Palestinian Dance. אל-פונון, להקת מחול פלסטינית

אורה ברפמן

משתתפי כנס 'סאביל' קבלו לידיהם בנובמבר 2006 תקציר קול קורא שהוציאה להקת אל-פונון ממושבה ברמאללה וזו לשונו:

"מגיני זכויות אזרח ועקרונות מוסר אוניברסליים יקרים,

אל-פונון[i] , להקת מחול פלסטינאית מובילה, המתבססת על מתנדבים כמעט ולא הביעה אמירות פוליטיות. במשך 27  שנים אנו מבטאים באמצעות מחול ומוסיקה טרגדיות וחלומות פלסטינאיים; זהות פלסטינית, תקווה פלסטינית, את שאיפתנו לחופש, כבוד ושוויון אנושי. היום, אנו מרגישים חובה לבטא אסירות תודה עמוקה ל'סאביל' על מאבק עיקש, מוסרי ובעל עקרונות, שהיא נוקטת כדי להביא צדק ושלום בר-קיימא לפלסטין.

אל-פונון מאמינה כי אי-צדק בוטה אינו יכול לבוא על תיקונו באמצעות כוונות טובות ונקיטת פעולות סולידריות בלבד. גם לא באמצעות חינוך והגברת המודעות בלבד, חשובים ככל שיהיו, במאבקנו נגד ההטייה הרווחת בתקשורת. כדי שההתנגדות האזרחית תשגשג ותגדל אנו זקוקים לסולידריות בינלאומית יעילה.

אסטרטגיה של התנגדות בלתי-אלימה כבר הצליחה לסיים את האפרטהייד בדרום-אפריקה. אין סיבה שהיא לא תצליח לסיים את האפרטהייד והשלטון הקולוניאלי של ישראל.

מעולם לא איבדנו תקווה. המשכנו לרקוד כדי לבסס את אנושיותנו; לאתגר דיכוי, לבטא זהותנו, אהבתנו וחלומנו לחיי שלום וחירות. אל-פונון מבקשת להקדיש הופעתה זו ל'סאביל' ולתומכיה ברחבי העולם. כולכם חיזקתם את תקוותנו שיום יבוא ונהייה חופשיים.

סלאם, שלום".

בניסוח המזכר הנ'ל ננקטת דיאלקטיקה מאופקת המכבדת את המעמד בו נכחו אורחים מארצות הברית ומערב אירופה המשתייכים לאירגון 'סאביל', ארגון בינל'א השייך לכנסיה הפרסבטרית ומרכזו בארה'ב. מטרת הארגון המוצהרת: להביא לשלום בין ישראל והפלסטינים באמצעות קריאה לקהילה הבינלאומית להכיר במציאות שיצר הכיבוש ולהביא לסיומו המידי באמצעים שאינם אלימים; חינוך, פניה למדיה, חרם, הפגנות סולידריות וכדומה.

לא במפתיע, המידע על חיי היומיום של הפלסטינאים ומחוזות הנפש של התושבים מעבר לגבול, כמעט שאינו זוכה לביטוי בתקשורת הישראלית. הכתבות בערוצי הטלוויזיה המצולמות בשטחי הרשות הפלסטינית מתמקדות בכיסוי הסכסוך, במהומות, בפעילות הצבא הישראלי ואזרחים פלסטינאים מרואיינים רק בעקבות פעילויות של אלימות, עקירת עצי זית, ירי, הרס בתים או מהומות פנים-פלסטינאיות. עתונאים כמו אמירה הס שגרה תקופות ארוכות בעזה ובגדה והעבירה מהשטח כתבות ל'הארץ' התמקדה לא אחת בחיי היומיום, אבל הס יש רק אחת. אולי כי במערכות שאר העיתונים אין עניין מערכתי בנושאים כגון אלה ממגוון סיבות. ראשית, בגלל הקושי המודע או הבלתי מודע להתמודד עם הזדהות במישור הפרטי, הבינאישי, שסותר לכאורה את המחויבות לקריאת המצב במישור הלאומי.

בעתון 'הארץ'  מתעקש גדעון לוי להציב בפני קוראיו מראה מקרבת שבה משתקפים פניו המעוותים מאטימות ורוע של הכיבוש הישראלי ותוצאותיו ברמת הפרט. גם לוי יש רק אחד. בקרב מינויי עיתונו, יש לא מעט קוראים שמדלגים על כתבותיו השבועיות מחמת הבושה ובכדי שמצפונם יוכל להמשיך לנמנם ויטרידם פחות על שתיקתם. אחרים מתעלמים מהן בטענה שלוי מגויס לנרטיב הפלסטיני והוא מעלה חמתם בעיקשותו לייצג את האוייב במונחים אנושיים, מבלי להתייחס לתרומתם המכרעת של פלסטינאים להמשך הסכסוך, לשיטתם. לנקודת מבט זו יש תמיכה לאומית רחבה.

הס ולוי נותנים שם ופנים לפרט, מייחסים לו תכונות ונסיבות אישיות שנוגדות את הדה-הומניזציה המצוייה בהכללות . הומניזציה גוררת הזדהות ברמת הפרט וזו עשוייה לגרור חשיבה מחדש על הגדרת האויב, האחר, ולערער את המסקנות הפוליטיות הנובעות מן הנרטיב הפוליטי הרווח.

כך יכולה הייתה להתקיים להקת מחול פלסטינאית במשך עשרים ושבע שנים, אשר שמה מוכר גם מחוץ לגבולות הרשות, מבלי שקהילת המחול הישראלית הסקרנית והמעודכנת לעילא בכל הנעשה במרכזי התרבות בעולם, תתוודע לאל-פונון. אי לכך נבחרה להקה זו לחנוך את מדור "שכנים" שבו יופנה זרקור לנעשה בתחום המחול אצל שכנינו במזרח הקרוב ובארצות הים- התיכון.

עד לעת האחרונה, ביטויי המחול הכמעט בלעדיים בארצות ערב, במזרח הקרוב ובצפון אפריקה היו הריקודים הפולקלורים כדוגמת מחול הדבקה הגברי מחד והמחול האוריינטלי, הנשי בעיקרו, מאידך. שתי סוגות מחול אלה זכו לצאת מתחום המרחב הקהילתי וקבלו ביטוי בימתי.

סוגת מחול נוספת היא הריקוד הטכסי-דתי הסופי שמוכר לקהלים ברחבי העולם באמצעות להקות-מסיירות כדוגמת להקת 'הדרווישים המחוללים' שביקרה בארץ בעבר וכן באמצעות חשיפתו לתיירים, תוך מגבלות מסוימות, במרכזים סופיים בעיקר במרכז הרוחני בקוניה ובמקומות נוספים בתורכיה או במצריים. סוגה זו ראוייה לדיון נפרד.

"להקת המחול הפופולרי הפלסטיני אל-פונון", שואבת את שורשיה מהמחול הפולקלורי ובעיקר מהדבקה הצ'רקסית -שאומצה לחיק התרבות הערבית והדרוזית גם בארץ- ומריקודים עממיים, קהילתיים שנרקדו בעיקר בעתות שמחה; בחגים ובחגיגות על ידי המשתתפים ולהנאתם. עומר ברגותי, מהנדס, כוריאוגרף ומורה למחול בלהקה מיטיב להסביר את מקורותיה האידיאולוגים והתרבותיים וכן את שאיפות הלהקה במאמרו בשבועון 'השבוע בפלסטין' מאוקטובר האחרון. שם כתב כי בדרך כלל ערבים הכירו ותפסו את הריקוד כביטוי של שמחה, שאותו חוו בחגיגות עממיות מסוגים שונים החל בקציר בשנה ברוכת גשמים, חתונה או אירוע רוחני בעל מאפיינים תנועתיים שונים.

בניגוד לתרבויות עולם אחרות שבהן גם במחול עממי הובנו דרכים מסורתיות לביטוי תחושות צער, פחד, התנגדות או הערכות לקרב וכן מגוון נושאים דרמטיים אחרים, הרי שנושאי המחול הפולקלורי הערבי היו מיועדים לחגיגות מסוגים שונים ואי לכך היו מוגבלים בהרבה מבחינה נושאית ומבחינת הגיוון התנועתי. השפעתו הרווחת של נושא יחידני זה ( חגיגות שמחה), הנמיכה את חשיבות המחול ככלי חינוכי, ובמקביל מנעה מהריקוד לאמץ נושאים תובעניים ומורכבים יותר מבחינה אמנותית, ובכך לאתגר את היכולות הקוגנטיביות והביקורתיות של המשתתפים והצופים כאחת.

למרות הצורך הגובר לקדם יצירתיות, דמיון וחופש ביטוי כמרכיבים חיוניים בהתפתחות התרבותית, המחול כדרך בטוי וככלי חינוכי-תרבותי, כמעט ואינו קיים במערכת החינוך בשטחים הכבושים של פלסטין יחסית לתחומי אמנות כגון מוסיקה, תאטרון ואמנות פלסטית. ברגותי מכריז כי הגיעה העת לתקוף את החסר מנקודת מבט תרבותית ופוליטית, וכי החברה הפלסטינאית היא האחראית למחדל זה ובידה הכלים לשנותו. עשורים של כיבוש, גלות ודיכוי קולוניאלי הותירו חותם לגבי גישתם הקולקטיבית של התושבים הפלסטינאים לאמנויות. בעוד שבתחומי התאטרון, הקולנוע והאמנויות הפלסטיות ישנה גמישות רבה יותר ונכונות להתיישר עם צרכים חדשים ונסיבות משתנות, שפת התנועה של הריקוד הפלסטיני המסורתי נתקבעה, כחקוקה על אבן.

ער למגבלות ומודע למבט ביקורתי מבחוץ, מנסה ברגותי באירוניה כבושה להסביר כי כדי ליצור מחול חדש על סבל האסירים או מחול העוסק בסוגיות מצפון לדוגמא, לא די לחזור על משפטי תנועה שגורים ומוגבלים, להתאים להם שיר שמילותיו מבכות על האסורים ומנגינתו מבוססת על לחנים מוכרים שינעמו לאוזן ללא מאמץ וכך ליצור ריקוד שיניב ליווי מחיאות כפיים מתחילתו ועד סופו.

אין לצפות שניסויים פסבדו- אמנותיים שכאלה אכן יתנחלו בלבבות ובמחשבות ויוכלו להוביל תהליכי שינוי וזיכוך; הם עשויים רק לכסות על הקשר האובססיבי של חלק מהאוכלוסיה עם המוכר והבטוח ולהוביל לניוון תרבותי דווקא במרכזן של תמורות פוליטיות סוערות ושינויים סוציו-אקונומיים מהירים.

המחול הפלסטינאי נתפס תחת תנאי הכיבוש בעיקר ככלי נוסף למחאה נגד הכובש או כאמצעי פוליטי שמטרתו להחיות את השורשים התרבותיים וכהתרסה נגד שלטונות הכיבוש שפעלו באופן שיטתי להחרים או לדכא כל ביטוי פומבי של מורשת תרבותית ערבית פלסטינאית. זו הסיבה הוא סובר, ששאיפה למצוינות אמנותית, חדשנות וצמיחה נתפסו בחברה הפלסטינית כפחות משמעותיים מאשר התכנים הפוליטיים ולכן הוזנחו וסבלו מהתעלמות מתמשכת.

שימוש במחול ככלי התנגדות אמנותי ומתוחכם, הפתוח להשפעות חדשות של תרבויות העולם ומשקף שינויים בחברה הפלסטינאית, הוביל להתפתחות המחול הן מבחינת המיומנות הטכנית של הרקדנים והן מבחינת גיוון תכניו. דווקא מהלכים אלו, עוררו התנגדות בתוך החברה עצמה, ולא רק אצל רשויות הכיבוש.

הפלגים השמרנים בחברה, סרבו לקבל את המגמה הנוכחית במחול העכשווי הפלסטינאי- כנהוג בכל האמנויות העכשוויות ברחבי העולם- להתריס נגד אמות מידה שעבר עליהן הכלח, לאתגר רשויות פטריארכליות ואת הממסד הדתי וכן, למרוד נגד מוסכמות של מה מותר לחשוב או לבטא, לשיטתם של הדורות הקודמים.

בנחישות ובתחושת שליחות כמעט, הצליחו כמה מלהקות המחול הפלסטינאיות, להיבנות על שורשי מחול הפולקלור הערבי-פלסטיני ובה בעת לשלב במחול טכניקות ופרטי סגנון שנרכשו תוך החשפות לעשייה הבינלאומית בתחום ותוך כך ליצור מארג תנועתי בעל אופי פלסטיני ועניין אוניברסלי.

ההתפתחות הזו משכה קהלים חדשים אשר במהלך השנים איבדו את הנאמנות והאמונה בביטויי התרבות וסמליה.

לתפישתם של הקהלים החדשים, להיות פלסטיני אין פירושו בהכרח להיות מסורתי וללכת בעקבות דור אבות אבותיהם. להיות פלסטינאי עשוי להיות גם 'קול' ומשעשע. לו רק בזכות גילוי פן חדש זה, חייבים רשויות החינוך והמומחים למיניהם, לבדוק מחדש את הדרתו של המחול מתכניות הלימוד בבתי הספר.

ברגותי מציג מצע התאורטי רחב ראייה. הוא אף מאמין שחיזוק המחול במערכת החינוך עשוי להיות כלי לשיקום הזהות התרבותית בקרב הצעירים שיחזק את ההערכה לתרבות הפלסטינית. בנוסף, הוא רואה את המחול כאמנות המפתחת קואורדינציה ודרכי ביטוי אישיים באמצעות הגוף והתנועה, שיש בהם מימד תראפויטי שעשוי להקל על הקהילה הסובלת מטראומות. וכך הוא כותב: "כתוצאה מפשעים מתמשכים של ישראל ובהם הרס חסר מעצורים, הרג ללא הבחנה, מצור נוסח ימי-הביניים, החומה הקולוניאלית, מניעת זכויות חינוך ושאר המאמצים השיטתיים הבאים להוביל בהדרגה לטיהור אתני. עבור ילדים וצעירים שנחשפים לתנאים כה בלתי אנושיים, הבטוי האמנותי, במיוחד באמצעות דרמה ומחול, הם צורך ולא מותרות".

בהמשך מונה ברגותי עוד נקודות זכות לפיתוח המחול, לבד מיתרונותיו האינהרנטיים. המחול הוא כלי, באמצעותו יכולה הלהקה לנצל את סיוריה בעולם כדי לחשוף את התרבות הפלסטינית לקהלים רחבים ולקדם את מסריה בתקשורת, כחלק ממאמציה לערער ולהציע חלופה ללובי הישראלי-יהודי ולמערכה ההסברתית המתרחשת במדיה.

כדי להשפיע על דעת הקהל בחו'ל, המחול צריך להיות ראוי לשמו והוא חייב להמנע מליפול למלכודת של "אמנות הקורבן" המתחננת לסימפטיה- שהיא בת-חלוף, לעיתים פטרונית ולעיתים קרובות שטחית- במקום לבנות סולידריות שהיא מכובדת, עקרונית וארוכת טווח.

"רבים במערב תופסים את הפלסטינאים במונחים חד-מימדיים. אולי אנחנו נתונים במעצר בבית הסוהר הפתוח הגדול בעולם, שמוקף בחומת בטון הברברית בעולם, אך מחשבותינו יכולות יהיות חופשיות וביכולתנו לבטא את עצמנו באמצעות התנועה, לא כגיבורים, אלא כבני אנוש השואפים לחיות בכבוד ומבקשים את החופש לממש את האנושיות שבנו".

אל-פונון מהדסת על חבל דק –בדומה לאמנויות מגויסות לדורותיהם- כשהיא מלהטטת בין אג'נדה פוליטית וחברתית קשיחה, לבין רצונה לזכות בהערכה והכרה בסטנדרטים האמנותיים הנהוגים היום. נדמה שאלו ציפיות שהלהקה מתקשה להגשים במלואן, במסגרת תחום המחול העכשווי. בינתיים הלהקה עדיין מחפשת דרך לשילוב המחול הפולקלורי ונושאים עממיים עם שפת מחול מודרנית ועכשווית, הכבולה בין השאר, לציפיות קהל הצופים המקומי.

אין זה המקום לדבר במונחי ביקורת אמנותית מערבית, על מידת ההצלחה של להקה זו לקיים מחול פלסטיני בעל שפה תרבותית מקורית, שהוא גם בעל איכויות אמנותיות העומדות בקני מידה המקובלים בקהילת המחול הבינלאומית. מעקב אחר קטעי עיתונות שנכתבו בעקבות סיוריה הבינלאומיים של אל-פונון, מגלה את העניין שמעוררים מופעי הלהקה, קודם כל בגלל הדגל הפוליטי המובהק, הצובע את ביקוריה. דוברי הלהקה, כצפוי, אכן מנצלים את התקשורת כדי להעביר את מגוון מסריה הפוליטיים. ביקורת מחול בעיתונות הבינלאומית המתייחסת בעיקר להשיגה האמנותיים של הלהקה, היא נדירה יותר. גיה קורלאס, כתבת ה'ניו יורק טיימס', התיחסה בחלקה הגדול של כתבתה מדצמבר 2005 , לדברים שאמר לה ברגותי ובהם הוא מתאר את הקשיים, בעיקר בשנים הראשונות של אל-פונון. בתחילת דרכם, זכו הרקדנים להתנכלויות תכופה של השלטונות שנסתיימו לא אחת במאסרם של רקדנים אשר הואשמו בחברות בלהקת מחול חתרנית ועל קשיים בהם נתקלים חברי הלהקה עד היום, בכל פעם שהם יוצאים מהגדה לסיוריהם הבינלאומיים.

"המאמץ היה כדאי", נכתב ב'ניו יורק טיימס': " התכנית הנוכחית כללה ריקודים מלאי שמחה שהשראתם באה מחגיגות חתונה מסורתיות לצד עבודות המתארות דיכוי והתנגדות באופני ייצוג ישירים . ב"מפתח לשלום- גלות וחלום על שיבה" הרקדנים אחזו במפתחות גדולי מידות. זה שהם לא היכו בהם על ראשי הצופים, היה האיפוק האמנותי היחיד שלהם”, והיא מונה דוגמאות נוספות. " עם זאת, אל פאנון הייתה בלתי צפוייה" היא מוסיפה, " אם כי הריקודים העכשויים היו מרציני פנים, לא היה דבר מלאכותי בשמחת המחול של המשתתפים. פה ושם הם איבדו שיווי משקל ( או אף נעל), אבל הרקדנים היו נלהבים ונעו במתיקות ובביטחון נחוש".

נכון להיום, אל-פונון טרם השיגה את מטרותיה האמנותיות המוצהרות והשילוב בין החומרים הפולקלוריים עם שפה תנועתית מודרנית ועכשווית אולי לא הניבו חומרים כוריאוגרפיים חדשים בעלי צביון ייחודי ואולי אף סטו מכוונתם להשמר מיצירה המניפה דגל אידיאולוגי כמעט מילולי, ישיר מדי וכן משימוש בהתקרבנות בחלק מהיצירות.

על אף הדמיון הלא מבוטל, תהיה זו טעות לנסות ולהשוות את להקת אל-פונון עם החומרים ביצירותיה המוקדמות של שרה לוי-תנאי, מיסדת להקת 'ענבל' בתחילת שנות החמישים, ששאפה לחבר חומרים תנועתיים מהפולקלור התימני היהודי המסורתי עם שפת במה מערבית.

אף לא נכון יהיה לחפש אנלוגיה בין אל-פונון ולהקות ריקודי עם ישראלים לבמה, שכמו 'ענבל' האדירו וחיזקו את האתוסים של המדינה הצעירה. להקות אלו שימשו את משרד החוץ הישראלי ככלי תעמולתי יעיל שהציג לעולם את פניה היפים והנאורים של המדינה. אז, כמו היום, שש המשרד לממן את סיורי להקות המחול בעולם, כל עוד הם משרתות את מטרותיו.

הסכוי של להקה פלסטינאית לשרוד במציאות הפוליטית- חברתית-כלכלית בגדה המערבית, הוא זעום מלכתחילה, מה גם שמדובר בלהקה מעורבת של גברים ונשים בתקופה בה מתחזקים הקודים האיסלמיים. אל-פונון שורדת רבע מאה ומממשת חלקים אחרים בסדר היום האידיאולוגי שלה; במישור החינוכי – באמצעות ביסוס מרכז למחול בו מתקיימים שיעורים לגילאים שונים וכן דרך מופעים בפני קהל שלא נחשף למחול בימתי קודם לכן. היא מקיימת את מטרתה לשנות ולהעצים דמוי עצמי אישי ולאומי באמצעות המחול ובוודאי משמשת ככלי תעמולתי בינלאומי אפקטיבי ביותר. חלקית , באמצעות הרפרטואר והמופע עצמו, אך בעיקר באמצעות הנגישות לאמצעי תקשורת מגוונים ומפגשים עם קהל. מפגשי הלהקה עם קהל בעת סיוריה הבינלאומיים, במיוחד בקמפוסים, משמשים הזדמנות חשובה, לשטוח את תמונת המצב כפי שהיא מסתמנת בנרטיב הפלסטיני.


[i] כ-1000 מופעים קיימה "להקת המחול הפופולרית אל-פונון" מאז ייסודה בשנת 1979, שש שנים לאחר מלחמת 'יום כיפור. מאמצע שנות השמונים ואילך, קיימה הלהקה מופעים וסיורים בינלאומיים במדינות ערב, אירופה וארה'ב. סיורה האחרון בארה'ב התקיים בסוף שנת 2006 וכלל 4 ערים בעוד סיורה הראשון בארה'ב ב- 86 כלל כ-40 ערים. כיום היא פועלת מתוך מרכז אמנויות שיסדה ובו ניתנים שיעורי מחול מסורתי, בלט, ג'ז, שיעורי מוסיקה, תאטרון בובות ודרמה.הלהקה מונה 50 רקדים, מוסיקאים ואנשי צווות מינהלי וטכני, כולם פועלים פחות או יותר בהתנדבות.אל-פונון היא זוכת 'פרס פלסטין' לשנת 1997, הפרס היוקרתי ביותר שמחלקת הרשות הפלסטינית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *