Justkatsit Dance Company: According To Law. Tmuna Theater, 6/11

צילום: לירן לוי

 עבודתם של ענת כ"ץ וארז מעיין According to Law, משתייכת לז'אנר במחול שעוסק בתיאטרון ובטכסט לא פחות מאשר בתנועה ועם זאת, המחול, ביצועו, עקרונותיו ומרחב האינטראקציות שהוא עשוי להנכיח ( ותודה ל-א'.) מעסיקים את היוצרים בראש ובראשונה, וכל השאר, הם כלים להשגת המטרה. הבחירה בהומור כצינור תקשורת מזים את ההנחה שזה כלי נחות ולהיפך, זו דרך קלה יותר להעביר מסרים בוטים וחתרניים, אם הוא מנוצל כראוי.      tami katz, according to law, photo liran levi

בעבודה הזו, יש אמירות על נושאים שונים, לרבות אמנות, אלא שרב האנרגיה מושקעת דווקא בכיוונים אחרים, חינניים ככל שיהיו, אבל חסרה לי חשיפת שיניים יותר נושכנית, הרי ההזדמנות הייתה.

שני היוצרים מתרכזים לדבריהם בבדיקת הקשר בין המבצעים לקהל בכמה דרכים מקוריות וייחודיות. הקשר הראשון מתחיל באולם המבואה לפני הכניסה לאולם, כשארבעת הרקדנים בבגדי במה סובבים בין הקהל עם מגש עמוס כוסיות יין ומציעים לו טעימה. קר שני מתחיל מהלך שבו רקדן מגיש חוזה משפטי ועט ( שלך במתנה) ומאיץ במבקרים לקרוא חוזה משפטי סבוך וארוך המסדיר את היחסים ביניהם. סיבוב אחרון לפני המופע, כולל אירוע שמטרתו לעורר אהדה ואמפתיה שמחלחלים גם בהמשך, כאשר אחד הרקדנים משתטח בקול על הרצפה עם מגש כוסיות היין. חבריו עוזרים לו לקום, הוא נראה המום, צולע קלות, מודיע שהכל בסדר. מעל הבמה גם מוסיפים ומסבירים שהוא נחבש וישוב למקומו על הבמה בקרוב.

כנראה ששני היוצרים לא רחוקים ממציאת הנוסחה לאלכימיה הנסתרת בין קהל ובמה. הכול נעשה בקלילות, תוך מודעות עצמית גבוהה, בלי נפיחות יתר ועם הרבה רצון להשאיר אותנו משועשעים. בשלב זה הייתי מוכנה לחתימת החוזה בעיקר על חובות הפרפורמר (כי מגיע לי) ופחות על חובות הקהל ( לי לא יגידו מה לעשות) אבל איפה העט?

החוזה חוזר באמצע המופע כאשר ה"יוצר" ( שהם שיינר) הנרקיסיסט הקומפלסיבי, מקריא לקהל את עיקרי החוזה ובכלל זה את הסעיף המאפשר לקהל להצביע אם ברצונו ששלשת הרקדנים יסירו את החולצות. בכלל, ניסוח החוזה הוא יצירה בפני עצמה, משהו ראוי, לצד משהו הזוי, בעיקר במקומות שהוא נכנס לרזולוציה מגוחכת של זכויות וחובות.

שיינר משחק מעין גרסה מורכבת יותר של אדיר מילר בתפקיד המפיל של ה'כוריאוגרף' בסדרה 'רמזור'. לכל מחווה ולכל תנועה יש שם תיאורי שמתחבר למשפט אבסורדי. ולא רק, גם את דבריו לקהל ולטכנאים הוא מאייר במחוות ידיים ציוריות המדמות את שפת החרשים.  לזכותו יאמר שהוא מקפיד עם רקדניו על קלה כחמורה כל עוד הוא מצליח לעמוד מבחוץ ולא לקפוץ פנימה לתוך המופע ולשבש את העניינים. בגדול, הוא בהחלט משעשע –כולל נפילות מתח- אולי בגלל איזה גודש של מחוות, טכסט, תנועה שמשבשים את כיול המוקד והמטרה של כל המהומה.

הרקדנים עצמם ראויים לשבח בבואם לבצע את המחול ולא פחות מכך, בחלקים שבהם הם גם משחקים תפקידים תוך כדי כך. רובם הצליחו לנכס מאפיינים לא בוטים מדי שמאירים במעט את דמותם כבעלי אישיות עצמאית.

אגב, במסגרת קשרי קהל/ במה, "פואייה" /( בפועל בר ואולם רב תכליתי) –אולם, עקבנו אחרי הרקדן הפצוע וברכו החבושה, שתפקד בגבורה לאורך המופע אך נאלץ למצוא עצמו בעמדת התגוננות נגד רקדן קשוח אחר שקיים אתו דואט מכסח ובמסגרתו יריבו המפתיע דאג לפגוע בברך החבושה שוב ושוב. רק אז יכול הקהל להבין סופית שהנפילה בחוץ, משכנעת כלל שהייתה, מבויימת עד לאחרון פרטיה.

במבט לאחור; מעבר לחן , לדקות של פיוט (שניר נקר הענוג), לביצוע מהנה של כל המשתתפים, להבזקי שנינות, למסגרת כללית בנויה היטב בהתחשב בדרגת חופש גבוהה של המופע, מגיע ציון גבוה לתחכום והקדשת אנרגיה לבניית מידה גבוהה של מניפולציות, שחידדו באופנים אחדים את מורכבות מערכת קהל/פרפורמרים והרי זו המטרה המוצהרת.

.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *