צילום באדיבות יח'צ

להקת מומיקס מגיעה לישראל לעתים מזומנות ורכשה לה קהל אוהדים, שמגלים חיבה לערבי מחול בידורי, שאינו מאתגר במיוחד.

    הלהקה, שהוקמה בידי מוזס פנדלטון (Moses Pendleton ) לפני כשלושה וחצי עשורים, באה עם תכנית חדשה בשם 'אלכימיה'. לפנדלטון יש ניסיון עשיר בתחום שהרי היה גם בין מקימי 'פילובולוס' כבר ב- 1971, שקמה בצעירותה כלהקה קוראת תיגר שהציעה לעולם המחול ערבי פלאים ופלאות עם הומור וטריקים משעשעים. מומיקס מביאה לבמה מבחר הכולל כמעט את כל מרכיבי הצלחתה המסחרית בדורות האחרונים, שמבוססים על תנועה מרשימה של רקדנים אתלטיים חזקים, על רקע תפאורה ואביזרי במה המייצרים דימויים חזקים ומרשימים, לצד שלל משחקי אשליה ( במסורת התאטרון השחור. מעלה והלאה), שימוש ברתמות וכבלים לתרגילים באוויר ללא מגע ברצפה. בימים טובים היה גם תיבול נדיב של הומור בעבודות.

'אלכימיה' היא יצירה בת 80 דקות שמבוצעת בידי עשרה רקדנים שעובדים קשה מאד. הם אתלטיים ביותר, חזקים, מדויקים וחלקם בעלי יכולות אקרובטיות ממש, שפועלים בחלל במה מעוצב לעילא באמצעות אביזרים מתחלפים, תאורה מרהיבה ותפאורה המורכבת מהקרנות צילומי תקריב ודימויים מהטבע  ששואבים אותך פנימה לעולם מסקרן. על הסט והתאורה אחראי אחד ממעצבי התאורה המוכשרים בתעשייה- מייקל קורטץ'  (Michael Korsch ), שהרגישות האסתטית שלו וכישוריו המקצועיים העניקו רמת תחכום קריטית למופע. תקריבים של שורשים יבשים, קליפת עץ  ועוד,  שמהם הפיק טקסטורות וקומפוזיציות מפתיעים ואילו בתאורה הבמה, שלל דגשים גיאומטריים מיוחדים מייצרי אווירה שיש בהם מימד אסתטי-פואטי, אף מעבר לרקדנות עצמה.

פנדלטון מסביר בתכנייה  שתמיד השתמש בדימויים מעולם האלכימיה.תהליך העבודה שלו, הוא אומר, הוא המקבילה ל'אבן החכמים' שבעת העתיקה רבים האמינו שיש דבר כזה שיכול לעזור להם להפוך מתכות פשוטות לזהב.

השראה פנדלטון מקבל מאלמנטים הבסיסיים של הטבע כמו מים ואש, אור וחושך, זכר ונקבה, הם מנוגדים ומאוחדים בה בעת. את כל אלה הוא מלווה בקולאג' מוסיקלי מגוון, ניו אייג'י ברובו, שמלקט מתרבותיות שונות, בעיקר מזרחיות. אלה מובילים אותו לנסות ולשוות אופי פולחני לתמונות הבמה. אנו שומעים את המוסיקה המהפנטת, רואים את הדימויים החזותיים המרשימים, רואים את התאורה המפתיעה, ואכן, המרכיבים התומכים ביצירה מותירים את רישומם. אנחנו מבינים מאיפה הם באים ומה תפקידם במארג הבימתי, אך התעלות הרוח לא יכולה לבוא רק מהם ואילו התפיסה המחולית לא מספיק עמוקה והיא אינה תורמת את חלקה לריבוד התמונה.

אוצר משפטי התנועה צפוי למדי והתפיסה הבסיסית לא מותירה מרווח שבו לרקדן יש מקום לבטא ולתרום מהאישיות שלו לביצוע, וכך נשארים המבצעים שבויים בטכניקה. עם כל היכולות הטכניות והאקרובטיות שלהם, הרקדנים נראית כחולקים אותה תבנית ממוכנת בהתהוותם.

הכוריאוגרפיה, שבנויה משרשרת פיסות קצרות, לוקה בחזרתיות ומחזור יתר של המשפטים, הפרגמנטים לא מגיעים למיצוי כוונותיהם ולא מצליחים להתרומם מנקודת המוצא הבסיסית שלהם ולמצות את הפוטנציאל שייתכן וקיים בהם. המחול נצמד לאזור הבטוח, הפתייני, עם הרבה מאותם מרכיבים שנראו הרבה יותר מדי פעמים בעבר, בעיקר מדובר בכל קטעי האשליות החזותיות הבימתיות שמבוססות על השתקפויות וחציצת ראייה, על אביזרים כמו כבלים ותמיכות שמאפשרים תעלולי ריחוף באוויר בחסות החשיכה, הן של רקדנים והן של חפצים.

לאור הוויתור הנוכחי על שימוש בהומור, הייתה בעבודה מידה של פומפוזיות. הגישה הנמרצת, ההצפה של פירוטכניקה, גרמו בסופו של דבר לאי-נוחות, בשל הקרנה של כוחניות.