Curtain Up 2014, Suzanne Dellal, November 14-16

צילום: באדיבות יח'צ

הנה עבר סופשבוע ראשון של 'הרמת מסך' שבו לאחר פיצול מתוכנן ראיתי שלושה מסכים: מסך 1-מירב כהן ואיריס ארז, מסך 3- שני גרנות ונבו רומני ועבודה של תמי ליבוביץ' ומסך 4- מיכל סממה ומאיה וינברג והאינסטרומנט .

iris erez curtain 2014, gadi dagonכצפוי, לאור חילופי ההנהלה האמנותית, הרמת מסך הפכה לעוד מסגרת שמקדמת בעיקר מחול שוליים של יוצרים עצמאיים, צעירים יחסית שמתקיימים בחללים פחות ממוסדים באופן טבעי (ראה צוללן) ואיינה מסגרת ליוצרים  שהייתה פלורליסטית וטולרנטית יותר.

לא מעט מילים נכתבו טרם עלה המסך, ואכן הפתעות עקרוניות של ממש לא היו שם. עם זאת, תהיתי מדוע היצירה בערב הפתיחה החגיגי, שהייתה יכולה להוות כרטיס ביקור, ה'אני מאמין' של קברניטי הכיוון האמנותי החדש, הייתה עבודת סולו אנמית בשם 'באגים', של מירב כהן, יוצרת/מבצעת  שמתקשה כפרפורמרית להחזיק במה.

בחרתי להביא ציטוט מהטכסט שצרפה המבצעת לעבודה: "..הגוף הופך למכונה מאומנת, מנותקת מרגשות ומתוכן, שמשמידה את המציאות האנושית סביבה". ההדגשים שלי. התובנות- שלכם

בפועל, אקט ההשמדה, כנראה, הוא אותו רגע בו תרמיל הגב של הספורטאית ששכב בקצה הבמה רב הזמן, נלבש ו'בלע' את קודקודה. במחשבה שנייה, שם העבודה מייצג היטב חלק מרכזי מחומרי הבניין של התוצר הבימתי.

  בהמשך 'מסך1' העלתה איריס ארז עבודה בשם 'תכף אשוב' בבצועם של איילה פרנקל ואופיר יודלביץ'.

בצד הזכות; עיצוב במה מוקפד ו'נכון' ברוח הזמן ומשדר ניכור בסביבה טכנולוגית אסתטית עשויה בטעם טוב.

 גם כאן אצטט מהטכסט שצרפה היוצרת: " בעידן…העצמי מחפש ייצוג אינסופי, הגוף החי מתאיין ונעלם".

אם כי ציטוט זה מהתכנייה מבטא רוח אפוקליפטית ומורבידית, עבודתה של ארז דווקא זורמת וחיננית. הכול בה נכון. הבמה, הסאונד והאוסילציה ביחסי בני הזוג. תרומה מרכזית לתחושת הנועם הקלילה היא דווקא רוח החולין חסרת היומרה שבבסיס הטכסטים על הבמה מחד ומאידך, נוכחותה הפיזית והקרנת פנימיותה של פרנקל. זו עבודה שיושבת לבטח במרכז המחול העכשווי. ללא יומרה, עם חומרי הומור, אנושיות, מגע, שבוצעו בתואם על ידי צמד הרקדנים.

עוד עבודה שעוררה עניין, הייתה עבודת סולו של מיכל סממה 'חלק ממשהו קטן יותר'. שם עם טוויסט צובטני.

 ציטוט מהתכניה: אין צורך. הטכסט קולח, ענייני מוסר מידע.

העבודה אינטליגנטית, מעניינת ולא מעט בזכות העובדה שהיוצרת/מבצעת בודקת את מקומו של הגוף שלה במספר מרחבים, והיא מתייצבת מול קהל בעירום מלא, עכשיו כשהיא בחודש החמישי להריונה.

דווקא השנה זכינו לשפע של רקדנים חושפי גוף. המדינה הולכת ומתכנסת לתוך חורים חשוכים בנחישות ועקביות, ואילו רקדנינו מבקשים לנכס חירות קורפורלית שנמנעה מהם הרבה זמן.

 ניתן היה לחשוב שאנחנו מהמתוקנות שבמדינות והמחול היורו צנטרי שלנו מתפנה לסגור פערים. לאט לאט.

היו שראו בערום זה סימן לתעוזה. היו שנרתעו, וזה בסדר.  רק שבמובנים אחדים עבודה זו היא בתולית כמעט, מסוגה, בהשוואה לביטויים שהולכים רחוק בהרבה של כמה פורצות קווים כמו אפוסטוליה פאפאדמאקי או ססיליה בונגוליאה  .

Michal samama photo blair bugin,  on sideגופה של סממה מלא חיוניות ויופי, היא בקונטרול, מבצעת מהלכים מסודרים, במסגרת החלטות אמנותיות קונסטיטנטיות, שברורות לה. העירום הוא מצב קיומי, אבל סממה מנסה להגיע גם למקומות פרוזאיים, ואת זה היא עושה בהומור ומשתמשת בכלים שקיבלה מעיסוקה באמנות פלסטית, לצד ביטויים רווחים מהנון-מחול העכשווי וכאן היא מושכת את הפה לכל הכיוונים בשתי ידיה, קורעת את העפעפיים עד שנדמה כי גלגל העין עומד על בלימה..באופן אישי זה לא עושה לי טוב ונעים ומרב שכבר היינו פה, זה גם לא מאד מרתק בעיני. מה שכן ריתק ושעשע אותי היה הפרק בו היא תופסת דף נייר המונח על הרצפה, מחוררת אותו בשיניה ומשם ממשיכה לחצות אותו בעזרת רוק. שני החצאים הם הצעות לצווארון, צמד סינרים סופגי זיעה מתחת לשדיים, חיתול לא ממש יעיל, נייר מגולגל כסיגר שנתקע גם באוזן וכן הלאה.

לשמחתי, לסממה יש גם דברים אחרים להציע. והיא עושה את זה בהקפדה, בשקט פנימי, ברגישות לפרטים ולצורה.

   Michal samama photo blair bugin, head with cupבמסך 3 העלה זוג הכוריאוגרפים שני גרנות ונבו רומנו בשם 'כי מה'. לעבודה הם זימנו קבוצה של שמונה ילדים, חלקם בני עשרה. בעיניים של כולם מנצנצת תקווה שמזכירה לי את הילדים בתכניות הריאליטי. הדבר האחרון שאפשר להגיד, שהם מרגישים נח, טבעי מול קהל. אלה ילדים שמשחקים ילדים כפי שהם משתקפים בתכניות טלוויזיה.

הדבר הראשון שהם עושים, הוא לעמוד בשורה מול הקהל, ולהשתחוות כדי לקבל מחיאות כפיים.

מי שבחר בהם מחזיק את הקלפים קרוב לחזה. האם במקרה נבחרו הילדים המסוימים האלה? האם הם באים לייצג ילד ישראלי סטנדרטי, או ילד בעל ייחוד סינגולרי? ממקום מושבי באולם עלתה בלבי הרגשה שהבחירות לא אקראיות, כמו שנבחרי האח הגדול הם לא נבחרים באקראי. הם באים לשרת מניעים מסוימים.

בסופו של דבר עם כל האינסטוש, בשורה האחרונה, זו עבודה ג'ובנילית, שצריכה הייתה להישאר כמופע ילדים לחבריהם בבית ספרם. להפקעת תמימותם של הצעירים יש מחיר. עוד יהיה להם די זמן ללמוד את מורכבות החיים.

בחלקה השני של אותה תכנית, משתתפת תמי לייבוביץ' שהעלתה את 'הטבע טובע'. זו עבודה מושקעת,  שיש בה לא מעט תמונות בעלות עניין, שימוש מושכל בפן העיצובי ושימוש נכון באביזרים בעלי מטען אסוציאטיבי. כל מה שהיה חסר לי הוא היכולת למצוא דרך להשיג לכידות רעיונית ולמצוא דרך להוציא מתוך הגודש דבר מה מהותי, משהו גדול מסך חלקיו.

העבודה של מאיה וינברג והאינסטרומנט ( מסך 4) אופיינית ללא מעט עבודות מהעת האחרונה שבהם היכולת להאטם הפכה לערך. שתי משתתפות ב' ווייל האוס' הנמצאות בחדר עם קובית עץ שחורה. השתיים מבצעות רצפי תנועה במנותק, שימוש יתר בהתנעה סמפורית של הזרועות, שלא מובילות לשום מקום. החיבור בסוף בין שתי הרקדניות מאולץ והעבודה הרבה יותר מדי ארוכה יחסית לתרומתה הפרפורמטיבית. המוסיקה, עם זאת, הייתה מוצלחת בהרבה.

 לסיכום זמני: אולי מאחורי ההר יש קשת בענן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.