עידן כהן- ג'נדר בנדר. מחסן 2 , ב-5 בינואר.

צילום: כפיר בולוטין

עבודתו החדשה של עידן כהן מפלרטטת עם שלל נושאים, סביב מה שהוא מגדיר כשנות השמונים. מאמצע שנות השמונים ( ממוצע לצורך חישוב גס) והיום עברו כשלושים שנה. העבודה  הכוריאוגרפית לא תקום או תיפול על עיצוב מדויק של הסט, או הסטיילינג. העבודה צריכה לגבש דרכים להנכיח תמות מרכזיות באמצעים אמנותיים והנושא המרכזי, כפי שבא לביטוי על הבמה הוא הנושא המגדרי. נושא מתקיל במיוחד.

דבוקה בת חמישה משתתפים- 2 גברים, 3 בנות-  נכנסת לבמה באוניסונו איטי ומרבה לקמוץ אגרופים כמבקשת לכבוש סערה פנימית מחד, ולהניף ידיים שריריות במחווה מצ'ואיסטי, כלומר, גברי, מאידך. מחווה סימבולי וצפוי מדי. בסצנה זו ובאלה שיבואו אחריה, לא מתפתחת שפה בעלת מאפיינים ייחודיים, לא מבחינת הקומפוזיציה או ההתפתחות הדינמית. נדמה שתשומת לב רבה הופנתה לניסיונות שונים להיתפס לסטריאוטיפים מגדריים ולא ממש לבחון אותם לעומק.

אקדח במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. נעלי עקב במידות שונות על הבמה, סביר שתינעלנה על ידי המשתתפים. חלק ילטפו אותם עם סידרום פטישיסטי, יש שיחכו קצת לפני הנעילה. נערה מתוסכלת מורטת את הרצועה מקלטת וידאו של פעם. היא עושה מזה סיפור ממושך, אולי כדי שנבין לאט שמדובר באייטיז. ( למאחרים, גם בנייטיז).  האם היא שוחטת את מוסיקת הפופ של אז? האם היא מכלה זעמה בסימני הזמן שחלף על פניה? האם היא מענישה את הקלטת על מה שהיא מזכירה לה? ואייטיז אמור להתקשר לעיצוב של חדר עם סרטים ורודים וצילומי פני דוגמניות בסגנון 'לאישה'. כנראה זה חדרו של גבר שנראה מאצ'ו אבל הוא לא. כנראה שהוא נוטה להסתיר את נטיותיו המיניות. האם לכן מגיע לו עונש? מגיע כי יטיחו פניו לקיר, בנימוס?, כמובן שבנימוס, ויצמידו את לחיו לפוסטר בטייפ ורוד. ואם לא די בזה, יעטפו אותו בצילומי תקריב של חזה נשי וחזה גברי ועל ראשו יכרכו קרטון כמו כובע טבחים ויחברו  את הכל עד שיראה כמו דחליל חסר פנים שנעשה בשיעור יצירה קבוצתי.

מאחר וחסרו כאן כלים כוריאוגרפים בסיסיים כדי לרבד את המסרים, העבודה נראתה נרפית וחסרה הרבה יותר מדי. גם אם  כמה מהמשתתפים מסוגלים להוציא מעצמם הרבה יותר, יכולותיהם לא באו לביטוי באמצעות החומרים הקיימים. הם נראו חלשים ולא עוררו עניין של ממש, אולי להוציא את הרקדנית שזכתה באביזר ורסטילי ביותר- שפתון שממנו הפיקה את המרב, החל מצביעת פנים וגוף וכלה בשימוש סוגסטיבי מיני ווירטואוזי בשפתון.

עידן כהן, (במסגרת גילוי נאות אומר רק שיש לי אליו חיבה זה מכבר) לא מצא את הדרך לטפל בנושאים שבחר בכלים המתאימים.  אם יש ב'ג'נדר בנדר' חומרים אוטוביוגרפיים ומשקעים של כאב, הרי דבר מכל אלה לא בא לביטוי. בכל מקרה כשלון העבודה הוא לא בנקודות המוצא שניתנות לביטוי מילולי, אלא ביכולת להשתמש בכלים כוריאוגרפיים כדי לבטא אותם.