להקת בת שבע- ממותות. 7 באפריל, סטודיו ורדה.
אנסמבל בת שבע- מקס. 17 באפריל, סוזן דלל.
צילום: גדי דגון.
במים אלה הסתבר שאוהד נהרין יעלה עבודה בבכורה רק בקיץ 2015. יתכן והשיהוי בא בעקבות כל החגיגות לבת שבע שחוגגת יובל להיווסדה. כחצי מימיה, מנהל ומוביל אותה נהרין שתוך זמן קצר אחרי שהגיע, התחזק מעמדו ככוריאוגרף בולט בזירה הבינלאומית והלהקה זכתה לתור זהב שלא ידעה כמותו קודם לכן. אין באמור לגרוע מתקופות מרתקות שעברה הלהקה בשנותיה הראשונות ובוודאי לא במקומה המרכזי ואפילו מהפכני, בתולדות המחול בארץ, הרבה לפניו.
בשנה החגיגית הזו אוהד בחר להעלות שלש עבודות שהוא רואה כקלאסיקות ואכן ממותות, מקס והווירוס של אוהד נהרין מיצגים את העבודות שלו היטב ובכל אחת שונות וייחוד משלה.
ממותות (2003 ) הועלתה בסטודיו ורדה. הקהל יושב מסביב לריבוע הרצפה, על שתי שורות ספסלים. ללא הפרדת גובה ומרחק שוליים בין במה ו'אולם'. הרקדנים חונים כשהם לא רוקדים, על מושב ספסל הצופים. מעת לעת, הם מתקרבים לצופה ומביטים בו במבט סקרן, מושיטים יד ללחיצה. לפעמים משהים אותה מעט.
זו גם הפעם הראשונה והיחידה שבה רקדן בת שבע מתנהל בערום מלא, באור- אם לא נספור את יושיפומי שנחבא בזחילה. בגלל האינטימיות הכפויה וחלקית בגלל ההתפשטות הטכסית, איטית, נוצר קשב מתוח בקהל, מעט מיותר ואחר מההתנהלות המקוטעת, מקצבית של הצגת הפרגמנטים הקצרים. מבנים אלה, שוויוניים מגדרית, הם בבסיס המבנה הכמעט סינמטי של ממותות, שנעשה באווירה של תפקוד מתוקתק, ענייני. גיחות סולו למרכז הבמה, קאט, התגייסות של קבוצה שמתחברת למשפט האחרון ובונה עליו אוניסונו זריז ושוב קאט.
זו עבודה מרתקת וזיכרון הצפייה בבכורה הרשמית בזמנו, הותיר רישומו יותר מכמה עבודות מאותו עשור.
מקס (2007 ) נחרט בזיכרוני בעיקר בזכות הסאונד המיוחד שמלווה את היצירה. ויותר מהכל, אלה הספירות המהפנטות, הכה מכניות כביכול, ועם זאת מתקרבות למזמורי תפילה בעלי נופך גרגוריאני, במבנה דמוי 'אחד מי יודע' של סידרתיות מתפתחת, בלשון שנשמעת לטינו-ג'יברישית.
המוסיקה של מקס היא של מקסים וואראט -פסידונים של אוהד. אולי השם בא ממנו, אולי ממקום אחר. וואראט מקבל קרדיט של יוצר המוסיקה ותמיד ( בלי נדר) עם הפקה מוסיקלית של אהד פישוף.
במקרה זה, שישנו חוט מורכב מאותו חומר שאופף את כל פרקי היצירה, יש למוסיקה, לקריאה ולסאונד שעל וליד השקט, תפקיד כביר ומצמרר לעתים.
רוצה לומר, כאן וואראט מכשף אוזן בה במידה שאוהד מכשף את העיין.
במקור רקדה הלהקה הבוגרת את מקס. הפעם נהרין החליט שהאנסמבל יקבל אותה. יותר מפעם בעבר, האנסמבל זוהר לא פחות מהלהקה. הפעם האנסמבל הפתיע עוד יותר בעומק ההתגייסות, ברצינות, ביכולות הגבוהות, בדיוק, בהטמעת החומרים. לא זכור לי עוד מופע של האנסמבל שבו הוא התעלה לגבהים שכאלה.
לשתי העבודות הללו יש שני קאסטים שרוקדים לחילופין. הקאסט שראיתי בבכורה של מקס, היה מבריק ומרגש יותר מהקאסט של ממותות שראיתי (נודלס) שבוע קודם בעומק התחושות שעוררו הרקדנים.
רושם ראשוני זה נתקבע בסצינת הפתיחה שבה חמשת הרקדנים עומדים עם הגב לקהל והרקדניות שוהות בפלייה עמוק פרוס ברכיים. בהבזק שנייה הן מטות את הגוף לצד, נשענות על ברך אחת, מבצעות רבע סיבוב ומתחברות לבן הזוג באחיזה כמו בריקודי חברה. כשהן מתרוממות , בני הזוג יורדים לפלייה . כך הם עולים ויורדים כמו זוג מעליות חרישיות. אם כי המבנה לא מורכב ומבחר התנועות אינו גדול, נוצרה כאן בהליך אלכימי תמונה מרהיבה, עוצרת נשימה, בעלת אינטנסיביות עצומה, אם כי איש מהם לא זז לבד מהתנועה שעל הציר הורטיקלי . למרות החרישיות, והצמצום, מתפתחת תחושה שהשקט הוא בעצם עין הסערה.
אם מדי עת, יש מי שזקוק לתזכורת שנהרין מולך, הרי באה המיני-רטרוספקטיבה הזו ומראה איך העבודות כה רלוונטיות וזה עוד לפני הפרק השלישי , שהוא כמו אגרוף לבטן הרכה שלנו, ואני מכוונת ל'וירוס של אוהד נהרין' שיעלה בקרוב.