הרמת מסך 2013 סוזן דלל

הרמת מסך 2013 סוזן דלל

צילומים: באדיבות יח'צ

 

מסך 1

בתכנית: רועי אסף- Girls ורחל ארדוס-  הבל.

תכנית שהקפידה להניח דעתם של השואפים לתקינות מגדרית; רועי בחר לעבוד עם חמש בנות, או Girls, אליבא ד'רועי. רחל ארדוס הזמינה לבמה שישה גברים ולעבודה קראה 'הבל' .

גיל קרלוס הרוש - גדי דגוןאם כבר גם שייקספיר שאל What's in a name?     כנראה ששם דורש תשומת לב יתרה. אין ממש רבותא בשם 'גירלז' באותיות לטיניות ליצירה ששמה כאו יכול היה להיות 'בנות' ולהתאים לעבודה לא פחות. מעבר לנתב'ג לשם 'גירלז' יש יתרון אבל מעט עניין. ארדוס עושה ההיפך. לעבודה קוראים 'הבל', אבל לאיזה הבל היא מכוונת, לאחיו של קין חו"ח, להבל פה על חלון בחורף או לשטות גמורה, או שהיא מוליכה אותנו להרהורים קיומיים שפגשנו אצל איוב.

על פי העבודה כנראה שהבל שלה מוליך דרך איוב אל הרהורים על שקיעה הדוניסטית ובמהלך העבודה, היא משכנעת צופה אחת לפחות שהיא פענחה לא רע את  הקוד הגנטי של שיכבה נרחבת באקלים הפוליטי הנוכחי.

ארדוס הולכת ותופסת מקום חשוב יותר ויותר בין קבוצת היוצרים העצמאיים. יש לה יד מאד מיומנת בבניית קומפוזיציות מורכבות ודינמיות, חוש תזמון מעולה, עין רגישה להתרחשויות בינאישיות שמספק מגוון רחב של פרטנות בהצגתן, ולבד מזה יש לה חוש בימתי אסתטי  מפותח. כיוצרת היא מגוונת ביותר ובחושים נכונים נדמה שיש לה תפיסה כוללנית של מה שהיא רוצה להשיג, אולי עוד לפני שהיא עמוק בתוך היצירה, כי כל מרכיביה מתכנסים לאמירה אמנותית בהירה וכוללנית. המוסיקה הקשוחה, הרוקיסטית מחזקת את התפיסה התנועתית וכל אלה מודגשים על ידי תאורה פשוטה אך מדויקת של –השם חסר בתכניה- שהציב שני פנסי תאורה קשוחה מהצד קדימה באלכסון דרך מסך דק של עירפול.

אודליה קופרברג - צילום גדי גדוןששת הגברים הם עדי בוטרוס, יואב גרינברג, גיל קרר, עמית מרציאנו ושניר נקר. כולם לבושים בחליפות כהות, חדרו לבמה מכל עבר בפרץ אנרגיה אדיר, הם קופצים, מסתובבים, משתטחים , מלאי אדרנלין ולא עובר זמן לפני שמתחילים להשוות למי יש, מה, כמה ואיפה. המון דברים קורים ברצף ועם זאת, תמיד ישנו איזה פוקוס מרכזי שמאגד את ההתרחשויות בהתייחסות אליו. העבודה בנויה היטב, הביצוע היה מדויק ונקי ובכלל, היה מעורר.

רועי אסף שעבודתו 'גירלז' פתחה את הערב בעלה לבמה חמש רקדניות, את אוליביה קורט מסה, אריאל פרידמן, יוליה קראוס דיבק, ענבר נמירובסקי וניצן משה. כולן לבושות בבגדי ים שלמים בגוון אדום כהה. החמש שרו, מלוות את פס הקול של שיר הכי בנאלי אחרי רפרטואר האחיות ברי משנות החמישים. זו כנראה פרודיה על אותה תקופה, על אותה אסתטיקה אסתר וויליאמסית מהוליווד של זוהר, מיוזיקל ובורלסקים. שכיפולי התנועה בעיקר מזוויות לא מובנות מאליהן מביא למעמדים מפתיעים ונאים ביותר, ללא ספק. סוג של ביסוס על פוטו-אופ. העבודה מתקיימת בהצבות גיאומטריות בסיסיות, לרוב פרונטאליות, גם אם שורת הרקדניות מציגות לקהל את רגליהן הזקורות אל על מכיוון הישבנים. כן , זה חינני, לעתים מעלה חיוך, אבל העושר וההמצאות של מגוון התנוחות שנוצרו באילוצי הנושא הצורני, כמוליך העבודה, הפו את המתרחש לשורת תרגילי סטודיו על נושא תנועתי- אסתטי. הניסיון לגוון דינמיקות ורמזי מעברי מצבי רוח היה חרף, אקראי ונתפס כמאולץ.

עם כל הסתייגותי, אציין כי הקהל בערב הראשון השתגע עליהן ומחא כף ארוכות. 

מסך 2.

ניהול: יורם כרמי.

משתתפים: מיכאל גטמן- In their View, עידן שרעבי- Nishbar, נדר רוסו- Asphalt

דובר בעבר ואף לאחרונה על הנטייה לתת שמות באנגלית לעבודות. פעם, היו לעבודות שמות בעברית ושמות בלועזית עבור סיורים בחו'ל והכל יצאו כולם נשכרים מאחר וההנחה הייתה שיש בבחירת השם אמירה. עכשיו הטרנד עושה סיבוב פרסה.

אפרת רובין גדי גדוןעידן שרעבי בחר לקרוא לעבודה NISHBAR ובפסטיבל הבא שבו יציג את העבודה כולם ינסו למולל את ההברות האקזוטיות בלשונן. ייתכן שבכך הוא מעכב את מבט הצופה בשם, ומתוך באי-מובנותו, הוא משהה את המבט עוד כמה שניות עד שייחרט בזיכרון. בשיווק  זו טכניקה מוכרת.

בשבוע שעבר ראיתי את עבודתו ADAR  עם 'להקת הפיל בקופסה השחורה' במדריד. לקח לי רגע להבין שאני רואה Ivrit.

 לשמחתי, שתי העבודות היו מהנות. ב'נשבר' , שני גברים  לבושים בשחור עם מעט אפור ומצטרף שלישי לבוש שמזכיר ליצן, צבעוני מאד, והוא מתנהל בערוץ מקביל ומשמש כמראה הפוכה למערכות המורכבות שמנהלים השניים. הרקדנים דור ממליה, אילן קו ועידן שרעבי היו מצוינים. שרעבי בונה אינטנסיביות שמתחילה את דרכה ממרכז הגוף ומניעה אותו. בעבודת השניים הצמודה היה מתח מרתק ועניין בשפה שבה נבנתה המערכת הרב שכבתית ביניהם.

גם בעבודה של גטמן  יש דיבור שמשתייך לאותו זרם עכשווי שרבים מהיוצרים  העצמאיים שוחים בו. הוא מתרחק ממרכיבים תיאטרליים, מוותר על ראוותנות לשמה ומחפש בשיח הבין תנועתי את המעמקים שפעם סיפק נרטיב ורבלי, גם אם היה טמון ברובד נסתר.

הדיוק בהבחנה בין מצבי התכנסות מתוחה לשחרור בריתמוס משלהם עבד היטב. כמו כן המעברים לרגעים בהם התנועה המופשטת עברה בטבעיות לריקוד זוגי היה מלא חן והרגיש מאד נכון, מבלי לוותר על שום דבר. במשתמע, עיצוב הסאונד, גם הוא של גטמן, שרת את העבודה באופן מובהק ותרם לבניית האווירה הכהה, האנגימטית במקצת ולרגעי הצטללותה.

 המשתתפים: נעה ממרוד, אדוארד טורול מונטלס ורותם יהודה עשו עבודה מצוינת, ממש טובה. נוצר איזה דיאלוג מתמשך ורב תהפוכות בין השלושה .

'אספלט' – וסליחה על התרגום החופשי של השם- של נדר רוסנו סיים את הערב. רוסנו מותח את העבודה שלו מעט יותר לכיוון הפרימה וחיבורי פרגמנטים באופן יותר שרירותי. עדי וינברג, נדר רוסו ויוחאי גינתון שמרו כל אחד על איזה דימוי בימתי שנקבע כנראה בשלב מוקדם. כך, עדי וינברג למשל, אימצה שליחת זרועה באגרוף קמוץ תוך חימום מנוי פנימי מתוך מאגר כעסים וחשבונות, שמזכיר לא אחת  זיקה ליסמין גודר. זיקה שפעם הייתה נפוצה אף יותר. על הבמה הוצבו חלקי ממגלשה וספסל עץ לבן. אלה יצרו צורך לעשות בהם שימוש, אלא שבפועל, השימוש המינימלי בא מאוחר ולא ממש חיזק או תמך או האיר זווית חדשה למה שהגוף כבר אמר ועשה לאורך כל הדרך.

 כאן, אין קרדיט למי שעיצב את הסאונד ואולי לא במקרה. 

מסך 3

מסך זה בניהולה האמנותי של רונית זיו סיים את אירועי ברמת מסך 2013.

את הערב פתחה עבודתו של גיל קרלוס הרוש  Deady  בביצועם של אייל ויזנר, אלה פוקסבראונר וגפן ליברמן.

 משעלה האור על הבמה, נדמה היה שלרגע חזרנו אחורנית עשרים שנה ויותר, לעידן בו תיאטרון מחול היה סוגה דומיננטית. בארץ, הוא תפס חזק במיוחד. במשך שנים התארחו על במות המחול שולחנות וכיסאות למכביר. שולחן הוא בעצם בית. וכיסא הוא טריטוריה. שולחן לעולם עומד וכיסא לעולם לא יישאר שווה נפש על ארבע רגליו.

הרוש כמעט עשה את הבלתי אפשרי ובסצנת הסיום, אחד הרקדנים עומד להפוך שולחן. בא רגע בו הגוף מתכווץ להגן על עצמו מפני רעש עשרות כלי קריסטל שעומדים להתנפץ, אלא שלא. הכלים היקרים דבוקים לשולחן היטב והבית וכל אשר נסמך עליו, נשארים מחוברים לעד. סיום אופטימי .

רקדנית אחת יושבת על כסא בראש השולחן, לבושה כמו גברת ממרכז אירופה של פעם. דמות שמצדיקה את אוסף הקריסטלים שפעם העיד על רווחה. צמד הרקדנים שמנהל מערכת יחסים משתנה עשוי להיות אח ואחות, כנראה בניה של אותה דמות ישובה בנוקשות ומבטה מהם והלאה. בשלב מוקדם הם מתחילים להתריס בתנועה מאימת על היושבת. גם ההתנהלות ביניהם כוללת שימוש בכוח. מאוחר יותר יתהפכו היוצרות והיא תאיים עליהם במבטים מקפיאי דם. למה, מאיפה ולאן אמור ללכת הסיפור, לא היה לי ברור. האם זו האם המסרסת? נראה לי מאוחר מדי ברצף הזמנים. אם 'נשברו הכלים' המטפורי ביחסים הבין-דוריים, האם לא ראוי היה לנתץ את כל כלי הקריסטל היקרים? להדיר את הילדים מהירושה? משהו שיצדיק את ההשקעה באמצעים החזותיים שכה מרכזיים לעבודה. ולמה מרמז שמה של העבודה ואיפה 'דדי' וממה הוא 'דד'?

 

אפרת רובין-   קרוב.

בעבודה לקחו חלק מיכל  גימלשטיין ונועה גימלשטיין, עדי ויינברג ואלון קרניאל.

מה שמייחד את עבודתה של אפרת רובין, הוא הרגישות הבולטת לנוכחות והשמה של מרכיבים חזותיים  ביצירה. זה מתחיל במיצב הכיסאות בחלל האחורי של הבמה שנסגר קצת מהר מדי ובהמשך בפתיתים כתמתמים של שלכת קרבה בפתחו של חורף שמוצאים דרכם לבמה באקראי כמעט, פה מכיס ושם מחופן קפוצה. המוסיקה המקורית של יונתן אלבלק תמכה בתפיסתה האמנותית שבה עידון והקפדה יתרה, ישנם גם במתח בין הדינמיקה והשקט. התנועה פורצת בעצמה ממצב של קפיאה, לא כתהליך מתחזק, אלא כביכול כפרץ געשי ללא רעשים מקדימים. המקצבים שבין ההתפרצויות יוצרים את העניין. זה המוסיקה של משפטי התנועה.  המשפטים קצרצרים עד מאד. המעברים חדים. תמונת הבמה שלה היא קלידוסקופ מרתק של פרגמנטים. בעבודה הזו נבנה ונשמר סגנון עבודה נקי וצלול  כשכל מרכיביו תומכים אלו באלו לכדי אמירה אמנותית מובהקת.

 

אודליה קופרברג סוגרת את תכנית הרמת מסך עם עבודתה: אקווריום.

אודליה קופרברג - צילום גדי גדוןאמנם ביו התמונות תמצאו צילום תת-ימי (גדי דגון) אבל על הבמה האקווריום הוא רק חומר למחשבה. קופרבג, בעבודה נקייה ומרשימה, מעלה שלש רקדניות. את ג'ין פלוטקין, שני גרפינקל ותמר סון. לבושות בטוב טעם בזכותה של המעצבת ורד פיק. שערן אסוף בקפידה – עוד פרט שמבדל אותן מהמראה החופשי הנפוץ.

הן עולות במבנה מהודק; פרונטלי, משולש שקודקודו מתווה את הכיוון, על שקט, באוניסונו. אוניסונו, שמאחיד תנועה , מכפיל אותה, ומטבעו, תמיד מחזק את נוכחות המשתתפים. אנחנו מכירים את זה היטב מריקודי עם ומהסצנות היפהפיות של הקור דה בלט, סוגות שבשתיהן, הכלל מכסה על האינדיבידואל. היוצר הצופה עשוי למצוא לפעמים, שאוניסונו מכסה על דלות החומר, אבל לא כאן. כאן הפנים המאופקות, המבט הממוקד במרחק והדייקנות משרה עליהם קצת אווירה סיינספיקשנית. מי עומד עם שלט רחוק ומורה להן לקפוץ במקום ללא הרף, מי שולח אותן לבעוט בחלל קדימה כשאין מולן. אם הבמה משולה לאקווריום, הדגיגים מונוס. אבל 'אקווריום' בהחלט מוסיפה עוד ניואנס משלה לצבע הגועש של המחול הישראלי העכשווי.  

 

 

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *