Athens dance Platform 08- אתונה, חשיפה למחול ה-3,

פלטפורמת המחול השלישית Athens' 3rd Dance Platform

אורה ברפמן Ora Brafman

knots- choreography: Teti Nikolopoulouבימים אלה הסתיימה פלטפורמת המחול השלישית באתונה שמטרתה לחשוף יצירות של כוריאוגרפים מקומיים בפני הקהל הרחב ולנסות לבנות גשרים וקשרים עם אנשי מחול, בעיקר ממדינות אירופה שאליהן נשואות עיניהן הכלות של מרבית היוצרים המקומיים.

אם כי ביוון מעל 11 מיליון תושבים ובאגודת הכוריאוגרפים חברים מעל שמונים יוצרים, הפעילות המחולית שלה סובלת מת-תקצוב חמור ועדיין מהדסת בכבדות יחסית ומתנהלת כזירה שמחכה למפץ גדול שיעיר אותה באורח פלא.

השאלה שמרבית היוצרים שואלים היא 'איך עושים את זה', כלומר, איך שוברים את קירות הזכוכית, איך מתחברים למה שקורה מחוץ ליוון. הדמוי העצמי שרווח הוא של סצינה בתוך שלולית מקומית, פרובינציאלית, 'תקועה'. משם, שדה המחול שלנו נראה ממריא.

כמי שנכחה בשלש פלטפורמות וראתה עוד עשרות יצירות נוספות בדי.וי.די כחברה בחבר השופטים של הפלטפורמה, אני מתקשה לענות באופן חד משמעי על מצבו של המחול העכשווי באתונה, במיוחד לאחר סיומה של הפלטפורמה הדו-שנתית השלישית. בה במידה אורח מזדמן לא יוכל לקבל תמונה מלאה על מצב המחול בישראל מצפייה בכמה מהדורות של 'גוונים במחול', או הרמת מסך' מאחר וכאן, במסגרות הללו, לא משתתפות הלהקות הגדולות ונדיר למצוא את דור הביניים מבין היוצרים שהמוניטין שלהם מבוסס יותר.

בשתי הפלטפורמות הראשונות שהתקיימו באתונה השתתפו כמעט כל היוצרים החשובים למעט דימיטרוס פאפאיואנו- Dimitrios Papaiannou (יוצרה של 'מדיאה' ) שויתר על להקתו 'אדפוס' ( Edafos) והחל להכין את מופעי הפתיחה והנעילה של האולימפיאדה באתונה ב- 2004 ומאז הוא הולך על עננים. בשנתיים שאחרי האולימפיאדה יצר רק עבודה אחת, גרנדיוזית בהשתתפות קבוצת גדולה של גברים ובתקציב נדיב ביותר של ספונסר פרטי. הוא עדיין מקבל הקצבות ציבוריות מדי שנה, אם כי לא העלה עדיין עבודות חדשות.

בפלטפורמה השלישית חסרו לי ברשימת המשתתפים יוצרים כמו קונסטנטין ריגוס- Konstantinos Rigos , כוריאוגרף ומנהלה של להקת 'אוקטנה' ולהקת התאטרון הלאומי ת'סלוניקי. (ר' מאמרו של אנדריאס ריקאקיס: 'מכתב מאתונה' באתר זה). כן חסרו לי אפוסטוליה פאפאדמאקי החריפה (זוכרים את 'הרמפרודיט' בסוזן דלל?), תאטרון המחול 'סינה קווה נון' , 'גריפון' ועוד. להערכתי, לחלקם הגדול אכן סיבות פרוצדורליות, כגון עבודה שלא הושלמה בזמן. מיעוטם, אולי משום שהאכסניה נדמית להם קטנה ממידתם.

Mind the Gap, chorreography: Ioanna Paraliכל מהדורה של מסגרת מסוג זה עשוייה להניב בשנה פוריה מגוון רב ועשיר של יצירות והבאה, שחונה ממנה, תאלץ להראות יבול יבשושי משהו. השנה היה יבש. נכון יותר לומר- השנה, המחצית בה צפיתי הייתה שחונה מהצפוי. מחצית- מפני ששמונה עשרה היצירות שנבחרו על ידי צוות שופטים של אנשי מחול שאינם מקומיים, חולקו לשתי מסגרות משנה. מחצית, כלומר תשע עבודות במהלך שלשת ימי סופשבוע אחד יעבודה עשירית של אחת משתי הלהקות שזכו במניקוד הגבוה בפלטפורמה הקודמת ותשע פלוס אחת- בסופשבוע שאחריו.

לאור הכרותי עם מעט מהפוליטיקה הפנימית בתוך עולם אגודת הכוריאוגרפים של אתונה, המתחים, הקליקות, החשדות, החשבונות והעלבונות, לא אתפלא אם כל חבר השופטים הזרים שנכח בשלושת ימי החלק השני על פי המלצת המארגנים, כוון לבחור במקבץ השני משיקולים חוץ-אמנותיים.

הרוח החיה מאחורי הקמת המסגרת וניסוח כלליה, הוא יושב ראש אגודת הכוריאוגרפים פטרוס גאליוס. (Petros Gallias ) שמנווט את להקתו- Iros Aggelos . להקה זו, אגב, היא בין הבודדות שמשלמת שכר לרקדניה ומרבית תקציבה בא מהכנסות עצמיות, על פי פטרוס.

על פי התרשמותי, חלק לא מבוטל מהיוצרים העצמאיים הצעירים, אינם נחשפים למחול בן זמננו לעתים קרובות ולא מרבים לצרוך מחול. נכון שבהעדר מרכז מחול כמו 'סוזן דלל' ובמות מחול פעילות משניות, הפעילות המחולית המקומית מוגבלת למסגרות פורמליות מעטות ביותר, אבל חשיפה למחול בינלאומי זמינה הרבה יותר מאשר בארץ. אתונה קרובה יותר מישראל למרכזים החשובים באירופה ומשדה התעופה שלה יש טיסות של מספר חברות תעופה זולות, שעדיין לא מקיימות קשרים עם ישראל.

אבל מבלי לעזוב את העיר, יש בה יותר הזדמנויות לראות להקות חשובות זרות מאשר בצל אביב. פסטיבל אתונה הוותיק החליף את המדיניות, הפורמט והניהול האמנותי ומאז שמנהל אותו יורגוס לוקוס, מנהל בלט ליון ופסטיבל המחול בקאן, חלקו של המחול גדל והרפרטואר כולל מבחר מרשים של מיטב הלהקות והיוצרים העכשויים בעולם, פסטיבל המחול בקלמאטה מביא באופן שיטתי תכנית עשירה של מחול בינלאומי עם חשיפה מועטה בלבד למחול מקומי. מסגרת פסטיבלית חדשה באביב מתחילה להווצר ומפיקים פרטיים, כמו בכל בירות העולם, מיבאים בכל עונות השנה להקות בעלות שם, הפונות לקהל שמרן יותר, צרכן בלט, אופרה ואמנות פופולרית בעלת מוניטין.

ואילו כאן, חטיבת המחול בפסטיבל ישראל הפכה זניחה בהיקפה ובטיבה, פסטיבל כרמיאל ייבש את תחום המחול המיובא שאינו פולקלורי, כפי שהקפיד יונתן כרמון כל שנות ניהולו והמחול בתכנית המינויים של האופרה דליל יחסית בכל קנה מידה, בהשוואה למדינות שאנו נוהגים להשוות את עצמנו אליהם. מפיקים פרטים מביאים להקות נוספות לעתים אך עדיין לא חווינו כאן גודש.

ברור לי שהסיבה שמחול יווני בן זמננו עדיין כמעט ואינו מוכר מחוץ לארצו הוא לא חולשה יצירתית ממקור גנטי. ישנם יוצרים בודדים שמוכרים במידה מסוימת מחוץ לארצם, אחרים מתחילים לחפש קהלים בחוץ ומן הסתם, ימצאו במה כזו או אחרת שתגלה בעבודתם עניין. איך זה עובד אנחנו רואים יום יום אצלנו. גם יוצרים שאינם מהשורה הראשונה, שנייה ושלישית, מצליחים לעתים למצוא איזה פסטיבל שמחפש מתחת לבלטות חומר מקורי ומבטיח או מוצא תכונות מסוימות בקבוצה שאותן יקל לו למכור לקהל יעד ספציפי. אחסוך בדוגמאות ספציפיות, ברשותכם.

ההיסטוריה של המחול הבימתי, להבדיל מפולקלור בר קיימא ביוון לא שונה בהרבה מזו של ישראל במאה העשרים. בשתיהן שורשי המחול המודרני תלושים וחסרים.

מה שחסר ליוצרים הצעירים זה במה, נסיון וקהל. בשנות השמונים, בשנים שקדמו להקמת מרכז 'סוזן דלל' החלה להתהוות פעילות שוליים בעלת נוכחות הולכת וגוברת, לא מעט בעקבות מסגרת 'גוונים במחול' שמיקדה את פעילות. השנוי הגדול חל עם הקמתו של מרכז סוזן דלל והמדיניות של מנהלו- יאיר ורדי- שדגל עם פתיחת המרכז בכמות על חשבון איכות אם צריך, מדיניות שבטווח לא ארוך יחסית, הוכיחה את עצמה עם פריחה כמותית ואיכותית של מחול ישראלי עכשווי של יוצרים עצמאיים, חלקם התבססו במהלך השנים, וזה נתון שאינו לויכוח. נוכחותו של המחול הישראלי בפסטיבלים ומסגרות נוספות בחמש יבשות הוא עובדה והוא עדיין מעורר סקרנות.

המצב הנוכחי באתונה טוב בהרבה מצבו של המחול בישראל בשנות השבעים והשמונים. התסיסה האמנותית קיימת ומוחשת, גם אם מבין עשר העבודות שראיתי ביקורי האחרון, לא הייתה אף יצירה יוצאת דופן, מרשימה בכל מרכיביה. הטובה ביותר שראיתי היה דואט של שני גברים שלווה במוסיקה מקורית מרתקת על הבמה. מה כבר יש לומר על דואט טוב – לא שובר גבולות- שאורכו 10 דקות בקירוב?

היו כמובן עוד מספר עבודות שחלק מרכיביהם מצביע על יכולות, מיומנויות, ניצני מחשבה מקורית, סקרנות מסוימת, אבל השנה, מקטע עבודות אלו, לא הניב ולו יצירה אחת חזקה כדי להחזיק על גבה ערב שלם. טורדת אותי המחשבה שהפסדתי את כל הצימוקים במסגרת המקטע השני שבו לא נכחתי. הלוואי ויתברר כי כך היה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.