International Exposure- Ventana de la Danza – חשיפה בינלאומית- הוונטאנה. מדריד

 

 צילומים: רוסיו מולינה- אורה ברפמן. השאר-באדיבות יח'צ

jannet novac-1שבועות ספורים לפני שנפתחת בסוזן דלל 'חשיפה בינלאומית' בתחילת דצמבר, מתקיימת במדריד חשיפה בינלאומית הנקראת Ventana de la Danza. גם לשם מגיעים עשרות אורחים ויותר,בעיקר ממדינות אירופה אך גם בודדים מיפן, קוריאה ודרום אמריקה. לשתיהן פורמט דומה. במהלך שלושה –ארבעה ימים, האורחים מוזמנים לצפות בעבודות חדשות שנוצרו במהלך השנה האחרונה. המופעים התקיימו באולמות שונים במדריד, בעיקר בקומפלקס גדול מאד- קנאל- שבו מספר אולמות והמון חדרי סטודיו. פעמיים היו מופעים מחוץ לעיר, באל אסקוריאל ולאחד מיקבי הבוטיק ששוכן בנוף פסטורלי במיוחד. במזג האוויר הסתווי שטוף השמש, זה היה מרענן ביותר.

מלבדי היו עוד שני ישראל וכל אחד הגיע כדי לקדם את ענייניו. יאיר ורדי בא לשם כבר הרבה שנים, לא רק משום שזה מקום מפגש מצוין, לא פורמלי, בין מקצועני המחול, דהיינו מנהלי פסטיבלים, מנהלי תיאטראות בעלי עניין ומנהלים של מרכזי מחול גדולים וקטנים. בנסיעותיו הרבות לספרד, לא רק למדריד, הוא מכין את תכנית 'מדרידאנצה', אחת מתכניות המחול של מרכז סוזן דלל, היחידה שאותה הוא אוצר בלעדית.

חלק לא מבוטל מאמני המופעים הבולטים, כבר הופיעו בארץ, ואחרים מן הסתם ישתלבו בהמשך, אולי אפילו השנה.

chor. Dury, photo by Javier Garcecheגם עדי שעל שם פעמיו למדריד בין ביקור בלונדון לפריז במסגרת תפקידו כמקדם האינטרסים הבינלאומיים של ורטיגו, תפקיד שמילא בחריצות ונחישות ראויים לשמם..

עוד ישראלי שמצא זמן לבקר במופעי הוונטנה, היה איציק גלילי שגר במדריד מזה שנתיים. גלילי מקיים בימים אלה חזרות עם להקת המחול הלאומית הנודעת  שהכרנו במשך שנים בעיקר בזכותו של נאצ'ו דואטו. ללהקה רקדנים פנטסטיים וגלילי מעביר להם עבודה לשבעה רקדנים גברים. בהזמנתו יכולנו לראות חזרה בסטודיו על העבודה שתעלה באמצע נובמבר  במדריד, לצד עבודה של נהרין ושל נאצ'ו דואטו. לא רע.

בלי להיכנס לפרטים, אומר רק שנראה שגלילי נראה טוב, הוא כבר מכיר את חצי מדריד, היומן מלא בהזמנות לעבודה ושהעבודה שהוא מכין עכשיו ללהקה נראית מדהים.

וכן, במדריד רואים פלמנקו בוודאי בעשרות במות ומועדונים וסטטיסטית, זה המחול המועדף על המדרידיים בהמוניהם. המחול העכשווי ברובו מורכב מיוצרים עצמאיים, והוונטנה מייצגת בעיקר אותם, אבל גם קבוצות קטנות. יש כמובן את הלהקה הלאומית ויש עוד קבוצות שמשתתפות בפסטיבל הבינלאומי למחול שבמסגרתו מתקיימת 'החשיפה', על פי התכניה המלאה. אותם עדיין לא ראיתי.

בארבעה ימים ראינו מעל עשרים עבודות. אלה שהותירו רושם ניתן למנות על אצבעות כף יד אחת, שזה לא מעט.

הכי מרגשת הייתה בחורה קומפקטית בעלת פני ירח מלאות תום. ראיתי אותה לפני שנתיים במדריד וגם אז היא בלטה, אבל הפעם עוד יותר. מפה לשם, מסתבר שהפכה לשם דבר גם מחוץ למדריד והיא מופיעה עם הרכבים שלה שכוללים  נגנים, זמרים וכמה רקדנים על במות גדולות וחשובות. בעוד אני כותבת הגיעה מייל שנבחרה כמועמדת לפרס הלאומי למחול של אנגליה.

 התמזל מזלנו לראות אותה במרחק של כלום כשהיא נותנת 'שאוו' מרהיב בין חביות יין ביקב בוטיק ששוכן במקום שנקרא צ'ין צ'ון, בין גבעות ירוקות לצד מקווה מים. הנוף ציורי , פסטורלי, השמיים בוהקים בכחול בעוד רוסיו מולינה ( Rocio Molina ) רוקדת על ריצפת גרניט פורצלן ואוחזת את תשומת הלב של כולם בכף ידה האחת וסוחטת אותה עד הסוף. היא חית במה מהסוג המסוכן. מממזרית, מתחנחנת, רצינית עד הסוף ובעלת טווח הבעות דקיקות נדיר. ותמיד בשליטה עד הסוף. עם חוש תזמון מדויק. הריקוד שלה ממשיך את קו הפלמנקו החדש, שמותח את הגבולות כמעט עד בלי הכר, אבל עדיין אחוז במובנים רבים בתוך הדיסציפלינה שלו כמו שפת אם. מולינה הצליחה בעיקר בתמונות הפתיחה והסיום להפוך את מה שהיא עושה למרתק וכמעט נפרד מהפלמנקו. באמצע היא גולשת חזרה למקורותיה והמחול יותר פלמנקואי – ופחות לטעמי, אם כי היא עושה את זה הכי טוב שיש מאחר וללא ספק היא פיתחה דרך לבטא באופן אישי וייחודי את ההיגדים האמנותיים שלה והיא עשוייה בהחלט להיות התשובה הנשית לישראל גלוואן.

והנה, ממש הבוקר, אני רואה מודעה בגלריה שרוסיו מולינה תגיע לארץ לקראת סוף ינואר לסיור בכמה ערים ותהייה עם להקתה במשכן ב-22.12 ובהמשך באשדוד, הרצליה, ראשון וקרית חיים.

מכיוון אחר לגמרי אמנם, יש לה מתחרה, אף היא צעירה חיננית. מישהי שבאה ממחול בן זמננו בלי לשאת חותם, דהוי אפילו, של הפלמנקו. זו היא ג'נט נובס ( Janet Novas) בחורה עם ראש אחר, אנרגיות של גנראטור תעשייתי, שמשדרת עוצמה, ביטחון עצום ותעוזה, תחושות המשותפות לה ולמולינה אם כי נובס עובדת בשדה מחולי שונה. העבודה 'מי יציל אותי היום?' למוסיקה של פרגולזי ומוסיקה מקורית של הארו מורי, בן זוגה. משהו באנרגיות המאניות שלה מזכיר את יסמין גודר. היא רוקדת במכנסים ארוכים, מגפיים וחזייה וכמה גופי תאורה מהבהבים במספר מקומות על ה גוף. "היום יהיה יום אדיר,  זה יהיה היום האחרון שלנו" היא שרה, צועקת, קורעת את החלל וטראח, נופלת במכה על הרצפה ונוחתת על הצד.

בהמשך היא הודפת שורה של גלילי נייר אלומיניום שהונחו ברצף בשולי הבמה, חלק קטן ביותר מחלל ורסטילי עצום שמשמש לכמה מטרות. רצועות נייר כסופות מכסות את המשטח השחור. ברור שכשתרקוד עליו, תתגלגל, היריעות לא יישארו שלמות. לצדה כלבלב רובוט שחור לבן שנענה להנחיות בשלט שחור כשנחה עליו הרוח. לצדו היא מוסיפה מרכיבי תנועה מכנית ואזכורים להיפ הופ. יש בה משהו קמיקזי והכאוס שהיא משאירה בעקבותיה לא מטריד אותה. לעבודה יש אופי של יצירה פרומה בקצוות, לא סגורה. מצד שני, היא במובנים רבים יותר מלוכדת  לעבודות רבות, כי יש משהו שיטתי בחשיבה ובראייה האמנותית המקיפה שלה.

ערב עם להקה  שמורכבת מרקדני נאצ'ו דואטו בעבר, היא 'להקת פיל בקופסה שחורה ' שהקים רקדן מעולה וצעיר יחסית ז'או פיליפ דורי (  J.Ph.Dury( שהספיק לרקוד בבלט האופרה של פריז ובמונטה קרלו לפני שהצטרף לנאצ'ו דואטו במדריד.

בערב מספר עבודות שהיו מאד מעניינות בעיני, אם כי שני הישראלים לצדי ( לא כולל גלילי) עיקמו את האף. היחידה שקיבלה נקודות זכות הייתה 'אדר' , דואט של עידן שרעבי  מעודן, זורם ויפהפה שזכה לביצוע משובח, כמו כל העבודות, יש לומר.

 עוד ישראלי משלנו שהפך אושיית מחול בספרד והוא בשנתיים האחרונות התחיל בקריירה בינלאומית הוא שרון פרידמן, שכתבתי עליו רבות אחרי הוונטנה הקודמת ב- 2011. הפעם הוא לא היה בשטח, אלא בסיור בדרום אמריקה, אם אינני טועה, אבל קבוצת רקדנים העלתה חלק מעבודה בתהליך שלוקחת את הקונטקט שלו ומשכה אותו הלאה. עבודה מעניינת אם כי לא גמורה.

יש סיכוי כנראה לעוד סולו מיוחד בביצועו של טינו פרננדז (tino FernandezT) להיות מוזמן לישראל בעתיד הקרוב. אנחנו ראינו את גרסת הסולו, אבל יש לעבודה הזו גם גרסה מורחבת. השם: 'כרוניקה של צליבה', ( Diary of a Crucification) מרמז אולי על כמה ממקורותיה של העבודה. היא מתרחשת בכלוב שקוף שנראה אטום לגמרי. לעבודה קונוטציות דתיות של אשמה וכפרה. המבצע מרשים ביותר ובהתחשב בחלל הלוחץ הוא מצליח להעביר שורה של מצבים מפתיעים, חלקם בערום מלא שהולם את התכנים. ככל שחולף הזמן, הוא מגיר מפלי זיעה, מעט ממנה הוא אוסף מגופו וזרועותיו ואוגר במבחנת זכוכית שאותה הוא תולה על קיר הזכוכית באמצעות תופסן עם ואקום. נשימותיו מכסות באד את הזכוכית כמו במרחץ טורקי והוא נראה לי בסכנה של ממש כשיגמר החמצן.

הוונטנה, לא בכדי, פונה לאנשים שיכולים לקדם את יצוא המחול ממדריד אל קצות תבל, בדיוק כמו החשיפה שלנו. המבט שמקבל המבקר הוא רחב, אבל לא כולל, אבל גם ביקור קצר ואינטנסיבי כזה נותן מושג על המתחולל ומשלים עוד פינה בתמונה הרחבה.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.