Company Maguy Marin (France) MayB, TLV Dance at Suzanne Dellal, May 3
צילום: Claude Bricage
להקתה של הכוריאוגרפית הצרפתייה הבכירה מאגי מארן (Maguy Marin, b.1951 ) מעלה בישראל בפעם השלישית את MayB עבודת המפתח של מארין שהועלתה בבכורה לפני 33 שנים. זו העבודה המזוהה אתה מראשית דרכה כיוצרת ונחשבת לפורצת דרך בהתפתחות המחול בו זמננו בצרפת.
יש לראות אותה בקונטקסט של פריחת סוגת תיאטרון המחול האירופאי ששורשיו במחול ההבעה הגרמני שלפני מלחמת העולם השנייה.
את הסיבוב השני של מחול ההבעה, או המחול האקספרסיוניסטי של שנות השישים הובילו מספר יוצרות גרמניות ובראשן פינה באוש ומשם אדוותו התפשטה לארצות אחרות וקבלה ביטויים ודגשים שונים במדינות שונות. מאגי מארן המזוהה עם הגל החדש בצרפת, מדברת על יצירתה זו כמחווה למחזאי הצרפתי המבריק, מאבות תיאטרון האבסורד, סמואל בקט. בעבודה היא מתייחסת לכלל עבודתו עם דגש על עבודתו הקאנונית אוניברסלית 'מחכים לגודו'.
בניגוד ללא מעט יוצרים בסוגה זו, מאגי מארן ביססה את עבודותיה על תנועה קודם לכל.
אולי בגלל זה, בניגוד ללא מעט יוצרים בני תקופתה בשנות השמונים וכן יוצרים ישראלים שדבקו בתיאטרון המחול שלא הצליחו להשתחרר מכבלי תפיסת במה של סוגה זו, מאגי מארן הרחיקה למחוזות רחוקים ובראה עצמה מחדש כל עשור, מבלי לוותר על האינטגריטי הפנימי שלה שאינו תלוי סממנים חיצוניים. אולי זו הסיבה שגם היום, ניתן לראות במארן את היוצרת החשובה ביותר של המחול הצרפתי בדורנו.
את הבמה מאכלסת קבוצה בת עשרה רקדנים שנראים מוכי גורל, דמויות דחויות, אומללות, מאובקות, לבושות בגדים מהוהים שנראים כמו מלבושים תחתוניים אולי ספק תכריכים. הם גוררים רגלים בכבדות ומתנהלים מאי-שם להיכן מתוך אינרציה של פליטים. הולכים כדי להמשיך לחיות, רוקדים כדי להביס את תאוותיהם החיתיות.
מארן מספקת אתנחתאות קומיות במסגרת המבט החומל של כל דחויי התבל הללו, מהפיסח והחיגר, המכוער והזקן עד לשמנה והמכשפה. באיפור הגרוטסקי הכבד המכסה את פניהם, כולל תוספות שבאות להגדיל זוג אוזניים או להאריך אף, כולם נראים מבוגרים חסרי לחלוחית.
לרבות מעבודותיה, כמו גם כאן, יש קונוטציות סוציו-פוליטיות. למרות העיסוק בקבוצה משולי השוליים של החברה, דחויי הדחויים, עלובי החיים, מארין מספקת מבט חומל.
חלק גדול מהערב עובר על הבמה בתמונות אוניסוניות ברמת קפידה משתנה. מעת לעת הקבוצה פוצחת בהתפרצות געשית של ריקוד בעל ומקצבים זריזים ומאפיינים עממיים של זוגות, חילופי זוגות ומעגלים, שבהם תשוקות גוף מוצאות פורקן, כמעט ללא התערבות תודעתית, מתוך דחפים קמאיים שאינם ברי כיבוש.
רגעי החסד, אם ניתן כל לכנותם, הם הבלחות בתוך מציאות נטולת אופק. החיים כמסע ללא תכלית. עליבות היא מצב קיומי בסיסי שמקורו בנפש פנימה. במובן הזה מחזותיו של חנוך לוין ועבודותיה המוקדמות של מאגי מארן שואבים ממקורות דומים. אפשר לכנותם רוח הזמן. . בלי תיאטרון האבסורד של בקט, יונסקו ואולי דירנמט ובלי המסמנים האופיניים למחול ההבעה המחודש, שניהם היו במקום אחר. לכן, MayB הוא תוצר מובהק של סוף השבעים ומחצית הראשונה של שנות השמונים.
יש וודאי לא מעט סיבות מדוע תיאטרון המחול נקלט בישראל וחיפה והשהה במשך תקופה ארוכה את התקבלותן של דיסיפלינות חדשניות יותר ובכלל על פתיחות רב – ביטויית כפלורליזם לגיטימי.
לקח זמן עד שהופנם כאן הצורך להבין שמהפכות האתמול דורשות מבט מפוקח ומחודש. אחת התוצאות החיוביות המתרחבות, הוא העלאה מחודשת של יצירות מופת, או יצירות מפתח במחול הישראלי. כאמור MayB בת 33. דירת חדרים של שיינפלד-לאור על פי ניר בן גל וליאת דרור היא הצעה המעניינת ביותר בתחום הזה. נהרין מעלה מחדש שלש עבודות שדור שלם החמיץ. רמי באר מעלה במסגרת פסטיבל TLV השבוע את עבודת המופת שלו 'זיכרון דברים'. כאשר באר יחליט להעלות שוב את 'יומן מילואים', אפשר יהיה לקבל פרספקטיבה לא רק על תהליכי המחול בישראל, אלא גם על המבט של דמותנו, הנשקף אלינו מהאספקלריה הקריסטלית של רמי באר.