צילום: גדי דגון
בחשיפת הבמה הראשונה בעבודתו החדשה של נהרין 'העבודה האחרונה', העיין נמשכת לדמותה של בחורה רצה בקצב נמרץ, אך נשארת במקום. היא לבושה שמלה ארוכה בצבע כחול זוהר ולרגליה נעלי ריצה כחולות עם זהרורים. היא רצה על חגורת ריצה שנמתחת ליד הקיר האחורי של הבמה. שולי שמלתה מקפצים ומטלטלים באותו אופן שבו שולי זנב הסוס שלה מיטלטל אף הוא. 
היא אינה מביטה לעבר התרחשויות הבמה, ובמעמדה, היא בו זמנית בפנים ובחוץ. היא שם כדי לסמן את הזמן החולף, כדי לסמן נקודת התייחסות קבועה, כמו כוכב הצפון. היא המטרונום האנושי. והיא לא מרפה לשנייה ותלווה את העבודה לכל משך הזמן הנדרש, באותו קצב, על אותה נקודה, עד הסוף.
אחרי דקות ספורות מגיח רקדן יחיד והוא מתקדם למרכז הבמה בהליכה שפופה, הכי עוברית שאפשר. הוא מזדקף חלקית במרכז הבמה ומזיז ברך ימנית הצידה שוב ושוב. כל הגוף משתתף בתנועה המתגברת ומתעצמת. כמה דקות אחריו, יבואו אחרים, לחוד, וכל אחד מהם מאופיין על ידי סידרת משפטי תנועה משלו שעליהם הוא חוזר ואותם הוא מעצים, מותח עצמו לעבר גבולות יכולת ומקווה לחצות אותם. הקהל מקבל אותם כיחידים ומיוחדים, כל רקדן מביא אתו עולם משלו, על דחפיו ורגישויותיו. כיוצר, נהרין עובד כל הזמן כדי שכל אחד מהם ימצא וימצה את יכולותיו. כל אחד אקזמפלר יחידני, אינדיבידואלי. עם זאת רב המשותף ביניהם, מפני שהם תוצר של דיסציפלינה משותפת ותפיסת גוף שנרכשה יחד, מרכיבים שהפכו לסימן היכר של הלהקה ושל העבודות של נהרין. 
העין לא שבעה מלראות את עבודת הגוף של הרקדנים, על העוצמה הכבושה, הגמישות המשוחררת וההינתנות שלהם. זו אולי הלהקה היחידה שרקדניה יכולים לנשום גם דרך כל שטח העור ולהתמלא באנרגיה ממקום הכי עמוק בפנים. יכולות אלה מוחשות על הבמה, מזוהות על ידי הצופים ומייחדות אותם.
בכל העבודות של נהרין יש שפע רעיונות, אוצר תנועות חדש שמתווסף ללקסיקון העשיר, זה עשוי לבוא ממצבים ותנוחות שיש בהם אתגר פיסי, ממקומות חדשים שהגוף מגיע אליהם לראשונה, או מרימוזי תנועות קטנות שדרך ביצועם, דהיינו ההתרגשות, ההתכוונות, מוציאה מהם קסמים. אופן בניית העבודה נעשה באמצעות הרבה עבודת אלתור, שהיא אינהרנטית לגאגא, שיטת העבודה הבסיסית של הלהקה, שמחזקת את תרומתו האישית של הרקדן בשלבי פיתוח העבודה .
את העבודה מלווה מוסיקה כהה, מעט איטית, חזרתית, חידתית, שמשרה קדרות ברקע של חלקים ניכרים בערב. בשלבי מעבר מסוימים מושתלים בה קטעים ממקורות שונים. בדף התכנייה ניתן הקרדיט על עיצוב ועריכת פסקול למקסים וואראט (אוהד נהרין) והמוסיקה המקורית היא של גרישה ליכטנברגר.
אבל מפלס האנרגיה על הבמה לא נותר קודר הרבה זמן. אחד הקטעים המתסיסים מגיע כשמספר רקדנים נפרד מהשאר ומתמקם על גבול המסוע, ותוך רגע מוצב שם מיקרופון, מישהו שנראה מהגב כמתופף ואחר שמפעיל רעשן עץ ענקי וכבד, כמו זה שכיכב ב'קיר' עם המוסיקאים של 'נקמת הטרקטור' מלפני שנות דור. ואז רץ רקדן בין המבצעים ועוטף אותם בטייפ דביק ויוצר רקמת קורים מסובכת, כאוטית, שממנה לא נחלצים עד הסוף. וכן, היה גם קונפטי צבעוני שנורה באוויר וזכינו לראות את הרקדנים שפופים מתייפחים, כביכול, ללא סיבה.
במרבית העבודות של בת שבע מהשנים האחרונות- אחרי הפאזה החשובה ואקסטרווגנטית לעתים של רקפת לוי- היינו עדים לבחירות מאופקות שבהם התלבושות הן פונקציונליות בעיקרן ועיצובם הבסיסי חסר ההצטעצעות. העיצוב שומר על מראה מסוים שנשאר לאורך העבודה ומשאיר את עיקר תשומת הלב לגוף הרקדן. הפעם, שוב עיצוב התלבושות משחק תפקיד. יש בעבודה חילופי תלבושות לכל הלהקה. האחראית על עיצוב התלבושות, לראשונה, היא ארי נקמורה, רקדנית הלהקה שהפעם לא הופיעה. להחלטות העיצוב של נקמורה הייתה משמעות רבה ולא מדובר על השלב בו כל חברי הלהקה התפשטו מבגדי החולין ולבשו תלבושות לבנות שבחלקן הושקע מאמץ בפרטים. כמה מהרקדנים הגברים זכו בשמלות שחורות ארוכות שהחמיאו להם ובאופן ברור העניקו משמעות אחרת לקטעי המחול בהשתתפותם, כשהמראה הכמו נזירי מעניק לתנועה מימד פולחני . 
השינוי הגדול עוד יותר חל לקראת הסוף כשהרקדנים לבשו כיסוי ראש מלא לבן שכלל גם את הפנים. פתאום הקבוצה איבדה את פניה במובן העמוק. כל הדיבורים על תרומתו של הרקדן בייחודו, נמוגו. מבחינה עיצובית ומכל בחינה אחרת, מחיקת פנים היא אמירה חזקה ביותר. אני תוהה אם לא הייתה פה היקסמות שיש לה מחיר גם מבחינת המשמעות, והיא נוגדת את הרגישות ההומנית של נהרין ואת הימנעותו מגימיקים פשטניים כיוצר באופן כללי וגם ספציפית בבחירה הדי קלישאית הזו. בחירה שמזכירה כמה עבודות של שרון אייל שבהם בחרה להעניק מראה הומנואידי לרקדניה, וגם את רחל ארדוס שהלכה על רקדנים במראה של זומבים מהסרטים בעבודה חדשה שהעלתה השבוע, במסגרת להקת קולבן .
לתחושתי ההזרה הזו באה בדרך ללא הקשר מובנה ומנומק ואי לכך, והסיטה את המבט למקום אחר שתורם אמנותית פחות מהמצופה.
בכל אופן, תמיד מרתק לראות את רקדני הלהקה שהולכים עד הסוף וכך גם הפעם, אם כי התזמור של כל הפרטים המרתקים, משפטי תנועה, תנועות ותנוחות מפתיעות ומפעימות לעתים, לא הוביל בערב בו צפיתי לאותו שיווי משקל חמקני שהופך את אוסף הפרטים והפרגמנטים ליצירה מעמיקה, מהודקת ומהדהדת, מעבר לסך חלקיה.
