צילום באדיבות יח'צ
מנהליו האמנותיים של מרכז מחול שלם בשכונת מוסררה הם רובי אדלמן ועפרה אידל. המרכז מקיים פעילויות במהלך כל השנה ובשנים האחרונות מקדם פרויקט שאפתני: פסטיבל מחול שלם ובו מספר מסגרות, כולל תחרות מחול בינלאומית ושלל אירועים סביבה, כמו הקרנת סרטי מחול שהפיק המרכז, פעילויות קהילתיות ועוד.
הסיקור מסכם צפייה בחמש עבודות; 'גוף ראשון רבים' בכורה של איריס ארז ו'שעה עם אוכלי-כל' מאת שני גרנות ונבו רומנו על במת אולם ליאו מודל, האולם הקטן במרכז ג'רר בכר. מאוחר יותר, באולם קרנף בבית קנדה במוסררה, העלתה נועה צוק את יצירתה 'ללא שם', דפנה הורנצ'יק ודוד גורדון את 'ככה גם האחיינים שלי יכולים' ורקדנית אורחת מהונגריה מרתה לדג'נסקה העלתה עבודת סולו בביצועה בשם: Silence is Okay שאותה מלווה המוסיקאי זולט וורגה.
שני האולמות קטנים, אינטימיים, ובשל תנאי הצפייה, הולמים בעיקר עבודות ניסיוניות, אני מניחה. מבין חמש העבודות, עבודתה של נועה צוק הייתה נשכרת יותר מעבודות אחרות לו עלתה באולם בעל תנאי צפייה טובים יותר.
צוק היא רקדנית מאד חזקה, ועבדה כמה שנים טובות בלהקת בת שבע. את העבודה היא רוקדת עם ארז זוהר, אולי לא בן הזוג האידיאלי. בעיקר משום שהוא נראה טרוד בעיקר בסוגיות של דיוק טכני ועמידה בתזמון חלקו במחול עם זה של שותפתו לדרך, נעה צוק. על פניה של צוק משתקפים כל דקויות הלכי הרוח שהיא חווה והמעברים שביניהם, באופן יוצא דופן כמעט, לכן נוצר איזה חוסר איזון בנוכחות הפרפורמרית שביניהם. דבר זה בלט יותר, אולי, משום שעברנו לשבת בשורה הראשונה, אחרי שויתרנו על מושב כמה שורות גבוה יותר, שממנו מוסתרים שולי הבמה הקדמית.
כבר בסצינה הראשונה, נוצר איזה מתח שמבדל את גישתם מזו של שאר המשתתפים. משהו בהקפדה ובבחירות מדויקות שמתחילות בבחירה המוסיקלית עליה אחראי אהד פישוף.
השניים עוברים מתנוחה אחת לשנייה בחדות, משמיעים הברות ויוצרים דיאלוג בשפה נוכרית, באופן שמזכיר לי דווקא תקשורת מעולם החי. עבודתה זו של צוק היא אולי היחידה שיש לה שידרה קוהרנטית שמאחדת הן את ההתפתחות הצורנית, והן את שאר מרכיבי העבודה והיא נצמדת לרעיון ברור ומפתחת אותו. חוסר לכידות מאפיין חלק ניכר מהעבודות האחרות והוא אופייני באמת ליוצרים שאינם מיומנים דיים ונצמדים לפעמים לנושא חוץ-מחולי שעליו נשענת העבודה, בטרם בררו עם עצמם לאן הם הולכים ומדוע.
כך גם קרה בעבודה נוספת שבהחלט הייה בה ייחוד. מדובר ב'שעה עם אוכלי כל' , של שני גרנות ונבו רומנו שבה שני המשתתפים רוקדים בעירום מלא. השם מאד ספציפי אבל הרי אנחנו לא מדברים על הבחירות הקולינריות של צבוע מצוי.
מסתבר שהמחול הישראלי גילה השנה את העירום והוא הולך ופורץ, כאילו לא עבר דור מאז הרקדן הירושלמי ירון מרגולין קיפץ כסטיר ערום על הבמה בהתרסה מרובה לפני שרב משתתפי הערב עוד נולדו.
אלא שהשניים כאן דווקא נדמים כמהססים לעבור ממצב בו אנו נחשפים אליהם מצד גבם, ומסתפקים בתנועות זעירות שלא משנות את זווית הצפייה, אולי כדי שהם עצמם יאזרו אומץ בטרם יחשפו את שאר פני הגוף. במצב כזה התשובה שלהם היא שימוש בהומור וכך, נבו רומנו וקשת בידו מנגו בכינור שגופו מסתיר. לאור מיקום הצבתו הלא שיגרתי, מבחינת הקהל הוא מנגן על הפין. מצחיק. גרנות לידו משמיעה קול צלצולי אצדעות כשהיא קופצת במקום. אלא שאנחנו לא רואים במה היא משתמשת לשם כך, אלא רק רואים את קצות שדיה מתנדנדים. ברגע שהפנתה את גופה לקהל, נעלמו השרשראות המקרקשות ושוב לא שבו.
השניים עשו מאמץ רב למצוא תנוחות וחיבורי גוף אל גוף שאינם שגורים ובהחלט מעוררים את הדמיון ואף מעלים חיוך מעת לעת. עם זאת לא הרפתה תחושה שהם לא באמת מרגישים חופשים ומשוחררים בכל הנוגע להצגת הגוף הפרטי שלהם. על השאלה אם עבודה בעירום אפשר לעשות רק כאשר הערום כבר אינו מהווה issue בכלל היא מורכבת. לאור צפייה בעשרות מופעים בהם נכח הגוף הערום, לי ברור שהרקדנים צריכים לפתור את הסוגיה בטרם יבקשו מהקהל לעשות את העבודה עבורם.
זו עבודה שעם כל העניין בה, תהליך הלא גמור של קבלה עצמית של הקיום ללא בגדים, גבר על היכולת ליצור מחול שבו העירום אינו מטרה, אלא בחירה באמצעי בימתי שאינו נטרלי, כמובן. הוא עשוי להיות תומך, מרבד, מתעל, אבל לא המטרה עצמה. בכל מקרה בעבודה הסתבר כי לשניים חוש הומור ודמיון ורק נותר לאן יתעלו עצמם בפעם הבאה כי כלים לא מעט כבר יש להם.
איריס ארז העלתה בבכורה עבודה שיצרה בשיתוף עם ענבל אלוני, אך העלתה לבמה יחד עם תמר לם.
בעבודה, כל אחת מגלמת דמות שונה במהותה מזו של שותפתה לבמה. תמר, ג'ינג'ית ענוגה וגבעולית מתנהלת לכל אורך המופע בפנים קודרות, נוגות, גבעוליות, גופה מתרפה בקלות יתר, כל קיומה כשל מי שהמציאות לא בשבילו. ארז, לעומתה, עולה לבמה כבריון קשקשים, תפוחה ועגלגלה כמו באנשים השמנים של מאגי מארן. היא שולחת אגרופים, מדדה בפיסוק כבד ובכלל, היא כל מה שתמר לא. היא מצליחה לגרור צחוק כבוש ולהנות מהתגובות הצפויות ואז היא עוברת פאזה . במשך דקות ארוכות היא מסירה שכבות של מכנסיים, תוך כדי בוחנת את הנאת הקהל, ומסירה גם כמה תריסרי מלבושים עליונים בשלל צבעים. כל הארון עליה, בעצם כל החנות.
עכשיו היא רקדנית צנומה בתחתונים וחזה חשוף. עם גוף שיש לו היסטוריה והוא חווה משהו. מה לו ולבריון מהסרט הקודם? ההוא היה משעשע, מבדר, מתחנף בהיפוך תפקידים כביכול. בגוף נקי, ארז זו איריס.
תמר בשלה, כל הזמן קודרת, כל הזמן לא יציבה, בבועה משלה. עכשיו בפאזה חדשה שנקראה לה דואט, שתיהן חברו זו לזו, על רקע פסקול של פופ דליל, הו דוחפות/נדחפות, דוחקות/נאחזות זו בזו.
לרגע מקבלת תמר את מרכז הבמה עד שארז מצטרפת אליה. שני גופות מצורפים, שתי נשים יחד. האם החולשה היא כאן כוח, האם הדומיננטיות, כוחניות ואסרטיביות הם חולשה בכסות? תמהתני.
ארז כבר הייתה במקום יותר טוב בעבודה שנוצרה עם נשימה ארוכה יותר ועמומה פחות.
מה צורך ראו מנהלי התכנית לצרף לתכנית את הרקדנית ההונגריה מרתה לדז'נסקה לא ברור. מרתה היא רקדנית בעלת נחישות יוצאת דופן ואת העבודה היא מבצעת כשהיא הולכת וסובבת את שולי הבמה בעודה פוסעת על ארבע בברכיים נעולות, לבושה בבגד אלסטי לבן שמתחיל מתחת לאזור החזה החשוף וחושף את עגבותיה. הולכת סובבת, הולכת סובבת, לא משנה קצב, לא משנה כיוון. בנחישות. בשלב מסוים היא מתיישרת ומבצעת כמה תרגילי שיווי משקל נאים. מפתיע שדווקא אחרי ששכנעה לחלוטין ביכולותיה להתמיד, לדייק ולהתפקס, דווקא באקורד הסיום היא בוחרת ליפול כעץ גדוע.
כמה מילים על קבוצת הרקדנים בעבודה של דפנה הורנצ'וק ודוד גורדון 'ככה גם האחיינים שלי יכולים לעשות'.
העבודה מתחילה במשחקי ילדים ומסתיימת אחרי עלילה נפתלת של סיפורי התבגרות ג'ובניליים, בכך שמשחקי ילדים זה דבר רציני וצריך להיות מישהו בעל שאר רוח וניסיון חיים כדי ליצור משהו שבאמת אומר משהו למישהו על כל זה. וזה נכון, גם האחיינים שלי, לו היו לי, הייתה יכולה לעשות משהו חובבני שכזה. אותו דבר עם פיקסו, אמרו דורות של אנשים שלא יודעים על מה הם מדברים.