צילום באדיבות יח'צ.

סינדרום הזבוב והפיל.

ביקורה הקודם של להקת גרנהוי נערך לפני עשור. פאלה גרינהוי ( Palle Granhoj) הגיע עם 'No Woman No Cry',, שזכורה כעבודה פרומה בשוליים וקצת מטורפת, מתאפיינת בגודש חפצים חסרי פשר על הבמה כמו מחסן עתיקות ורקדניה שרים- נפלא- ומשחקים מצוין ובכלל, הומור, דמיון גם אם קצת מטורלל וחוסר רצינות שורים על הבמה. אני לא בטוחה לגמרי אבל נדמה לי שהיה שם ערום ואם היה, הוא בטח היה עליז.

במסגרת תל אביב דאנס, הוזמנה הלהקה שנית לסוזן דלל וניתנה לה הזדמנות להופיע עם שתי עבודות שונות. האחת, המבוססת על שירי ליאונרד כהן ונקראת Dance Me To The End On/Off Love, שיבוש של שמו של שיר מאד ידוע של ליאונרד כהן. בערב השני רקדה הלהקה את 'גברים ומאהלר' Men and Mahler)). בקיצור, שוב עבודה המתייחסת למוסיקה, יש להניח.

הפעם השורה התחתונה מגיעה מוקדם מהרגיל: אכזבה! שתי העבודות סבלו ממספר חסרונות מהותיים, וניתן למצוא בנקל קווי דמיון ביניהם. בשתיהן מבצע גראנהוי במוסיקה נערצת , אקט שלא כדרך הטבע.

כפי שמצהיר גראנהוי עצמו, העבודה לא נסמכת על מחול אלא על טכסט, על המילה, על הפה הדובר אותה. בעבודה הראשונה הטכסט הוא מילות שיריו של ליאונרד כהן, זמר נפלא, משורר רגיש ומכשף אהבות.

כהן שר נמוך, לאט, טועם כל מילה. שיריו מלאי אוירה וחפים מגודש, הגזמה, רגשנות או פאתוס. כל מילה בסלע. המשפט שקול, רזה. סוג של אנדרסטייטמנט, עם דימויים מדויקים.

גרנהוי , עם אמביציה חובקת יבשות, לוקח את מילות השיר הראשון: 'רקדי אותי לקצה האהבה'. דבר ראשון, הוא מקרין את הטכסט וטורח לשנות מילה פה, למחוק דימוי שם ולאט הוא מקשקש את עצמו לדעת על כל השטח. כהן הוא לא קדוש ולא ספר תורה. כל יוצר רשאי לקחת טכסט וללעוס אותו עד דק, לטחון אותו עד זרא. אבל מה הרבותא אם החלופה שלו מחווירה ליד המקור והחלטותיו הטכסטואליות לא מעוררות עניין? האופן האובססיבי שבו הוא מתלהט בעודו מנסה לנכס את כהן ולכווץ אותו עד שיתאים למידתו נתפס כפתטי, במקרה הטוב.

במקום הדיוק של כהן הוא מציע גודש, במקום צניעות-התלהטות עד דלא ידע, במקום רגישות פואטית הוא מביא כלים דורסניים, גסים. במקום אהבה הוא מציע פרובוקציות, ראה גומיות מתוחות על הפנים כמו צלקות.  במקום מכלול אמצעים ממוקדים באמת אמנותית, הוא מעלה כמה נושאים שאינם מטופלים לעומק.   

במסגרת ההכרזה שעבודתו מתרכזת במילה, גראנהוי ממלא את הבמה בראשי בובות חלון ראווה שמזכירות את  גולגולתו הקרחת. ראשים כרותים, משוכפלים, מתגלגלים, הרב-תכליתיים הללו מפוזרים על הבמה. אחרי שהיו תחליף לשרפרפים, מסעד ליד, או חפץ לחבוט בו אחרים. במקבץ מסוים הם מזכירים את ערימות הגולגולות המסודרות שהשאירו חיילי הח'מר רוז'

לסיכום, מופע מאולץ, טובע במניפולציות של עצמו, לוקח את עצמו ברצינות יתרה, ללא הצדקה. לוקה בסינדרום הזבוב והפיל.

************************************************

 גברים ומאהלר (Men and Mahler)

גברים ומאהלר מתחיל בחשיכה. ברקע בקושי מבחינים בקבוצת גברים ערומים מתנועעים כשאלומת אור יחידה מאירה בחורה שמחפשת דבר מה במחשב ובידה תפוח אדום נגוס למחצה. האור עולה והעלמה החיננית נגשת לגב הבמה ופותחת וסוגרת שמונה וילונות שחורים המכסים סידרת תאי הלבשה מאולתרים. מאחורי כל וילון נחשף להרף עין גוף גברי בגבו לקהל. הצעירה מספרת לקהל שהיא נורא רוצה לנסות להיות גבר, כי גברים הרי כל כך מעניינים, במיוחד היא הייתה רוצה לחוות את אותו איבר קטן שמייחד אותם. היא מודעת כמובן לכך שגברים הרבה יותר פשוטים ונחותים מאתנו, הנשים.

"חוה" נוגסת בתפוח ומנתחת את התנהגות גברים בסיטואציות אופייניות, ומאפיינת את מקומות הבילוי וההתכנסות שלהם ומשתמשת לשם כך בכל הקלישאות. הבחירה בשפה נדושה וכוללנית אמורה הייתה להוביל ליצירה רבת הומור השואבת מהיפוך הדיבור הסטריאוטיפי המשויך לגברים, שבהם נשים הן קרבן לראייה מגדרית מחפצנת, מנמיכה וגדושת קלישאות.

כשקבוצת הגברים מאכלסת את הבמה, הם עושים הכל כדי להציג את אותם אפיונים שיוחסו להם וכך ראינו שורה של מפגשים מסוגננים  בין זוגות ושלישיות גברים שמפגינים שרירים, גמישות  ופוזיציות פיסוליות.

זו הייתה יכולה להיות תחילתה של עבודה נושכנית, סטירה על היפוך נקודות מבט. היו כמה ניסיונות לשוות מימד סטירי בתמונה שנראית כמו התרחשות גדושת טסטוסטרון במגרש כדורגל, אמנות לחימה.

הבחורה מוציאה מהאינטרנט מידע על נושאים חשובים ומונה סוגי פולחני חניכה ובהם מילה, ועוד טכסים שבטיים כגון קפיצה על גבי פרות ( בעירום, שכחה להוסיף) בשבט ההאמר, לדוגמא, בדרום אתיופיה. משם היא מתרכזת בנושאים שוודאי יעניינו את שני המינים, דהיינו בעיות אין אונות וגודלו של אבר המין הגברי בשלוש יבשות ובשני מצבי צבירה. הרשת מספקת  מידע למכביר וזהו כנראה הנושא החביב על כל בכל הדרו.

ההחלטה לבחור במוסיקה הנעלה של מאהלר בהקשר הזה לא ממש תרמה להעלאת הקונספט הבסיסי השטחי להפליא, לסוגה עילית. חלקית בגלל תחושת הגודש המאפיינת את גראנהוי בכל אשר יפנה, גם בגלל חולשות מבניות.  גם בגלל שחלק מרכזי בהחלטות האמנותיות נראה מאולץ. חסר הומור. הנועזות מסוג מסוים כרוכה בעירום וכאן הוא מראה גבר שוכב על גבי כשהפין שלו קשור לחבל ובעליו מושך בו כדי להאריכו, לכאורה.

החיים כקלישאה , מסתבר, לא באמת מרתקים, אם לא משתמשים בה כמקפצה לומר משהו חשוב על העולם.