Vertigo Dance Company- Reshimo ( premier). Suzanne Dellal, February 24

 ורטיגו- רשימו (פרמיירה). סוזן דלל, 24 בפברואר, 2014

צילום: מעיין רותם

 

להקת ורטיגו עברה דרך ארוכה בטרם מיצבה את עצמה כאחת הלהקות הקבועות והיציבות בתחום אמצע הדרך במחול הישראלי, שמפיקה ערבי מחול ברמה מקצועית  גבוהה. בסדרה בת כמה שנים כבר, ורטיגו פנתה לסוגת מחול עכשווי, מופשט בעיקרו –עד כמה שמחול יכול להיות מופשט.- בכוונתי שאינו בא לספר סיפור או לעקוב אחרי יחסים מתפתחים, אלא נשען על תנועה ואוירה עם אסתטיקה מובחנת. בשנים הללו, הוא הולך ונסמך על מקורות הגותיים בסדק ( או גשר) בין ניו-אייג' ומסורות יהודיות קבליסטיות, מבלי להיות בוטה או ספציפי על הבמה.

vertigo reshumo 11ורטיגו כלהקה הגיעה להכרה לאט ובבטחה ולא בפריצה מטאורית, אחרי ההבטחה שהבליחה עם הדואט הזכור לטוב של הנאהבים בחסות כנפי הטיס בביצוע המייסדים- נעה ורטהיים ועדי שעל.

במובנים שנמנו לעיל, רשימו ממשיכה את רצף ההפקות האחרונות. השם 'רשימו' בא מהקבלה ופירושו 'רושם האור (האלוהי)', כך אנחנו למדים מהתוכניה. הוא מתייחס לרושמו של דבר ומה שנותר לאחר הסתלקותו של האור האינסופי. בחלל שנותר עם הסתלקותו מתמלאת הנפש בתשוקה למשהו עתידי. ואני מתנצלת אם הבנתי את הטכסט בשונה לכוונת המכוון.

בשנה האחרונה, עדי שעל, שותפה לדרך של נעה ורטהיים, הופך כל אבן בניסיון לקדם את מעמדה הבינלאומי של הלהקה ובמידה רבה הוא מצליח מאד.

ברשימת הסיורים העתידיים אפשר למצוא השנה את זאגרב, בודפשט, איסטנבול, ניו-יורק, פסטיבל המחול האמריקאי,נאפולי ומרסיי. שזה קפיצת דרך גדולה מאד עבור הלהקה. מרבית ההופעות הן של ורטיגו20, הערב שנוצר כדי לחגוג 20 שנה ללהקה והותיר רושם רב על כמה מאורחי חשיפה בינלאומית  בסוף 2013.

רשימו מכוונת גבוה לספירות עליונות, אבל לטעמי היא עוד לא שם ובמובנים מסוימים הכזיבה את מי שציפה שאחרי עבודת הסיכום- ורטיגו20, נראה להקה מתחדשת, מעזה ללכת רחוק יותר וגבוה יותר. במקום זה רשימו הותירה רושם של עבודה באותו איזור נוחות שהכרנו, ובאזור הזה עצמו, היא לא מתחרה עם קודמתה בעיקר נוכח האפרוריות הקיומית שהיא משדרת. התנועות יפות, המשפטים זורמים, הרקדנים בסדר, אם כי לא ממש יותר מכך מרבית הערב. המבנה הבסיסי, המסד הבימתי נשאר על כנו- מבנים אוניסוניים נאים, במיוחד במבני מטוטלת בין אם מדובר ההתנועעות מצד לצד בישיבה כשהגוף מתקדם כמטוטלת לכיוון כפות הרגליים וגם ההיפך, או בדילוגים כשהגוף נוטה פעם ימינה ופעם שמאלה במקצב נתון. שורות מתפרקות ומתהוות, ה'ביחד' נשבר ומתאחה, הרקדנים רב הזמן לבד וגם כשהם נפגשים לא צץ שום ניצוץ. מין פלאטו נייטרלי, נאה, אפילו נעים לעתים כמו נענוע על ערסל אבל הנפש רוצה ריגוש, קצת אדרנלין, טעם של סכנה, גוונים של שכבות התייחסות כלומר מורכבות על הבמה, לא רק מעל דפי התכניות הנאות מנייר ממוחזר.

קורה שעבודה עפה בעזרת שורה של אמנים כמו מעצבי במה( תחשבו נאגוצ'י), מעצבי תאורה ( תחשבו במבי) מעצבי תלבושות (תחשבו רקפת לוי) ואיך הם יכלו להעלות את החוויה לגבהים. תפקידם העיקרי לשרת את המסר האמנותי, להעצים אותו, לפקס אותו, לתת לו רובדים נוספים, ואפילו לפרש אותו.

כאן מטעמים לא מובנים עיצוב התלבושות ( כישלון גם במונחי שנות השמונים) והתאורה ( שלא הציבה כיוון קוהרנטי, אם כי מאחוריה ייתכן שעמדו שיקולים קונספטואלים עלומים) לא תרמו את חלקם.

במשך שנים ארוכות המוסיקה של רן בגנו בלטה לטובה ותרמה כל כך הרבה לעבודות של נעה ורטהיים. גם כאן הוא היה היחיד מצוות אמני התמיכה שעשה עבודה נהדרת, אבל לא היה בה די כדי להדליק את האורות ( בנפש, כמובן בנפש) ולהצית את הבמה ולהעיר אותה מהתנהלותה הפושרת.

כל זה לא בא להגיד שהעבודה גרועה. ממש לא. אבל היא לא נפלאה, רחוק מזה. ורטהיים הרבה יותר מדי מיומנת ומשפטי תנועה כאלה כבר עושה מלא שנים. בהקשר זה מדוע לחזור למחוות הידיים הפינה באושיות בלי  לתת להתעמלות האצבעות ומרפקים הזו הקשר חדש, דינמיקה שונה, אינטנסיביות חדשה?!

אמנם אי אפשר להתעלם מכך שמבחינת הקראפט, הקומפוזיציות, המעברים, המבנים האוניסוניים הרפטטיביים שיש בהם מהריטואל, מהמדיטטיבי, עובדים ללא מאמץ ניכר וזה לזכותה של היוצרת והמבצעים. אבל בסך הכל נותר רושם של התנהלות בטווח אנרגטי מישורי, פושר.

 בכל אופן רציתי לשבח את הרקדנים באופן כללי ואחת מהן באופן ספציפי משום שהיה בה איזה פקטור רוחני, קליל-משקל וקורט חן שלא היה לאחרים וזו הרקדנית הסלובנית מריה סלובק שנמצאת כבר עונה שנייה בורטיגו אחרי שנתיים באנסמבל בת שבע.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *