River North Dance Chicago, Herzliya, October 21

קצר-כן, הייקו- זה לא.

צילום: אריקה דופור

בביקורה הראשון בישראל, 'ריבר נורת' דאנס שיקגו' (River North Dance Chicago ) העלתה על במת אמנויות הבמה בהרצליה, ערב ובו שבע עבודות. הפורמט הזה של פיסות מחול מהגורן והיקב, כמעט פס מהעולם ובמקומות שעדיין לא פס, מוטב לו שיחלוף מהר. אוסף של יצירות קצרות, של יוצרים קצרי נשימה- הרי לא בהוגי הייקו עסקינן-  לא מבשר טובות, על פי ניסיוננו. לרב מדובר בעבודות שלא עברו תהליכי עיבוד מורכבים ומזקקים, ואיזה דבר חשוב כבר אפשר להגיד בשלש ארבע דקות. פעם, היו דברים כאלה ולראייה 'מות הברבור' הנצחי. אבל כמה יהלומים כבר יש היום בשטח?  'הקצרים' של ריבר נורת' הם לא מאלה.

river north chicago photo erika dufour group 22חמש משבעת המחולות שעלו הן עבודות של מנהלה האמנותי של הלהקה, פראנק שאבס (Frank Chaves ), ולמעט עבודה אחת, לא הרשים שאבס בבניית ייחוד ללהקתו. שפתו די מוגבלת וכדרכן של עבודות קלילות משקל, שלא לומר דלות משקל, הן מסתפקות במסרים שטחיים שמטרתם בעיקר סוג של מחול בידור אגבי, משהו בסגנון הפקת מחזמר בלהקה אזורית.

הרושם המצטבר מהערב כולו הוא של להקה בינונית בגדלה ובה תריסר רקדנים בעלי יכולות סבירות, אם כי חסרי ייחוד של ממש, שמבצעים רפרטואר אקלקטי, שמרני, אפילו מיושן בתפישתו הבימתית, ההבעתית והמוסיקלית, ושלעתים קרובות מדי הכוריאוגרפיה לא מתאמצת מעבר למבנים צפויים והרבה סיבובים לא מסובכים שמבוצעים ( בנות) בתלבושות עתירות בד שמתנפנף עם ריבוי הנפות רגליים בקשת, תוך שמירה על זרימה נעימה ששייכת לז'אנר משמים ושמו 'בסדר'. רב היצירות הצביעו על נטייה לעבר מחול קצת שטחי ומתחנף. עם זאת, היו גם יוצאים מהכלל.

בתום המחצית הראשונה תהיתי מדוע מישהו טרח להביא להקה זו לארצנו. איזה בשורה היא נושאת, ומאחר ושגרירות ארה'ב כנראה תמכה בהבאתה, התווספו תהיות אם למהלך יש רובד נסתר פוליטי במהותו? או האם איזה גביר בעל אינטרסים עומד מאחורי הסיור?

 אבל נדמה שהמפיקים של הסיור ידעו עלינו דבר או שניים שלא הייתי מנחשת אלמלא ישבתי באולם ושמעתי את מחיאות הכפיים הנלהבות של קהל מינויי האולם בחיזוק צעירות מבי'ס מקומי למחול, שהתנהגות הולמת במרחב ציבורי זר להם.  river north chicago photo erika dufour duo

כאמור, במחצית הראשונה הרקדנים, כולל החזקים שבהם, הצליחו להיטמע בסכריניות הבסיסית, וללא אתגרים של ממש מבחינה טכנית וביצועית, שרתה איזו אפרוריות על המחצית ואיש מהם לא הותיר אחריו משקע של ממש. גם לא אותו רקדן שחור בעל גוף שרירי חשוף בשם אחמד סימונס שאילתר ( על בסיס מוקדם) סולו לצלילי תיפוף שיצרה אשלי רולנד ( שהמשיכה את פילובולוס עם מומיקס ואח'כ עם ISO, זוכרים?) תחת תאורה מחמיאה לקוי המתאר שלו. גם הוא לא הצליח להתעלות מעבר למראה האפולוני- יפיופי של נתוניו הפיסיים.

הרגע הראשון שבו בהפתעה גמורה, הלהקה נראתה ממש טוב, היה בתחילת המחצית השנייה עם הצלילים הראשונים בעבודה של כוריאוגרף צעיר בשם אדם ברוך (Adam Barruch) שיצירתו 'אני עוצם את עיני עד הסוף' (( I Close My Eyes Until The End הייתה כמשב רוח רענן מהשניות הראשונות. קודם כל בגלל הבגדים. זה נשמע משונה לדבר על זה, אבל אחרי התלבושות הבנאליות שהיו עד כה, פתאום ראינו רקדנים במכנסיי טריקו ארוכים אפורים וחולצות סריג בצבע טבעי ללא תחכום מיוחד, שהלמו היטב את הרוח החדשה שאדם ברוך הפיח בלהקה הזו ובאחת, העביר אותם ממבוכי שנות השבעים המשמימות למחול בן זמננו שמחובר למאה העשרים ואחת.  והנה, אותם רקדנים אפרוריים כמעה נראו נינוחים, טבעיים, מתוחכמים בהרבה, מפולפלים במידה, עם רמת חיוניות שלא הייתה להם קודם למרות ההשתדלות. ועדיין מדובר בעבודה מיינסטרימית שאינה פורצת גבולות, אבל עשויה בטעם עם מבנה וקומפוזיציות מורכבות יותר, מטופלים לפרטים מדויקים יותר.

 הערב הסתיים עם עבודתו של שאבס, 'גבולות אסורים' (Forbidden Boundaries )  כנראה אחת הטובות שלו שבוצעה על ידי תריסר רקדני הלהקה. עיקרה מתבסס על תלבושת מעניינת עשויה שכבות של בד לבן גמיש וחזק. כל הרקדנים לבשו עליוניות רפויות שהיו אחוזות בידי שותפיהם ( אחד או יותר) למשפטי התנועה האישיים שלהם ושימשו כעין רתמה-  תומכת שאפשרה לכל אחד מהרקדנים להגיע לתנוחות, הטיות, קפיצות וסלטות אקרובטיות מגוונות.  הבגד היה הברקה למי שמחפש עבודה עם אביזרים שמרחיבה את טווח יכולת הפעולה בעזרתם. זו גם הייתה העבודה הארוכה של הערב, כמעט 19 דקות.

חלקים מרכזיים אכן התמקדו בביצועים מקסימים ומרתקים של הרקדנים שנעזרו על ידי חבריהם ודרשו מהם לסמוך על חבריהם האוחזים בבד הגמיש, שלא יישמט. גם כאן, היו גם כמה נסיגות, כלומר בסצנות שהרקדנים ביצעו ללא הבד התומך ואי לכך, החזירו אותם להתחלה, שם הם המשיכו לרקוד בסגנון דומה לזה שפגשנו במחצית הראשונה.

מהערב נותרה בעיקר תחושת החמצה והבנה שהרקדנים כנראה טובים יותר ממה שחושב כוריאוגרף הבית ומנהלה האמנותית של הלהקה, שנמנע מלאתגר אותם ולהוציא מהם הרבה יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.