24.1.15
צילום: קובי בן ששון,
ערב לא שיגרתי באולם ירושלמי התחיל בשלב טרום כניסה, כאשר במקום דף תוכניה מודפס, קיבלנו שני קרעי דף בכתב יד צמודים בסיכה ועליהם כל המידע הנחוץ. הג'סטה הזו שידרה שהנה עומד להתחיל ערב לא יומרני, ממוקד, אך מודע לעצמו, ומעל לכל שומר על פרופורציות וחינני כקערת התותים האדומים שחיכו לבאים. 
זו הייתה בכורה תל אביבית לשני יוצרים מעניינים שעדיין לא כבשו לעצמם מוניטין של ממש; גיל קרר שיצר דואט בביצועו לצד איילה פרנקל ועבודה של יואב גרינברג בביצוע איציק עמר ובהשתתפות עמרי אלבו.
עבודתו של קרר, 'בינינו', היא דואט שעוסק במערכת יחסים בין שי בני זוג שנעה בין חום וחיבה לתהייה ופקפוק, בין ריגוש לבין עימות, וכל אלה בעידון וקשב בין שני הרקדנים. על הבמה איילה פרנקל מסתמנת כדמות נשית שמקרינה כח וקשב לגופה ולפרטנר שלה ונוכחותה כובשת ללא מאמץ. היא כמעט נונשלאנטית בזרימה הפיזית והרגשית האותנטית שלה. זה מסוג הדואטים שלא בא לכבוש טריטוריות לא נודעות או לבסס סוגה חדשה. אבל ניכר שקרר הקדיש מחשבה למבנה ולמעברים ורצפי קונטקט מעניינים ובעלי ייחוד. אהבתי במיוחד את משחקי הגוף כגל בין הגווים המתקערים ומתקמרים ותרים אחרי חיכוך מתחת לזרוע של השני, כבטכס חיזור מעודן בין שני צלופחי מחמד, שנעם לי מאד.
את 'קסמים כסמים' ראיתי לאחרונה ב'מחול שלם' בירושלים בתנאי צפייה מאתגרים. יצאתי מתוך הנחה שעל במה הוא יראה נכון יותר, אך אולי פחות מופרע. שתי ההנחות התממשו והעבודה נראתה אולי פחות מופרעת אבל לא פחות פרועה ומצחיקה משזכרתי.
יואב גרינברג כותב: " אחרי שנים רבות כשחקן, רקדן ויוצר, הבנתי שברצוני להיות מספר אחד וליצור עולם חדש". כל זאת מתוך תחושה של מספר שתיים כהגדרתו, מי שעד כה כישוריו שרתו בעיקר אחרים כשהקרדיט ניתן ליוצר.
אחרי 'קסמים כסמים' אני לפחות מתכוונת לבדוק לאן ימשיך גרינברג מעתה ואילך. כל הקסמים לא היו מועילים אמלא נבחר רקדן, שחקן, וצווחן דרמטי בשם איציק עמר שאך לאחרונה ראינו אותו צועק ב'1972' של ברק מרשל. הבחור הצליח לעשות כאן קסם או שניים מהסוג הבנאלי, אבל הקסים כדרמה קווין מוחצנת עם חושי במה מחודדים כדבעי ואת זה ראינו בכמה מקומות בהם הוא הפליא לחוש, לשחק ולמתוח את הזמן , וכידוע, תזמון הוא תכונה חשובה מאין כמותה בכל עבודה קומית. ועבודה קומית הייתה גם הייתה.
על במת אולם 'ירושלמי' נמתחה לרוחב הבמה מחיצת בד לאמה בצבע זהב על גבי חבל. פנס נדלק בירייה וגבר לבוש טייטס שחורים ובגד גוף שחור ללא שרוולים נגלה אוחז אקדח ירוק זוהר מפלסטיק, שמכוון אל דמות לבושה בבגדי קוסם מסורתיים, שוכבת מדממת למרגלותיו. תמונה שקפאה, כמו פריים מתוך סרט.
האנרגיות של איציק עמר לא נגמרות, דמותו נעה בין התנהגות מוחצנת במפגיע, לבין מעברים בהם הוא לוקח צעד לאחור ונראה כמי שקולט סיטואציות לעומקן.
מיד מתעשת ומזמין מתנדב מהקהל ועולה בחורה חיננית שמתבקשת לבחור קלף. לא אפרט את האירוע, אלא אסתפק בכך שאומר שהסיטואציה הזו, כמו סידרה של מיזנסצנות נוספות, סיפקה לאיציק עמר מלוא החופן הזדמנויות להראות שורה של טריקים, שטיקים מלאי חן במודע, שבהם הוא גם מפתיע את עצמו, כמו בסצנה בה הוא מלהטט בכרטיסיות המסכמות את מהלך חייו של דודו טופז, ובהזדמנות זו הוא מפלרטט עם הקהל ללא בושה. ואיזה עיניים הוא עושה לו. והנה, בין לבין הוא מניף בגאווה את רגליו גבוה ונעזר בשני חברים להדגים על כתפיהם סוג של שפגאט מרשים לגילו.
קטע מקסים במיוחד עסק במשחק בנות של קפיצות על חבל- תחליף גומי- שמתוח סביב שוקי שני משתתפים שבאו לעזר. עם כל צליחת משוכה, הוא עולה שלב ומעלה את גובה החבל כמעט עד למותניים.
עם זאת הקומדיה הזו נגמרת בטון אחר, מפתיע. מתחת למסכה של ליצן עושה הקסמים ואושיה בהתהוות, מסתתרת נפש שמחפשת עוד הזדמנות להרשים ומוכנה למות עבור עוד מנה של אהבת קהל.
במבט מפוקח, ברור שהיו בערב זה לא מעט שטויות, אבל כאלה שלבד מחינן, עמדה לזכותם העובדה שלא לקו בחשיבות עצמית ונפיחות יתר והיו מהולות באומץ, במיוחד אל מול חטיבה רחבה בסצנת המחול המקומי, שהתמלאה בשנים האחרונות בהרבה אויר חם.