צילום באדיבות יח'צ
בעשורים אחרונים פורחת סוגת מופע שמגדירה עצמה כקרקס עכשווי, להבדיל מהקרקס המסורתי.
אם בעבר קרקס היה מזוהה עם צועני שמרקיד דב מאולף קשור באפו בשלשלת, ליצן מצחיק-מפחיד עם אף כדורי אדום, או לחיות מדלגות דרך טבעות אש, היום יש גם קרקס אחר שבא לשקף תרבות פרפורמטיבית חדשה, עכשווית. זהו קרקס שמשתמש בטכניקות מסורתיות כמו טיפוס על מוט או חבל, ג'נגלר, טרפז ועוד, והתכנית ערוכה כרצף של נאמברים שונים ללא קונטקסט מחבר.
כאן, התפיסה החדשה, הטכניקות באות לשרת תפיסה בימתית מקיפה שיש בה תכנים מורכבים יותר, כלים תיאטרליים בימתיים מתקדמים, בשלוב מדיה דיגיטלית והמשתתפים אמורים לשלוט ביותר מטכניקה יחידה, אלא להתמחות במשחק, תנועה ועוד.
לראשונה ראינו קרקס מעולם אחר, חדש ונועז, מאתגר, הייתי אומרת קרקס חתרני, רוקיסטי, כשקבוצת קרקס ארכאוס השתתפה בפסטיבל ישראל לפני שנות דור.
אורית נבו, רקדנית לשעבר, למדה אמנות קרקס ובמיוחד טרפז בצרפת וגרמניה וכשחזרה לישראל הקימה אוהל קרקס בבנימינה. היא רואה בקרקס אמנות רב שמאפשרת לשלב את כל המנויות המופע. השנה היא מפיקה פסטיבל קטן ממרכז ON הנמצא במזרח חדרה בחלל חשוף ענק ושם התקיימה השבוע אחת מעבודותיה שהוצגו כבר בחו'ל ועכשיו לראשונה מוצגת בבכורה גם בארץ.
'אי שם ובשום מקום' נוצר בשיתוף פעולה עם גיא קררה, ארן שפירא יצר את הוידאו, את המוסיקה המקורית יצרו דורי בן זאב ואסף גבעתי, בהשתתפותם של חמישה משתתפים: מעין גור-רקדנית, נועה שניצר-טרפז, ענבל בן חיים-חבל אנכי ושני אורחים שעובדים בצרפת עם קרקס ארכאוס: פלוריאן מיו ( Florian Meheux ) אמן המתמחה בעמודים סיניים ( יש דבר כזה) ואהרון טוביאס- ג'אנגלר מופלא.
במידה רבה. התפיסה הבימתית של 'אי שם ובשום מקום', קרובה ברוחה לתיאטרון תנועה ששואב ממסורת תיאטרון המחול הגרמני שלאחר מלחמת העולם השנייה, והמשכו בתת-זרמים שמזוהים מאד עם התפתחות תיאטרון אוונגרדי במזרח אירופה במיוחד פולין וצ'כיה ואצל יוצרים כמו ג'וזף נאדג'. הגבולות האפורים שמחברים סוגות שונות של אמנויות במה, מאפשרים לכל אחד מהתחומים לדרוך גם על דשא השכן ולהרגיש בנוח.
לא רק הקרקס מאמץ תפיסת במה חדשה ופוליטיקה שונה של הגוף הפרפורמטיבי, וטכניקות ותמות מעולם התיאטרון והמחול, גם במות התיאטרון והמחול מאמצות סממנים המזוהים עם הקרקס, ובמיוחד שימוש בתנועה בגובה הבמה. לדוגמא: באחד הבלטים של אנז'לן פרלז'וקאז' , הרקדנים צונחים מלמעלה בחבלים כמו מטפסי הרים.
מול הקהל, שתי קונסטרוקציות מתכת רבועות ובכל אחד מהם ישנו מסך בדופן האחורית, עליו מוקרנים סרטי וידאו גדושים בדימויים חזותיים. עבודת הווידאו מתנהלת כביכול בערוץ עצמאי אבל בגדול, מחזק ומרבד היטב את הנושא המרכזי העוסק בהגירה ובמשתמע, בבריחה, עקירה כנראה כתוצאות מלחמה, כאן, שם ובכל מקום וכל הזמן.
בפרק הראשון עומדים המשתתפים מול דלת סגורה, אוחזים בצרור דל צמוד לגוף. מולם נמצאת דלת, המסמנת מעבר גבול, מכס, מחסום ומישהי בעלת שררה היא שתאפשר או לא כניסה למקום מקלט, בשרירות לב.. על המסך רואים שולחן משרדי ויד נעלמה מחתימה דרכונים ואישורי מעבר . הווידאו מגורען כמו סרט ישן והדימויים מתחלפים תדיר, אך שומרים על הצמדות לחומרי התוכן, לפעמים הם מגיבים למוסיקה ולאסוציאציות שהיא מעלה בהקשר להצגה.
מאחר ולא ידעתי למה לצפות, וההכרות היחידה עם אורית נבו היה ראיון שקיימתי אתה כשחזרה לארץ לפני כעשור ומחצה, הופתעתי לטובה. המופע מושקע ביותר ומטופל בכל מימדיו. לא השתעממתי דקה לאורך כל המופע. אבל כמו בכל סוגת מופע בימתי , יש חשיבות עצומה ליכולות המשתתפים.
שלשת המשתתפים הישראלים עדיין במקום שבו הם לא מציבים אתגר לאורחים המקצוענים, פלוריאן ואהרון. משתתפת אחת, ענבל בן חיים המתמחה בעבודה על חבל אנכי בהחלט טובה על החבל אבל צריכה עדיין לפתח מיומנויות במה נוספות, הכרחיות שנדרשות מכל פרפורמר וללמוד לנקות את המיותר. .
אהרון טוביאס הציג כמובן יכולות ג'ינגול מעולות, אבל מה שמעלה אותו לרמה מקצועית זו יכולתו לבנות דמות בקונטקסט של המופע ולשמר אותה בכל מערכות היחסים עם הדמויות האחרות. הוא הצטייר כמג'נגל לירי, הכדורים פשוט עפים מכפות ידיו בכוח רצונם העצמאי בנועם ועדינות. במיוחד התרשמתי מיכולתו ללהטט בהם מאחורי גבו, בעדינות וזריזות כפיים כאילו יש להם רצון לרקד קצת להנאתם. חיוכיו המבוישים הבליחו גם הם ממקום פנימי, והצליחו לגעת גם בשותפיו לעבודה.
הבכיר מבין שני האורחים, והותיק בחבורה, הוא פלוריאן, אמן עמודים סיניים. בערב זה גם הכרתי לראשונה את העמודים בשמם. מדובר בעמודי מתכת ( אני סבורה) ורטיקליים שעליהם הוא מטפס ללא מאמץ ובשליטה מוחלטת עשוי להחליט לעמוד עליהם הוריזונטלית, להתיישב בלי להחליק או לבצע סיבוב באוויר ולתפוס אותם בעודו מחליק מטה. יש לו נוכחות כריזמטית ואיפוק ללא עודפי אגו.
בניגוד למופעי קרקס ממוסדים שהם שאוו גדול מימדים והם מתאפיינים ברמת הפקה יקרה עם סטים מרהיבים, כמו ארכאוס או דוגמת סירק דה סוליי בקצה היותר נוצץ של הסקאלה, קרקס ON מצטייר כמופע אינטימי, פרינג'י במהותו, וככזה, בסוגה שלו, הוא הפתעה של ממש שמרשימה בטיפול המושקע בכל מרכיביו והוא בהחלט הישג מרשים וראוי להערכה רבה.