נעה דר- עור (בכורה), מחסן 2 ת'א-יפו, 19 ביולי

צילום: תמר לם

כנראה כל מי שיכול, רוצה היום להכין עבודת מחול תלוית מקום ורק לאחרונה ראינו תוך שבועות ספורים את תיאטרון קליפה במוזיאון ישראל, את יסמין גודר במוזיאון פתח תקווה ואת ענבל פינטו ואבשלום פולק במוזיאון תל אביב והנה באה נעה דר עם עבודה חדשה במחסן 2 בנמל יפו והופכת את הבמה ל"מקום". מקום שבו המחול  מתחולל בזירה עגולה מסומנת באופנים ייחודיים והצופים החולקים את החלל יושבים סביב הזירה בשלושה מעגלי מושבים.noa dar, Or, tamar lam floor medium

 לנעה דר יש קרדיט על עבודה תלוית מקום משובחת- 'טטריס', שלקחה את יחסי קהל-במה למקום קיצוני וחתרני. בעוד הרקדנים מופיעים על במה מוגבהת מאד, הקהל יושב או עומד תחתיה ומביט במשתתפים מבעד צהרים שמעליו, ודרכם הוא מחדיר ראש ורואה את הבמה ואת הרקדנים מנקודת תצפית מאד לא שגרתית.

העיצוב והקונספט היו של נטי שמיע עפר, אמנית רב תחומית ועל כך היא זכתה בשבחים רבים. בלעדיה, 'טטריס' לא היה מתקיים.

כשקראתי שנעה דר שוב שיתפה פעולה עם נטי שמיע עפר, באתי דרוכה לראות את התוצאה. ואכן, הקהל עולה במדרגות אל מפלס הבמה ובמרכזה – זירה; משטח לינולאום עגול, לבן, המוקף בצינור מתכת ועליו מושחלים בדים בהירים. כיסאות השורה הראשונה ריקים ועל הכיסאות בשורה השנייה והשלישית מקופל בד בהיר ושתי רצועות חומות.

 ברגע שהקהל מתיישב בשורה הראשונה, מגיע מישהו שפורס את הבד המלבני שלמרגלות הצופה ומניח אותו על ברכי היושב ואת שני הפתילים האדומים, הוא מחבר בתפס אל גב הכיסא. על הברכיים יש גם רצועות חומות שבהם הצופה 'אזוק' לסינר. יושבי שתי השורות האחרות התבקשו לכסות את ברכיהם ביריעת הבד המעובדת שחיכתה מקופלת על כל מושב.

 המראה הוא מרהיב. זהו עיצוב מסוגנן לעילא, מסקרן. כל יושבי השורה קיבלו על עצמם מרצון את קוד הלבוש החדש שאיחד אותם תחת דגל סינורי, למעט מקרה אחד של סרבנות, שמין הסתם נראה ליושבי המעגל שממול כמקטע צורם, כמו שן חסרה בפה בעל חיוך רחב.

על המצע הלבן תחומים בתך מכליב עשוי מחוט אדום ארבעה מלבנים קטנים, במרכזם שרפרף מכוסה בבד דמוי לבד ולמרגלותיו בעבודת מגזרת שתי סוליות. דרך חורי הסוליה  נחשף שטיח אוריינטלי צבעוני. בעיצוב הבמה מושקעת עבודת כפיים קפדנית והעיצוב הנקי, המינימליסטי- פורמלי משהו, קשור בד בבד עם הסינרים.

בעוד העיצוב משדר שקט, טיכסיות מאופקת, מינימליזם, עבודת יד מסוגננת ששייכת לזמן עבר, ניקיון סטרילי ובהירות באה העבודה ומביאה לבמה עולם מנוגד.

'עור', היא עבודה עזת מבע, אקספרסיבית, רווית זיעה, רקדניה קורעים את עצמם לדעת עד הסוף, החיכוך של עור בעור כמו חיכוך חרב בחרב, מעלה ניצוצות, רב בה הרעש הוויזואלי כשבמרחק של כלום, קופצים הרקדנים וגומאים את החלל כאילו אין מחר.    noa dar, Or, tamar lam skin

 כל הרקדנים ובהם אפרת לוי, מור ורדימון, נעה שביט ואלון שטויאר עושים עבודה מצויינת, מלווים במוסיקה החזקה של אורי פרוסט, שפורסת עוד שיכבה מתחת לשכבה הנראית לעין.

ניכר שהעבודה בנויה על תהליך חקירה בשיתוף עם המבצעים. בזירה, אליה הם עולים בתחילה לחוד ואחר כך יחד, מוצא כל אחד משפטי מבע משלו. ניכר שהם נוצרו מנקודת מוצא משותפת דינמית, אפילו אקסטטית. אם זו מטיחה את הגו מטה, שוב ושוב, אחרת משלחת את הראש לכל עבר על צירו ומרעידה אזורים בגוף באופן שמזכירים טכסי קונדומבלה ברזילאים ואפרו-קאריביים.

באופן זה נוצרו פיסות מחול מלאות עניין ומתח ואזכיר את האחת שבה שניים מגלגלים רקדנית כמו בובת עץ עם מפרקי ציר, או קבוצה שחבריה חוברים לחבריהם בנגיעת אצבע כשהרקדן הקיצון מתחבר בידיים פרושות לגוף שותפיו, או דואט מרתק שמתחיל בהיסוס, עולה לחיבור נואש בעל דחפים ארוטיים ומתפרק כלעומת שבא.

באחת הסצינות החזקות תופסת רקדנית אגרוף עור ובשר של חברתה ובאמצעות החיבור האלים היא מוליכה אותה כרצונה וזו משיבה לה בתפיסת  עכוז כואבת, תפיסת שד  נקמנית בנוסך על דאטפת אטפוך וגו'.

 אם כי הרקדנים המשיכו להוליך מערכות מפגשים רבים נוספים, הלב מבקש לדעת בשלב קריטי, לאן העבודה מובלת, מה האופק אליו היא שואפת.

סידרת ההתרחשויות מאבדת מומנטום בשלב מסוים ומתקשה להחזיק את המתח והעניין עד סופה ללא תמיכה נוספת.                   noa dar, Or, tamar lam floor duo

כמובן שברקע נשארו שאלות לא פתורות;  איך העבודה הפיזית מתחברת אסתטית, דינמית או קונספטואלית לשורת הסינרים שעל  ברכי הקהל, מה אומר העיצוב הנאה כל כך לרקדנים וכמובן לכוריאוגרפית. באיזה מקום הכותרת 'עור' ומשמעותה  מתייחסת, מתחברת או מאתגרת את כיסוי הצופים, לאנינות הביצוע והעיבוד של החומר הדומם?, למינימליזם הסגנוני, להצעות של המגזרות?

ברגע ששתי הדיסציפלינות השונות, המחול והארט שבעיצוב מקשות על לכידות החשיבה האמנותית הכפולה ומתקיימות זו ליד זו במקום זו עם זו, ולא נראה שהאחד מקרין ו/או מחזק את האחר, הרי שמשהו במשוואה מתייתר.

חבל, כי השולחן היה ערוך והקדירה במטבח הדיפה ניחוחות. אך שלב הארוחה התמהמה.