ענבל פינטו ואבשלום פולק- אויסטר- מהדורה מיוחדת לרגל חגיגות 25 שנה לסוזן דלל. 30 במאי

צילום- אייל לנדסמן

נדמה שבמהלך השנים נאמרו כבר כל השבחים, ההצלחה באה לביטוי גם בדרישת הקהל על פני שנים, ארצות ויבשות. אויסטר הייתה עבודת הדגל הגדולה והצבעונית של ענבל פינטו ואבשלום פולק.

בכל אופן, אני ממליצה בכל פה לשוב ולראות אותה, גם מי שזוכר היטב את התמונות והמראות, את הבלרינות הבובתיות שיודעות לעוף באוויר, ובכלל את שלל הדמויות ההזויות לגמרי, שלפתע הבנתי מאיפה הן מוכרות לי כל כך. זה היה אותו דמיון פואטי גדוש הומור, זה ששבה את לבי כשקראתי את ספרי דוקטור סוס לבנותיי. עולם של קסם ואשליה שלא מוותר על קנה מידה ההולם הומניזם ריאליסטי.

 inbal pinto, oyster 2014, eyal landsman photoאבל אני רוצה לדבר על תמונת הפתיחה, או אם לדייק- טרום פתיחה,  מפתיעה. האור עולה ומבין קפלי המסך התכול מגששת יד את דרכה. כף יד אדירה. גברית, מבוגרת, חושנית לא דומה לאף אחד מהרקדנים או היוצרים. ואז מפלס דרכו קדימה גבר גדל מידות שכרסו הולכת לפניו. הוא לבוש במעיל גשם ארוך בצבע חום של פעם ובידיי המוג'יק שלו מנסה לרכוס כפתורים אחרונים. פניו צבועות לבן ולראשו כובע מוטרף, מעוצב על ידי מי שיכול לדבר בלי מילים.

 והוא מתחיל להזיז כף למעלה בהיסוס. הפאוזות שלו שאותן הוא מלווה בשינוים דקים כעננה ערפילית על פניו והקהל נמס מצחוק. בפנטומימה מאופקת אך מחודדת הוא מצליח 'לשוחח' עם הקהל, כלומר לקיים איתו רב-שיח וכמה דיאלוגים בעזרת שריקות. אלא שקשה לעמוד מולו כי שריקות כמו שיוסי פולק יודע לשרוק, לא שמעתי מימי.

לצערי, הוא מצביע על עצמו בתנועת ביטול ומבטיח במחוות יד שמה שמחכה לנו מאחורי המסך הוא ערב פלאים ופלאות, אם רק נכבה את הסלולר , בטובנו. כיבינו והמשכנו להתגעגע אליו עד הסוף. אם כי פולק האב יצא מהתמונה, הוא הותיר לרגעים על הבמה את שני נכדיו על ערוגת צבעונים זורחים. תלכו ותבינו על מה אני מדברת.