הלהקה הקיבוצית: חסר השלם. כוריאוגרפיה: רמי באר. סוזן דלל, 4 בנובמבר

Kibbutz Contemporary Dance Company (KCDC)- Undivided Void, Suzanne Dellal, November 4

 

צילום: שרית עוזיאל

 

חסר השלם - להקת המחול הקיבוצית - 1 -צילום שרית עוזיאלכל  מי שעוקב אחרי עבודותיו של רמי באר, הכוריאוגרף ומנהל אמנותי של הלהקה הקיבוצית, מכיר את מאפייני המגע היוצר שלו כפי שבאו לביטוי בשורה ארוכה של יצירות מחול, חלקן אבני יסוד במחול הישראלי. בעבודה הנוכחית, 'חסר השלם', חוגג באר תהליך רענון שבא תוך חקר תנועה ברמה הרבה יותר מופשטת יחסית לעבודותיו משנים קודמות, שבהן הוא שיכלל שימוש באביזרים מעוצבים ובאמצעים תיאטרליים חזותיים ששימשו כנקודות מוצא לתנועה והעניקו ליצירותיו רובד נרטיבי ברמה כזו או אחרת, ישירה או מרומזת.

באר שנודע כבעל כישורים בתחום המוסיקה והעיצוב מעצב גם את התאורה, את הסט ולעתים גם שותף לעיצוב התלבושות. הטוטאליות המובנית באישיותו כיוצר העניקה לעתים תמונות מופלאות ביופיין וקומפוזיציות בחלל מלאות בחן,  סצנות מרשימות באינטנסיביות וגיחות אל מחוזות הומור מלא קסם. מי שזוכר את טריו הגברים עם פומליות, יודע מה הכוונה. באר הוא גם אחד מהיוצרים החשובים שאמירתם הפוליטית שולבה ביצירה באופן אינטגרלי ומעניין, כל שיש לו הרבה זכויות כאמן ישראלי, אולי מעבר לאופן בו הוא נתפש על ידי הדור החדש שלא מכיר את רוחב היריעה.

 מאידך, השימוש הכמעט נוסחתי שהתקבע בסדרה של עבודות מעוצבות להפליא, הסיטו את המבט מהפן המחולי הקשוב לרקדן כאינדיבידואל אל היופי העיצובי, האסתטי, המרשים.  וזה גרם לאחר זמן לרידוד חווית הצפייה, במיוחד אצל הדור שלא הכיר את מכלול מגוון עבודותיו.   

במהלך השנים שמר באר על מקומה של הרקדנית המיוחדת רננה רנדי, כקמע ביצירותיו ומקומה כדמות החידתית בתמונה הראשונה הפותחת של כל עבודה בתפקיד המעביר את המבט מהמציאות אל עבר זמן על- מציאותי שהשתלב בגוונים הסוריאליסטיים שהיו ארוגים ברבות מיצירותיו.  גם כאן, היא הרקדנית הראשונה שאנו פוגשים, או נכון לומר, חלקים ממנה.

  הבמה חשוכה ומקור האור היחיד הוא צוהר צר, אופקי, שדרכו רואים חלקים מטורסו של רקדנית שנעה בתנועה איטית.

 החיתוכים האלה הופכים את הגוף לאובייקט כמעט מופשט, קומפוזיציה קינטית של מפגשי חלקי גוף שמזכירה זרם בצילום שרואה בגוף נופים באמצעות תקריבים, מהלך שגורר ביטול קונטקסט של מקום וזמן. וזה מסקרן,חזק ויפה להפליא, כמו פינה מציור של מאטיס.

הויתור של באר כאן על אביזרים, חפצים שהכתיבו לא אחת את התנועה בגוף, הובילה לדרגת חירות ומיקוד גבוהה יותר, בעבודתם של כל אחד מהרקדנים בנפרד וביחד ובבחירות חלוקת הקשב בחלל. רבה הסבירות שתחילת השינוי חלה בתהליכי העבודה בסטודיו, באופן העבודה עם הרקדנים שאפשר להם לקחת חלק פעיל יותר ביצירה תוך בדיקה של צרכים ודחפים קינסתטיים שבאו ממקור פנימי.  

התוצרים הכוריאוגרפים הצביעו על רעננות והתחדשות, כמעט לכל אורך העבודה, למעט מספר מעמדים קבוצתיים מבוססי אוניסונו שלא תמיד האדירו ביטוי כוריאוגרפי באמצעות חוזקה של ההאחדה ושיכפול הביצוע. מה שבלט הפעם במיוחד הם קטעי הסולו, דואטים ושלישיות שתמיד נהנו ממיומנותו של באר. ביצירה עצמה ניתן דגש על ייחודו של כל גוף מחולל וקולו המקורי.

 הקבוצה כולה חזקה וטובה ובה כמה וכמה רקדנים מרשימים במיוחד, אבל הפעם מי שתפש את תשומת הלב המרבית היה באמת אייל דדון, מאותו רגע שבו עלה לבמה וביצע סולו אישי קצר, חזק שהפליא בגיוון ואיזון מעברי האינטנסיביות שלו, והדקדוק הפנימי הייחודי לו, בחומרים האישיים ובכישורים הנחוצים להגיש אותם במדויק. למרות כל המיומנות שהפגין, העין לא הרפתה ממנו לא בזכות הטכניקה ששילבה פרי סטייל ונגיעות היפ-הופיסטיות, אלא לא פחות, בזכות מה שהקרינו פניו, קצות אצבעותיו ובקיצור הפרטים, אחזקת הגוף המדויקת ובתחושה שהקרין שהחומרים צפו ממקום פנימי אותנטי. דדון גילם היטב את הרוח החדשה, העכשווית, שהעבודה ביקשה להעביר.

המבנה הפתוח של היצירה והקולאג' המוסיקלי של אלכס קלוד, שותפו לדרך של באר מזה שנים, אפשרו לבאר לשזור פרגמנטים  ולשמור על רצף ולחבר הרבה קטעי סולו, דואט ושלישיות שבהם נחשפה הייחודיות, הסינגולאריות של הרקדנים, ולעמתם עם הקבצות אוניסוניות שהעניקו לעיתים מוטיבים חוזרים, של גושים נעים שצוברים כוח מתוך שכפולם, ושמתוך הגדרה כפופים למסגרת ממושטרת ונדרשים לפורמטים גיאומטריים פשוטים יותר. הקטעים הללו העניקו צבע מנוגד לקומפוזיציות היותר אינטימיות ושמרו על מתח ארגוני בחלל.

 תהליכי העבודה שבסיס היצירה חסר השלם אפשרו לבאר להרחיב ולמתוח את היריעה בכל הנוגע לגיוון, ריבוד והרחבה של שפתו הכוריאוגרפית.  במידה רבה, באר הגיע כאן להישג אישי וייתכן וזו תתגלה כעבודת מפתח שתוביל לשינוי שיורגש גם ביצירות הבאות. נדמה כי גם הרקדנים מרגישים בשינוי שחל והם רתומים ומחויבים ליצירה והם שהעניקו לה את העושר הרב, האנרגיות המרתקות ואת תחושת ההשגבה.