'פריימים', כמו בשיטות אנימציה מסורתיות, שרצפי תנועה בודדת חושפים תהליכי השתנות, מדגישים ומגמישים את המבט על רצף זמן נתון. אם כי התהליך מאד שכלתני והמחול מוותר על מוסיקה, יש בתוצר עצמו רובד של חושניות ואני לא מתכוונת לארוטיקה.
זה מתחיל בגבר דק גזרה, שיער מכסיף, לבוש בגדי יומיום, יושב ליד שולחן פשוט. זרועותיו מונחות במקביל על השולחן ויחד עם כפות הידיים, יוצרות קו ארוך.
לגוף – רובו מתנהל על שקט ואילו בחלקו הראשון קסוויאר מוציא מפיו רעשים מגוונים, כמו מכניים, וזה מצחיק את הקהל. בחלק גדול של הערב שורר שקט גמור. קסוויאר שומר על פני פוקר. גם ההליכה בחלל הבמה מתוכנתת, רובוטית. שאר הערב, כל צעדה תהיה לאחור, צעד צעד. כשישכב צמוד לקיר האחורי עם הגב לקהל, יסיר את החולצה שלגופו תוך התפתלות, נראה שמתחת לכותונת הייתה לו גופיה שחורה. אחרי עוד כמה התפתלויות, ניווכח שזו שמלת טריקו ארוכה שניתן להשתמש בה באופן וורסטילי. בפרק זה שימשך עד הסוף, ילך היוצר רחוק כדי להגיע לתנוחות ליד הקיר של עמידת ידיים, גו כפוף ועוד פוזיציות מושכלות שביחד עם הבד הגמיש של השמלה, והיכולות הפיסיות של גופו, הוא יכול בקלות לשכנע את העין שהגוף נשען על ידיים והרגליים באוויר, בה במידה שהגוף על רגליו והידיים פשוטות מעלה. כך גם הגו החשוף שהתקפל, נראה בנקודת המבט של הקהל, כמו גו כפוף כשהראש הנטוי נסתר והגו יושב על עצמות המושב, אלא שבעצם על הרצפה רואים את חגורת הכתפיים ולא את הישבן.
לא כל היצירות שלו מטופלות באותם הכלים, ולראייה 'פולחן האביב' ( 2007) שראיתי רק לפני כשנתיים, שבו הוא מנצח בעוצמות ניכרות ובפנים מלאות הבעה לאורך כל היצירה, בלי להחסיר תו , על הקיר האחורי של הבמה, שאין עליה זכר לתזמורת..
כמה זה מחזיק באמת? רק תלוי בקונטקס שאותו מספק המתבונן. זה יכול להיות מרתק ובה במידה להיתפס כגימיק בו הקהל שבוי במוסרות המוסכמה החברתית- לא נעים להקים את השורה בדרך החוצה באמצע מופע. והפעם, לא מדובר ב- Self Unfinished של קסוויאר.
