"לילות השמש העולה", סוזן דלל, 7 בספטמבר

צילום: גדי דגון

ערב הפתיחה:  ארבע סונטות.

במהלך השבוע המוקדש למחול יפני עכשווי: "לילות השמש העולה", עולות מספר הפקות, בחלקן יש שיתוף פעולה של רקדנים ויוצרים יפניים עם ישראלים . 'ארבע סונטות', מופע הפתיחה של מסגרת זו הוא דוגמא להפרייה חיובית באמצעות שיתופי פעולה של אמנים משתי המדינות.

מבין ארבע העבודות של הערב, שתיים הותירו רושם חזק במיוחד, ובכך העניקו לכל הערב משקל ותוקף מעצם היותם בעלי ייחוד.

japan week 2014, takanori & shani, photo gadi dagon  העבודה הראשונה היא 'יהודה וישו על בסיס של סויה' של אלה רוטשילד ומיראי מוריאמה, שמבוססת על ספר של אוסמו דאזאי שאינני מכירה לצערי. אם כי שם העבודה נשמע מתחכם ומתיפייף, העבודה עצמה מעניינת ומרתקת, לא מעט בזכות הביצוע המצוין של שני הרקדנים/ יוצרים.

הוא, עומד ומדבר יפנית, אולי מדקלם טכסטים מהספר. היא, לבושה שמלת בד בז' שמרנית , אוחזת בכוס יין אדום. מערכות היחסים ביניהם עוברות טלטלות אם כי החלו כדואט מעודן במיוחד. רוטשילד, מאופסת בכל שנייה מצליחה לרדת לרצפה, לחוג ולעלות ולהחזיק יד לפרטנר שלה, מבלי שנשפכה מכוסה אפילו טיפת יין אחת. בכלל, הידיים משמשות כלי מרכזי לסימון ולביטוי השינויים המינוריים שעומדים לחול. בין השניים מתקיים דיאלוג מורכב והתאום והדיוק בביצוע מעצים את הרושם של העבודה.

אחת הסצנות המרהיבות אינה קשורה כלל בתנועה אלא במילה.

השניים עומדים זה ליד זה ומדברים במקביל. הוא ביפנית והיא בעברית. אין לי מושג מה הוא אומר ולא תמיד אני מבחינה במילים שהיא מדקלמת, אבל נעשתה כאן מלאכת מחשבת מרהיבה בתפירת הגייה  ונגינת השפה, ישנה התאמה של צלילי מילים, סיומות בהברות דומות, כך שלא תמיד ברור אם היפנית התעברתה או העברית אימצה הברות ביפנית. התוצאה דיבור מסוגנן ומתוזמן באופן מרהיב, כמו א- קאפלה.  כל כך הרבה עבודה, דמיון ומקוריות הושקעו בעיבוד הרעיון והוצאתו לפועל. פשוט מבריק.

japan week 2014with mami shimazaki  photo by gadi dagon   'סונטה בארבע תנועות' של שלומי פריג'  בהשתתפות מאי ערמון ומאמי שימיזאקי, הביאה לבמה שתי רקדניות בעלות נוכחות בעיקר בחלק הראשון בו הוקרנו תקריבים של פני השתיים בחפיפות שונות שמקרבות בין השתיים באופנים שבמה לא יכולה לעשות. העבודה הקצרה ניסתה להכיל הרבה, לוותה במוסיקה תובענית שחלקיה הדגישו את המבנה הפרגמנטי ללא הזדמנות לפתח לעומק את החלקים. עם זאת, עוד נשאר זמן למערכה תחת תאורת סטרוב קופצנית שלא הצדיקה את עצמה באמצעות בחירה בתנועה שתצא נשכרת מהטכניקה הספציפית הזו.

 מעט רווחה הגישה טומו סונה בסולו 'לאס מנינאס'  כשפתחה את המסך וברקע עציץ מצויר עם פרח דמיוני. הנעימה של ארוו פארת,כה מוכרת משורת עבודות עכשוויות, משרה נועם ואנינות מסוימת, שבאה לביטוי גם בתנועה השקולה וגם באנימציה המעודנת בסוף, כשאישונים אפרוריים זערוריים מתפנים מהעציץ- מכורתם- לטובת הנסתר מאחורי דלת אנונימית.

אבל כמו שהערב נפתח בהפתעה מרתקת כבר בשניות הראשונות, כך הוא הסתיים בעבודה מרהיבה, 'מלח',  של טקאנורי קוואהרדה ושני בן-חיים. מקור ההשראה הוא מסעם של בני שבט טיבטי לעבר אגם ממלח קדוש. השניים לבושים שלמה אפורה מדויקת, שעיצבה ענבל בן-זקן.

הם יצרו אוירה מהפנטת שיש בה מידה של טקסיות ומידה גדולה עוד יותר של תפיסת גוף שמחוברת היטב למחול העכשווי. חלק נכבד נרקד בשפיפה וגוף מקופל קדימה שעשוי לדמות את התנהלות של יאק שעל גבו משא המלח, אבל הרקדנים משאירים מרווח גדול פתוח לאינטרפרטציות שונות באמצעות מידה נבונה של הפשטה. השפה המרתקת שלהם נבנית על דימויים מדויקים שמאפשרים לשנים לברוא במה באמצעות השגבת הרעיונות וביסוס החלטות אסתטיות רלוונטיות, מבלי להקסם מאסתטיציסטיות יתר. והן עושים את זה באופן מדויק ומרהיב

לבחירת המוסיקה המלווה את העבודה יש חלק מאד משמעותי ביחס לתכנים האמנותיים שאליהם מכוון הריקוד עצמו ובאמצעותה הוא מגדיר את עצמו.  המוסיקה של יאן באנג הנורווגי ואקירה רבלאייס סיפקה רובד חוויתי מעמיק שובה לב.

זו עבודה יפהפייה, מקורית ומיוחדת שסיימה את התכנית המעניינת באקורד חזק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *