צילום: יניב כהן. הרקדנים של להקה אחרת מזו של שרון אייל.
שרון אייל התנתקה מלהקת האם שלה- בת שבע- שם הייתה אחת הרקדניות הבולטות, כונתה 'המוזה' של אוהד נהרין, ואף זכתה בתואר של כוריאוגרפית הבית, אחרי שהחלה ליצור במסגרת הלהקה.
בשנת 2009, כשעוד הייתה בבת שבע, יצרה את Killer Pig עבור להקת קארט בלאנש ותחזקה קריירה מקבילה עד שפרשה מהלהקה ולקחה אתה קבוצה של רקדנים שיצאו לחיים עצמאיים. היו דיבורים על כוונות להתבסס באירופה, שלא מומשו ואייל יסדה ב- 2013 להקה לא גדולה שבסיסה בישראל בשם L-E-V יחד עם שותפה לדרך גיא בכר .
עכשיו, היא מציגה שתי עבודות שעשתה בעבר, 'קילר פיג' ו'שרה' שהכינה ל- NDT II בהולנד. את הערב בהאנגר רדינג 3 בנמל תל אביב פתחה הלהקה עם 'שרה', עבודה בת 13 דקות לשישה רקדנים, בטרם העלתה את 'קילר פיג'.
אם כי עברו לא מעט שנים מאז החלה שרון אייל ליצור, אפשר למצוא בכל העבודות שלה מאפיינים שחוזרים על עצמם, הן בלקסיקון התנועות, בשפת הגוף, בתפיסת הגוף הרוקד ובמאפיינים מבניים.
מהר מדי התבססה אייל בטיפול חוזר באותם המקומות, מה שלא עזר לה לפתח לעומק את העבודות שיצאו מתחת ידה.
קילר פיג, בביצוע הנוכחי, הוא הפגזה אלימה על החושים, ריקוד שלמשתתפיו חסרה אישיות אינדיבידואלית שמייחדת אותם, יש תחושה שהם מונעים באמצעות תוכנה שגורמת להם לדמות תשוקות ודחפים והם מבצעים את ההוראות בשקדנות. גם בהרבה מהעבודות הקודמות, רקדניה של אייל מתנהלים כזרים מיקום אחר, במבט חלול, בהנעה שנשלחת ממוקד כוח חיצוני להם. שרון אייל, בעצמה רקדנית חושנית ביותר שמצטיירת כמונעת על ידי מיניות ודחפים פנימיים עזים, הייתה מרתקת על הבמה, בעיקר מפני שהיה תואם בין הפרסונה הבימתית שלה, ומה שהתפרש כשפה שנובעת ממקור פנימי אותנטי. מה שקיבלת- זה מה שיש.
את אותו התואם, אני מתקשה למצוא ביצירות שלה.
שוב ושוב, הרקדנים מתקבצים לעדר שנע יחד, עם הרבה אוניסונו מוקפד ולחילופין עם מידת חופש גדולה יותר בתוך מקבץ, שלרב, אינה מובילה לפיתוח אישיות מובחנת. המוסיקה של אורי ליכטיק היא מוסיקת מועדונים, בהחלט מורכבת, ובבסיסה מקצבים קבועים שאמורים לכוון את השומע לגרוב מסוים. התנועה על הבמה עושה מהלך דומה שמתבסס אף הוא על מקצב, ביט, שאמור להתיישב לך על הדופק ולהפעים אותך מבפנים.
לשרון יש חיבה יתרה לפיסוקי ברכיים רחבים, או כמו שאומרת קולגה שלי- נדיבים. אבל אין בהם שמץ של נדיבות, יש בהם אגרסיביות, בעיקר ביחד עם נענועי אגן תוקפניים. אם המבצעים לא מקפצים בחצי פלייה ומנענעים אגן בתפילה לאורגזמה, כמו לגשם, הם טופפים על כריות כף הרגל ומרבים בסיבובי כפות ידיים באצבעות מופרדות.
החידוש בקילר פיג, הוא אולי הניסיון לזווג לתוך אופי התנועה ואופי התנהלות הגוף, גם כמה ציטטות משפת הבלט וכמה קפיצות גדולות- ברמת מימזור/אינוס גבוהה יחסית למקור- בכמות שלא זכורה לי מהעבודות הקודמות שלה. במיוחד לקראת הסוף התרבו השלכות אברים, במיוחד רגליים, כדי להשיג בכוח את מה שרקדני בלט משיגים באלגנטיות אינהרנטית לדיסיפלינה שלהם.
כל אלה מותירים תחושה של עבודה לחוצה, מוחצנת, מתחנפת לקהל מסוים, לא מתוחכמת במיוחד שמשאירה טעם של תוצר שטוח במהותו.
לרגע ובאופן כל כך מפתיע, חשבתי שלקראת סיום, אייל טורפת את הקלפים ומביאה מנחה-מנוחה ברגע של חסד, שיהיה חידוש ופריצה בתהליך היצירה שלה. היו בו ניואנסים רגישים שנבראים מאיפוק, עונג שבפשטות, חן שבעדנה, כאשר הרקדנים הושיטו יד איש לרעהו והניפו את שרשרת הידיים מעלה בעודם טופפים בשורה עקלתונית.
פאף. הקסם התפוגג והריקוד המשיך ליצר הרבה רעש, צלצולים, כאותה מטבע מקרקשת בחבית ריקה.