צילום: גדי דגון

שתי דמויות יושבות על כסאות מתקפלים בקצה הבמה של מחסן 2 . לשתיהן פאות שיער בלונדיני ארוך ומשקפי שמש כהים. הן פונות לעבר המסך האחורי וגבם אל האולם הריק. הקהל יושב על הבמה בשתי שורות אלכסוניות שמפנות מקום לפעולה שהוא אך פלח משטחה של הבמה וכבר מבין שהוא לא יוכל להימלט מחוויה שאינטימיות היא כלי מרכזי בה, ולהצטנף בחשכת אולם.

 ואכן, סהר עזימי ואוריין יוחנן מגישים עבודה אינטימית מעבר למה שהקהל מכיר, אינטימיות שנוצרת קודם כל מהקרבה הפיסית למבצעים, מטר ממך, שכל קפל עור נמתח, מהדהד להם בגובה העיניים. שנית, מיכולתם של שני המבצעים ללכת עם חומרי התכנים העוסקים בזהויות מגדריות, רחוק ועמוק, תוך שהם נותנים תחושה שבחומרים יש לא מעט מרכיבים אוטוביוגרפיים.

שתי הדמויות, מעבירות את משקל הגוף קדימה בהילוך מאד אטי כדי להתרומם ומשם ממשיכות בסדרת פעולות מבוצעות באטיות ביחד, בתאום רב. הוא, מזוקן, פניו אטומות, לבוש בזוג תחתוני כותנה לבנים. במפתיע, למרות גופו הדק, הוא בעל כרס קטנה עגלגלה שאי אפשר להתעלם ממנה או לתהות על מקורה. היא, אוריין יוחנן, לבושה בבגדים תחתונים, שומרת על ארשת קפואה ומתאימה את הקצב ואת התנועה להובלה שלו. השניים עסוקים בזוטות, מחליפים משקפי שמש ביניהם, מחליקים כדור פינג פונג מפה לפה. ( זה חכם? בטוח? היום עם תחילתו של גל שפעת?).

בקצה המסלול מחכה מיקרופון עומד. סהר, בקולו הנעים, שר טכסט דיכאוני שאם אינני טועה כולל משפט כגון: אם יכולתי הייתי הופך שוב לעפר. בו זמנית יושבת אוריין על הרצפה ורושמת בעפרון פחם על דף שתי דמויות בסגנון סוריאליסטי נאיבי. בתום פרק זה, השניים משתחררים מהפאות ומשחקים אתן יחדיו ובחדווה גלויה במעין תיאטרון בובות/חפצים שמבדח אותם. הפרטים במקרה זה לא ממש מעניינים או חשובים, מה שחשוב זה שהפעולה מביאה את השניים לעבור לשלב שבו הם נראים הרבה יותר פתוחים, יותר אמיתיים.

המעברים בין המרכיבים נתפסים כשרירותיים והם בעוכרי העבודה, כך גם ההחלטה לתת לאוריין לדקלם בקולה שורות מתוך שיר של יונה וולך "אתה החברה שלי, יש לך ראש של בחורה, ואתה בחורה בחורה כמו שהילד המתוק ההוא אמר לי בהערכה, את בחור בחורה, או להפך, את בחורה בחור" והיא מפרטת בפראפרזה על השורות הללו, טכס שאמור להתייחס גם אל עצמה וכן על שותפה לערב, שמצביעים על מידת אי בהירות מגדרית במובן הקונוונציונלי, ומפרטת העדפות מיניות מורכבות מהצפוי. אוריין, היא רקדנית מאד מוערכת, אך אינה שחקנית ולא צריכה לשחרר טכסטים כאלה על הבמה ללא עבודה מרוכזת עם איש מקצוע. בשביל זה יש פסקול.

 כך או כך, מכאן ואילך, מתחיל שלב אינטימי משכנע, כשסהר מגיש לה חלמון מפיו לפיה והיא משיבה לו באופנים שונים.                 

חלמון במשחקי סקס מקדים ידוע כנראה כבעל תוקף עוד מימי 'טמפופו' העליזים. כאן הוא בהחלט עשה את העבודה, כשהשניים מתפשטים ורוקדים חבוקים צמוד כמו פעם, שניהם נראים זוהרים, אוהבים, מאושרים. סצנה נועזת ביותר במונחי הביצה המקומית שבה רגשות אינטימיים הם כמעט טאבו.

אין בנאמר ניסיון להתעלם מחולשות מבניות של העבודה, או מרגעים שבהם הזרימה מקרטעת, אבל כל אלה משניים עם סיום כה נוגה וכה נוגע.