צלום: Gregory Batardon

להקת בלט ג'אז מונטריאול ( Ballets Jazz Montreal) היא להקה רפרטוארית אקלקטית ובביקורה הנוכחי מביאה שלש עבודות המייצגות גישות בימתיות שונות במהותן וכל אחת מייצגת תפיסת גוף בסיסית אחרת.

בסך הכל, הביקור כך נדמה, לא ישאיר חותם של ממש ואף לא געגוע לביקור חוזר.

לא רק שלא כל העבודות היו די טובות מסוגן, אלא שבחלק ניכר של הערב הרקדנים נראו פחות מרשימים משהיו זכורים מביקוריה הקודמים והא בהא תליא.

את הערב פתחה עבודתו של בנג'מין מילפייה, ( Benjamin Millepied ) רקדן וכוריאוגרף מוערך ואשף יחסי ציבור ( ברבור שחור, מנהלו הנוכחי של בלט האופרה של פריז. לא אזכיר שהוא נשוי לנטלי פורטמן ואף מתכנן לקבל את עול היהדות על כתפיו, כמי שראה את האור.)

העבודה 'קרוב יותר' ( 2006 Closer, ) היא דואט בשפה ניאו-קלאסית שהיחסים בין הגבר לאישה התקבעו בבלטים מעידן רחוק יותר, מהתקופה החשוכה בה הבלרינה הייתה חזות הכל והגבר נועד לשמש כמעלית אפ אנד דאון בעיקר. לזכותו של הגבר, אלכסנדר הילה ( Alexander Hille ), שכוחו במותניו המוצקות, ואת תפקידו המסוים הזה ביצע במלואו ובאופן מרשים ובכך אפשר לבת זוגו, נכון יותר לומר- הרקדנית שהוא עבד לצדה, להבריק ולהמריא. הרקדנית סלין קאסון ( Celline Cassone ) נהדרת והיא הייתה משכמה ומעלה גם בביקורה הקודם של הלהקה לפני כשנתיים.

אמנם מדובר בדואט, אבל ליחסים בין המשתתפים לא היה מקום וכנראה גם לא צורך מצדו של מילפייה. לקאסון עצמה יש איכות תנועה מרשימה ועדינה, למרות ביצועיה המרהיבים לא נראתה בפניה טיפת שביעות רצון עצמית של הישג ( שופוני, בלע'ז). הכל בא לה בקלילות של פרפר שגם אם הוא יושב בלי נוע על קצה עלה או מסתחרר בשחקים, זה טבעי לו כנשימה.

כרטיס הביקור של הדואט אותת על שמרנות מחד ועל אנינות טעם מאידך.

איתות זה ובמיוחד חלקו השני כבה בן-רגע עם תחילת עבודתו של יוצר קנדי ממוצא סיני- וון ווי וואנג שמו, שהעלה את עבודתו Night Box ומהתכניה מסתבר, שהיא כבר שורדת 12 שנים. זו עבודה לתריסר רקדנים שאיתרע מזלם לבצע עבודה כל כך גרועה כמו זו. התאורה המכוערת והלא פונקציונלית, התלבושות סרות הטעם וקולאג' מוסיקלי הרעוע, יחד עם וידאו שחור לבן מהול של נופי כרך בלילה, לא הצליחו להפוך את העבודה שיוצרה כינה אותה 'אורבנית' למשהו שמעבר לסדנה מתנס'ית חסרת אמצעים.

יכולתי למנות את מספר הסגנונות שעורבבו לגבבא אחת, או להתעכב את הבדלי הביצוע בטריו אחד יחסית לדואו שני, אך די אם אומר שלקראת הסוף, אותה סלין קאסון, אם כי בלטה יותר מאחרים, עדיין יצאה לא מעניינת בעליל.

בהפסקה שהגיעה לכולנו אחרי עבודתו של וון ווי וגו', ( אין קשר הידוע לי בינו לבין שן ווי) , עלה מפלס הציפיות לקראת 'הארי' ( Harry ) של הדארלינג של המחול הישראלי- בהגדרתו המרחיקת לכת- ברק מרשל. ( Barak Marshal)

 מרשל הוא תופעה אמיתית ונדירה בעולם המחול. הוא הבליח באקראי כמעט, בגיל מבוגר יחסית ותוך תקופה קצרה הצליח ליצור קול אישי וייחודי בעל חן רב. מלא דמיון, חוש מוסיקלי , בעל מנעד תנועה אישי בסיסי הנשען על תערובת ברוח 'ענבלית' עם תיבול מערבי ואינטליגנציה גבוהה, הצליח ליצור טביעת יד אישית מובהקת. ברכיים רכות, פירוק תנועות ומחוות יד, שילוב של דיבור, שירה ותנועה קצבית, הרבה אוניסונו, הרבה תיאטרון, בסיס נרטיבי וסאונד המורכב ממזרח-מערב-בלקן עם יידישקייט ומוסיקה אמריקאית פופולרית עם תבלינים קלאסיים.

הצלחתו המטאורית תוך שנים ספורות החזירה אותו להתגורר במולדתו, ארה'ב משם הוא מפתח קריירה בינלאומית, אחרי שתי הפקות שהפיק לו מרכז סוזן דלל ואף עשה רבות להפיצו בעולם.

אלא מאי? מרשל ממחזר. מחזור, למדנו בדרך הקשה, הוא לגיטימי בעידן הנוכחי, גם במחול. שיעור מתמשך נתן לנו אוהד נהרין, אביר המחול הישראלי ואושיה בינלאומית.

אלא שמרשל מתחיל להיות תקוע. לא די להחליף מניפות פולי ברג'ר בבלונים אדומים מלאי עשן. אפשר לשמר מחוות אופייניות מיצירה ליצירה ואף להשמיע את 'האחיות אנדרוס בלהיט המיתולוגי כמעט: 'בי מיר מיס דו שיין' עוד פעם ועוד פעם. אבל לא תמיד זה עובד באותה מידה. הפעם, 'הארי' נראה מרוח, לא מהודק, לא ממש מפוקס, לא ממש מתעלה.

זה לא שאין חן בעבודה והיו כמה קטעי לוויות של הארי מצחיקים ומחודדים – ראה הצעתו להרוג את אלוהים, או הסצנה המקסימה בו הארי מחזיק סיר בישול ועדת נערות בתורן, מנסות להתאים לו את המכסה שבידן.

וכמובן גושי האוניסונו הקצביים שבו האגנים רוקדים בקצב ובמקביל, כפות הידיים מספרות סיפורים מורכבים, כמעט כמו במחול הודי.

לבחור יש טונות של כישרון. הוא כבר העמיד יותר מפעם קהל מריע על הרגליים,  ועכשיו הוא צריך לבדוק עוד יותר את גבולותיו ולא להתחמם באזור הנוחות שלו יותר מדי..