.
צילומים באדיבות הפסטיבל
ימים ספורים לפני שנפתחה המהדורה ה-34 של פסטיבל מונפלייה למחול, עוד חששו פן לא יתאפשר לפתוח את הפסטיבל השנה בגלל שביתה ממושכת של העובדים העונתיים בתעשייה זו. השביתה הוכרזה לאור חקיקה שעמדה להחתם וכתוצאה ממנה הורעו התנאים לקבלת דמי אבטלה של תעשייה שלמה של עובדים עונתיים סביב עשרות פסטיבלי הקיץ בצרפת. העובדים הם טכנאים, אנשי תחזוקה, אמנים נהגים ואחרים. עובדים אלה נהנו מתנאים מועדפים, מעבר לתנאים של האוכלוסייה הכללית, מתוך הבנה שעבודות אלה הן עונתיות מטבען ותעשיית תיירות תרבות היא מנוע כלכלי חשוב ומשמעותי.
טרם פתיחתו כבר נודע על שיבושים רבים גם בפסטיבל מרסיי, שם להקת ורטיגו ידעה ביטולים, פסטיבל אוזס לא התקיים כלל וכך פסטיבל מונפלייה לתאטרון.
הפסטיבל התחיל ברגל שמאל, בשיאן של שביתות מחאה שהקיפו את כל המדינה. בימים הראשונים היו גם התנגשויות פיזיות שהיו קרובות לתגרות אלימות, כאשר עשרות שובתים פרצו למשרדי הפסטיבל שבקומה השנייה וגרמו למהומות, הפכו את הכיבוד לערב הפתיחה במטבח וחדרו לאולמות. בחלקם הם הניסו את הקהל כאשר 150 מהם התיישבו על הבמה וסרבו לעזוב.
הראשון שנפגע היה אנז'לן פרלז'וקאז' שהזדרז לחזור לצרפת מלוס אנג'לס, כדי לפתוח את הפסטיבל במונפלייה. מתוך חמש הופעות מתוכננות, זכתה להקתו להופיע רק פעם אחת. שרון אייל ועמנואל גת, הצליחו לקיים רק חלק מהופעותיהם המתוכננות ונאלצו לראות קהל מאוכזב שחוזר כלעומת שבא.
מה-27 ליוני, יום הגעתי, ואילך, ההופעות עצמן לא נקטעו והפסטיבל הגיע להסכמה עם השובתים המקומיים שהוא יאפשר להם למחות מעל הבמה במשך דקות ארוכות לפני כל הרמת מסך. כל צופה קיבל גיליון נייר מודפס, קריאת תמיכה בשביתה בשם הסולידריות החברתית. וכך כל מופע נפתח בסצנה משונה שבה השובתים עומדים על הבמה עם דפי מחאה גדולים והקהל באולם מצלם אותם ואילו הם מצלמים את הקהל התומך שמניף את דפי התמיכה לעומתם.
כל יום נפתח מחדש באי ידיעה מה יחליטו השובתים לשבש. חלק מההודעות על שיבושים הגיעו יום קודם ואחרים רק זמן קצר לפני תחילת המופע.
באווירה המתוחה והלא רגועה כלל ועיקר, בוטלו מסיבות הקוקטייל לאחר הבכורות ובוטלו האירוחים הפומביים שתוכננו וכך גילינו ערב אחד שאין בכל העיר אף מסעדה או פאב שמגיש אוכל אחרי אחת עשרה בלילה. בדוק. בעשרות בתי קפה במרכז העיר ישבו המונים מול מסכים גדולים שהקרינו שידורים מהמונדיאל, אבל הטבחים כבר תלו את הסינרים וסגרו את המטבחים. ככה זה כשהעובדים מאורגנים.
בערב הראשון צפינו בשלושה מופעים ברציפות מפני שלא היה ברור את הם יתקיימו גם למחרת וכך ראינו בערב אחד את סידי לארבי צ'רקאווי ויבין וואנג, את עמנואל גת ועבודה של מת'יו הוקמילר , מומחה לסקס. היה זה מקבץ תובעני ברצף שלא היטיב עם הצפייה, אחרי יום ארוך ולילה קצרצר.
מאחר והעבודות הוצגו שנית למחרת, גם מבחינת השובתים, בדקנו שוב שתיים מהן, את המופע של סידי לארבי ושל עמנואל גת, שלרע המזל נקטע באמצע בגלל גשם והתחדש רק מאוחר יותר. לעבודתו של מתיו הוקמילר אי אפשר היה להביא אותי פעם שנייה גם בכבלים.
מתיו הוקמילר ( mtthew Hocquemiller ) הוא מומחה למין, או בתוארו הרשמי: חבר בפקולטה למדעי החברה ומתמחה בנושאי פוליטיקה של המגדר ומיניות. כמובן שבדבריו נמצא דיסקורס על ייצוגיות של סקס ולא סתם על סקס כמו שאנחנו מכירים אותו. וכך הוא אומר: "בכל תחומי גודש: חגיגות, מיניות ואירועים פוליטיים מסוימים, יש רגעים שבהם הגוף חווה דבר מה מרתק מהסוג שבו חלקים מה'אני' חוברים ל'לא-אני' ויוצרים מכונות בעלות תשוקה". והרי ההוכחה.
על הבמה חושך מוחלט, שתי דמויות נעות בחושך, אור זעיר אדום מאיר מגובה המצח שלהם, פה ושם מבזיקה נורה לבנה. תוך זמן נרמזים קווי המתאר של זוג בעירום מלא שמחזיקים פנס אחד בפה והשני בנקבים אחרים בגופו. האשה יושבת בפיסוק רחב ומאירה מהואגינה או שמא נאמר- מוארת מהואגינה. ידידה זורח מהחלחולת שלו וכן הלאה. הסדומיה הזו מגלה יכולת מרתקת למצוא עוד דרכים כדי לנצוץ, למצוץ, ללקק. יש כמובן מקום לווריאציות כשמדובר מיותר מבן/בת זוג אחד/אחת.
אם הנושא היה 'הפוליטיקה של המגדר- מיניות', הרי שהוא מוצה במידי. לעיתים העבודה נדמתה לתכנית פורנו ובתור שכזו, אומרים שבברים של בנקוק יש ביצועים יותר מרתקים ויותר אקרובטיים.
כדי להעניק עומק ליצירה, הוצבה על הבמה מצלמה תרמית שמראה את המקומות בהם יש זרימת דם מוגברת המתבטאת בחום. מעת לעת הופעלה המצלמה בזמן ביצוע פעילות מסוימת כדי להראות כי ניתן לראות את תגובת הגוף לגירויים. במצלמה אכן נראה כי באזורים מסוימים הצבע האדום מתחזק, דהיינו יש זרימת דם מוגברת. מפליא אם כך, שלמרות כל המפגשים הפיזיים עם או בלי אביזרי עזר של פרפורמר סולו, דואו, טריו ויותר, לא נראתה ולו זיקפה מהוססת אחת.
היוצר לא הצליח להמריא מעבר לאקט היבש ( או שלא) ולא הצליח להעביר את החומרים למישור מושגב, והקונקרטי מדי הזה, נוטה לאבד גובה תוך זמן קצר והופך משעמם.
מזה זמן הולך עמנואל גת (Emanuel Gat ) ומשכלל את עבודתו עם קבוצת רקדניו, בתהליך שהוא כמחקר מתמשך ולדבריו, כל עבודה חדשה מתחילה מהמקום בו הסתיימה העבודה הקודמת. באופן זה, נוצרת תחושה של הכרות מוקדמת עם החומרים, סוג של אינטימיות שמאפשרת להתרכז בקלידוסקופ של קומפוזיציות מתחלפות במרחב הכללי, דהיינו, בחלל הבמה וכן במרחב האישי של כל רקדן. אלה עשיריםם בניואנסים ובפעילות אינטנסיביות של פירוק וחיבור תנועה בקשב מלא, ובהתייחסות לא רק להתרחשויות הקינטית שסביבו, אלא ספציפית לרקדן גופא שחולק אתו את הבמה. התחושה בעת הצפייה היא של התנהלות על גבול הכאוס, אך מעודן כלהקת שפיריות זריזות וגמישות להפליא, שבה המשתתפים בגלל ערנותם, הקשבתם מעבר לעצמם, בגלל הגורם האנושי, לעולם לא יחצו את הגבול ויתמסרו לאיבוד שליטה. להפך, ימצאו דרכים מזדמנות להדהד זה את גופו של השני. במיטבה, שיטה זו יש בה יופי ועדנה, ליריות ועוצמה.
הפעם העבודה Plage Romantique (חוף רומנטי) התקיימה בחצר האגורה, מרכז המחול של מונפלייה שמכונה על ידם- עיר המחול הבינלאומי. המקום היה מנזר בימי הביניים ועם השנים הלך והתבסס כמרכז ורסטילי שיש בו מספר אולמות לא גדולים, אמפיתאטרון פתוח וחצר פנימית גדולה מוקפת אכסדראות הנתמכות על ידי עמודים וקשתות במקצב ארכיטקטוני מדויק שמעניק אוירה מיוחדת למקום. בערב השני התחיל לרדת גשם באמצע ההופעה וזו הופסקה לזמן מה עד שיחלוף הענן והבמה תנוגב בזריזות בעוד הקהל מחכה בפרוזדורים המקורים סביב. 
תמיד יש חשש שפסק זמן לא מתוכנן עשוי לשבש את ההמשך, בגלל קטיעת הריכוז, אבל עמנואל יצר חיבור שהידק את שני החלקים והרקדנים התמסרו ליצירה באופן מעורר הערכה.
תארו מפגש בין כוכבת סרטו של זאנג יימו 'בית הפגיונות המעופפים' שהיא גם רקדנית, כוריאוגרפית ומנהלת להקת מחול עכשווי בביג'ין ואחד המאורות הגדולים של מחול בן זמננו, סידי לארבי צ'רקאווי, בלגי ממוצא צפון אפריקאי.
לסידי לארבי יש רקורד של מי שנשאב לשותפויות אמנותיות –תרבותיות מאתגרות ללא גבול. בפעם הראשונה שעבודתו נחשפה בישראל הייתה עם להקת נזירי שאולין במופע אמנויות הלחימה הידוע שלהם. כמובן שעבודה זו לא סיפקה את הסקרנות לגבי כישוריו הכוריאוגרפיים ויכולותיו כרקדן ייחודי. בעבודה לקחו חלק רקדנים מלהקתה של יבין וואנג ( Yabin Wang) ורקדנים של סידי לארבי ( Sidi Larbi Cherqaoui) לצד חבורה של מוסיקאים שחלקם גם שר. בסרט, רקדה יאבין בריקוד הפגיונות שהביא לה תהילה באירופה וגילמה דמות מעופפת הלובשת שמלה עם שרוולים ארוכים מתנופפים.
לארבי מצדו, הביא עבור 'ג'נסיס' ( Genesis* ) נראטיב החג בין לידה למוות והשתמש בדימויים קליניים, המשתתפים לבשו חלוקים לבנים של צוות רפואי, עגלות מתכת של חדר מתים היו אביזר מרכזי באחת הסצנות והמשתתפים כולם באים ויוצאים ממבוכי תיבות זכוכית על גלגלים. צ'רקאווי מסביר כי גם לידה וגם מוות מתרחשים לרב בסביבה סטרילית, בבית חולים. לארבי ניסה ליצור איזה חיבור בין שתי תרבויות רחוקות שלא תמיד עלה יפה. דווקא השמירה על חלוקים סטריליים, ההתנהלות בתוך המבוך המתועש, ותנועה נשלטת, קצובה, נוקשה משהו, לצד ייבין הרוקדת בסולו ענוג, עם שמלת השרוולים הארוכים הלבנה ישר מאגדות העם ושערה הארוך השחור שיש לו תפקיד, שמטו את הנרטיב שניסה לפתח. משהו בדרמטורגיה המורכבת כשל בחיבורים ובגישור בין המחנות הסגנוניים שמתנהלים בצל תפיסות גוף שונות וערכים אמנותיים שונים.
גם לארבי וגם יאבין הם רקדנים מיוחדים ולראות את לארבי רוקד עם הגמישות הייחודית שלו, עם האנרגיות הסליליות שבגופו זה תמיד מענג. גם הוא לא נעשה יותר צעיר, שערו הקליש, אבל הרוח עוד שם.
עוגן נוסף בפסטיבל הווה ביקורו של הכוריאוגרף האנגלי ווין מקגרגור ( Wayne McGregor) ולהקתו: ווין מקגרגור/ ראנדום דאנס. למקגרגור שמשתייך לסאדלרס וולס, יש מוניטין בין בני דורו והוא יצר לא מעט עבודות ללהקות מהשורה הראשונה וזכה בפרסים והוקרות למכביר. עבודתו 'אטומוס' באה מתוך רצון ללכת ולהתרכז באבני היסוד הבסיסיות של המחול, התנועה ומשמעותה באמצעים מדידים. ניתן למצוא קירב בינו לבין סידי לארבי שניסה ב'ג'נסיס' למצוא את הדרך להעביר מחשבות ושאלות בנוגע לנקודות ההתחלה והסוף הקיומיות של בן האנוש, או אולי האנושות. גם מקגרגור מבקש להגיע לרובד בסיסי שיעזור לדעת משהו נוסף על החידה הזאת של אדם ורגשות והוא הולך אל החומר הבסיסי המרכיב חיים, החלקיק הזעיר. לשם כך הוא משתף פעולה עם חבורה של מדענים, חוקרי מוח, ואתם הוא מקיים שיחות ארוכות כדי להבין מה הם עושים ואיפה הוא כאמן, יכול ומסגל ורוצה למצוא נקום משותף לדיאלוג. גם רקדניו עברו שיחות ותשאולים עם חוקרי המוח.
לאחר מחקר שאפתני מאין כמותו, מגיעה שעת האמת על הבמה, מול קהל שאינו שותף בהכרח לתהליכי העבודה. איפה החלקיק? במה באו לביטוי נדבכי המידע החדש ומאיר העיניים שאגר היוצר, על פני תקופת בישול ארוכה?
המקום שבו הכי קל לחבר בין הרעיונות המופשטים בחלקם, לבין הבמה, לא יכול להתחולל מבחינה פרפורמרית בגוף, הוא טמון במילה. מקגרגור מניח אותו על מסכים כמו מפוקסלים בגוונים מרהיבים, שבאים להדגיש מצבי רוח ודינמיקות משתנות.
במיוחד בהתחלה, היה מרחב החלל אפוף אד כחול שהעניק לאוויר איכות צמיגית. מאוחר יותר הבליחו מהקיר האחורי מסכים שבהם הוקרנו דימויים בתלת-מימד, רובם לא ממש ברורים למרות שהקהל כבר הרכיב את משקפי התלת מימד שחולקו בכניסה. הרקדנים מצוינים, בעלי יכולות גבוהות עד וירטואוזיות וזו אולי הנדוניה המרכזית של עבודתו.
רקדנים טובים אולי לא היו במופע של סליה סנו (salia Sanou ) מסנגל, אבל על הבמה עלתה קבוצה של גברים שחורים מסוקסים, רוויי רוחות קרב כדי להציג עיבוד בימתי לסגנון האבקות שנהוג להשוות אותו לקפוארה של ברזיל. ההשוואה מופרכת אמנם, אבל מי שגדל על ברכי דור הדוגל ברב-תרבותיות, עשוי למצוא עניין בביטויים תרבותיים-מקומיים, גם אם אין בהם מרחב גדול לדמיון יצירתי. בקפוארה, אגב, יש. סליה סנו, הוא אחד החלוצים בסוגת המחול האפריקאי העכשווי המתפתח, בעיקר בתמיכת העולם המערבי. סנו יצר עבודה שרחוקה מבשלות. אך הוא מתחיל במה שהוא מכיר. לכן הוא מנסה לקחת את תרגילי הסדר ואת סגנון ההיאבקות צעד אחד קדימה בכדי ליצור מה שהוא מאמין שזה מחול עכשווי. בינתיים, יש לו עבודה ארוכה לכמה שנים.
הקהל תמך בהם בהתלהבות, ראינו את זה גם בכל אחד מהמופעים שעלו במונפלייה. מחיאות כפים סוערות היו גם לנסארה בלזה, (Nesara Belaza ) יוצרת מסקרנת ממוצא צפון אפריקאי שמחפשת בשקידה אחר אמת פנימית שלה. הפעם היא הופיע יחד עם אחותה בדואט כמעט אוניסוני, שמבוסס על מחוות זעירות בפרקי היד ובזרועות, בהטיית הגוף, בכיווני המבטים, בצעדונים כמעט לא מוחשים סביב ציר הגוץ. נסארה מחפשת לזקק ולהפיק משפט תנועה אחד מושלם וצנוע. חבל רק כי החיפוש נעשה בעלטה כמעט מוחלטת.
השבוע מתקיימות שתי עבודות מעניינות אותן החמצתי, סולו של ישראל גלוואן שנמצא עדיין בחזית הפלמנקו החדש, ועבודה של הבלגי יאן פאבר, יוצר פורץ דרך משנות השמונים שביקר בעבר בארץ מספר פעמים ומאז לא חזר. לפעמים טוב להשאיר משהו לפעם אחרת. גם לתחושת ההחמצה ולגעגוע יש ערך לא מבוטל.
עכשיו יש רק לקוות שהסכסוך עם עובדי הבמה הזמניים יסתיים בטוב לשני הצדדים, כדי שבשנה הבאה שוב יהיה לנו מונפלייה.