רות זיו-אייל, רוג'ום. תיאטרון תמונע, 9 באפריל

צילום: יח'צ

כותבת רות זיו-אייל בדף הערב על רוג'ום, שמדובר בגל אבנים המשמש כסימן דרך לנוודים ההולכים במדבר או בין הרים. את הערמות הניחו הנוודים כדי להשאיר ציון דרך להולכים שיבואו אחריהם. "מרוג'ום לרוג'ום מתהווה דרך".

למילים אלה שמהדהדות עידן קדום, תרבויות עתיקות, שפה זרה, יש כוח של געגוע לנוף מלא הוד ולנדידה פיסית או מדומה המסמלת חופש שהיום קשה להכיל.

ruth ziv eyal rujum 1לזיו-אייל  יש הרבה זכויות בתולדות התפתחות המחול בישראל והיא בין יוצרי המחול הראשונים שהחלו באמצע שנות השבעים, ליצור בשפה חדשה, שהייתה פורצת דרך בזמנה ונהגו אז לכנותה אוונגארד, או תאטרון שוליים. זיו- אייל מבדלת עצמה משדה רחב יותר שקיבל בשנות השמונים את הכותרת תאטרון מחול. היא ויוצרים קרובים לה ברוחם בוחרים להגדיר את הסוגה כתאטרון תנועה.

עכשיו, לאחר פסק זמן של שנים, זיו-אייל מעלה עבודה חדשה. לא במפתיע, כל ההפקה עשויה לעילא. הבמה מעוצבת בקפידה על ידי האמן אבישי אייל, המוסיקה, התאורה והתלבושות עשויים בטעם. זו בהחלט הפקה מושקעת ונאה ביותר.  את הסולו מבצעת הרקדנית יעל תורג'מן שגם היא מקרינה קפידה ואנינות.

כמה מילים על הבמה, כי זה חשוב להבנת הדינמיקה. רוג'ום ראשון נמצא בצד שמאל, רוג'ום שני, רחב יותר בקדמת הבמה ימעט ימינה מהמרכז. שלש אבנים פחוסות ובהירות שלוטשו על ידי הרוח, או ביד אמן,  מונחות במקצב מדויק בין שתי ערמות האבן . כל ערימה בנויה מכמה אבנים שטוחות שמונחות זו על גבי זו ויוצרות ערימה שגבהה כשלושים סנטימטרים.

בצד שמאל מאחור ישנו מבנה קל עשוי ממחיצות במבוק שקופות חלקית שתוחם חלל דמוי חדרון. בין מערכה אחת לשנייה, הרקדנית פורשת אל החדרון, מדליקה מנורה עומדת, נחה, מחליפה בגדים, מנגבת זיעה ולעתים רוקדת בסגנון חופשי דינמי כדי לנער את העצמות.

לעבודה שלושה פרקים מובחנים, שלש מערכות; 'לעלות על ההר', 'לחצות את הנהר', 'ללכת'. המחול- או תאטרון התנועה- סובב סביב אשה העוברת מרוג'ום אחד לשני ובדרך חוצה נהר.

הנה הסיפור כולו לרגלינו.

למרות שכל המטענים התוכניים והצורניים משתלבים היטב בזרם הניו-אייג'י הפופולרי שמתחזק עצמו תחת מטריית הרב-תרבותיות, זיו-אייל מחמיצה את ההזדמנות להביא לבמה, לאור כל הניסיון הרב שלה, משהו חדש שיפתיע את הצופים שראו אותה בעבר ויביא אותה למקום אחר שמחובר גם לזרמים המאתגרים יותר של התאטרון הניסיוני בן זמננו.

במקום זה על הבמה התרחש מחול ארכיאולוגי, שסומך על שלושה יסודות: הראשון הוא – ולא במעט- הפן האסתטי, שלו הוקדשה תשומת לב רבה בבחירות החומרים המוחשיים, דהיינו אבנים מדויקות, מתח בין הבמה השחורה ללובן האבן, התלבושות, התאורה המחושבת. היסוד שני הוא הסיפור. מדבר, נהר, הר, אישה נודדת. חומרים שטעונים בשכבות אסוציאטיביות חוצות מקום. היסוד השלישי הוא מורכב מעט יותר והוא מתייחס לסמלים התרבותיים, החיבור בין ההיקסמות מסממני הניו-אייג' וניסיון ליצור חוויה המבוססת על סממנים אלה,יחד עם שבירה של האשליה, על ידי פרקי הביניים שבהם הרקדנית נראית מאחורי הפרגודים במציאות עכשווית לחלוטין, במעין חלל אקס-טריטוריאלי, חפה מכל סמלי היצירה הגלויים מול הקהל כשהיא על הבמה.  

 

ומכאן זיו –אייל מתחילה.

אנסה לתאר את הפרק הראשון שממנו ניתן להסיק על השאר.

הרקדנית רוכנת על ערימת האבנים הראשונה. היא כורעת וממששת את האבנים, סובבת אותם בכפיפה, הלוך וסבוב. מדי פעם מנסה להניח רגל על שולי אבן. ברגע מסוים היא מנסה למצוץ מים מהסדק שבין שכבות האבן. אחרי כשעשרים דקות היא מצליחה להניח רגליה על האבן העליונה והיא מתרוממת ומבצעת סידרת תנועות מלאות רוך וזרימה לכל הכיוונים כשרגליה בעיקרון, כמעט ולא זזות.

גם שתי המערכות הבאות היו איטיות ביותר, בלשון המעטה ובמובן מסוים היה נדמה שזיו-אייל מרמזת לקרבה אל סוגה נוספת- לבוטו, אבל במובן חלקי ביותר, ללא העוצמות האצורות בגוף הרוקד בוטו. שם, האיפוק הוא כוח. כאן, ההילוך האיטי נתפש כיפיוף סיגנוני.  

כדי לחצות נהר, הרקדנית במערכה שנייה מתנהלת עם מקל דק וארוך. לעתים הוא משוט, או משענת. האופן שבו מטופל האביזר הנלווה, מזכירה עידן שהיום נראה מעט מגוחך של שימוש באביזרים.

רבים מאלה שנטו לאמץ אביזרים, היו שקועים במחקר עומק כדי למצוא מה עוד אפשר לעשות עם החפץ. גם  כאן תורג'מן מצאה כמה וכמה אופנים להחזיק את המקל מבלי שיפול כשהוא מונח על הגוף במקומות שונים. בסופו של דבר, וזה קרה לא רק פה, האביזר משמש כקביים לעבודה, אם לא נזהרים הוא גם מעכב ומרדד אותה.

החלק האחרון הסתיים לאחר זמן רב, שוב, בטכס היטהרות קדמוני. הנודדת נחה, לבשה כותונת לבנה וטבלה ארוכות את ראשה באגן מים חבוי במסתרי הרוג'ום, תוך שהמים נוטפים על גופה. הטכס לכשעצמו לא המריא מעבר והתקיים במרחב צפוי ומעט פשטני.  

למעט מספר משפטי תנועת ידיים חופשית במערכה ראשונה, לא היה כאן צעד אחד שלא היה קשור במלוא המובן לאובייקטים קונקרטיים, או לסבטקסט הבסיסי.

הבחירה בשבירת הרצף ובבניית סיפור שונה לחלוטין במערכות ביניים, שהתרחשו מאחורי הפרגודים, נשארה אניגמטית למדי ולא התחברה רציונלית למערכות המקדמות את הסיפור. אני מבינה שהרקדנית הייתה צריכה להחליף שלש מערכות לבוש לשלש המערכות, אבל המבנה הכל כך נוכח, היה בלי שום פרופורציה לתפקיד הפונקציונלי שהוא מילא.

בסך הכל חיפשתי את היוצרת המקורית שפעם, הקדימה את שדה המחול הישראלי. היום, כך נראה, היוצרת נשארה בשוליו הדהויים הנגררים מאחור.  

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.