להקת שן ווי : Shen wei Dance Arts במשכן לאמנויות הבמה, 25 בספטמבר.

צילום: יח'צ

זהו ביקורה השלישי של להקתו של הכוריאוגרף שן ווי בישראל. לראשונה הלהקה הופיעה בפסטיבל ישראל באביב 2004, בדיוק באותה תכנית: 'פולחן האביב' ו- Folding''. להזכירכם, ביקורה השני של הלהקה היה בפסטיבל ישראל לפני שלש שנים.

Shen Wei Dance Artsבאמצעות העיבוד היוצא דופן של שן ווי ל'פולחן האביב' לצד 'התקפלות' החודרת מתחת לעור, מתקבלת תמונה מרתקת של היוצר הסיני/אמריקאי. שתי העבודות דורשות קשב ופתיחות למקורות השכלתניים והרוחניים של וויי, לזרמי התרבות המערבית ואוריינטלית שנמסכו חלקית אלה באלה ולדימויים הויזואליים החזקים שלו.

הדימויים החזותיים שנחרטו בזיכרון מלפני עשור היו אלה שאחראים על האווירה ב'התקפלות';  אלה הם התלבושות המסקרנות שכללו כיסויי ראש שהאריכו את הגולגולת, זה החלק העליון חשוף ומרוח באבקת גיר לבנה, שמזכיר קצת דימוי מבוטו,  ואלה הם הרקדנים לבושים בחצאיות מעטפת עם שובל  בגווני אדום לצד אלה העוטים בד טאפט שחור תפוח שלעיתים אף חובק שני משתתפים כמו בעל חיים כפול ראשים. המסך האחורי מצויר בסגנון הציור הסיני הקלאסי  שמוסיף עוד רובד חידתי לבמה.  כאן מגיש ווי מנה גדושה של אקזוטיקה מסתורית לצלילי מזמורים טיבטיים ומוסיקה של ג'ון טאוונר לרביעיית מיתרים ופעמונים בשם 'שירה האחרון של הבתולה הנמה', יצירה ניו אייג'ית מרהיבה.ווי יוצר נוף זר, חלומי שבו משייטים הרקדנים עקלתונית, בטיפוף זריז ומעודן, מונעים על ידי כוחות  טמירים. הראשים מוטים לאחור והמבט כאילו שואב את יכולת הניווט מלמעלה. תפיסת הזמן השונה שיש בה אינטנסיביות מחד ומאידך אורך רוח מזוהה אצלנו עם תרבויות המזרח הרחוק, עם רוחניות פולחנית ואניגמטית ומכאן חלק מהזרות המשכרת של היצירה היפהפיה הזו.  

 

גרסתו של ווי ל'פולחן האביב', היא באמת יוצאת דופן. אחרי שראינו תריסרי גרסאות ממוריס ביז'אר דרך פינה באוש, מג'ורג' מומבאי לנימאייר וחזרה להדי מאאלם, לת'יירי ת'יו ניאנג עם קבוצת הפנסיונרים שלו, דרך עמנואל גת עדהלל קוגן, ראינו פולחנים להלל. אבל שן ווי לקח את המוסיקה המרהיבה של סטרווינסקי ופרק אותה לגורמים, הוריד את התזמור החושני והמתפרץ עד לזיקוקי קתרזיס ובחר את הגרסה לפסנתר בארבע ידיים בביצועו של פזיל סיי. הוא מתעלם לחלוטין מהבסיס הנרטיבי שבבסיס המוסיקה. הערב לא תוקרב לעולה אף בתולה. אין שבט, אין מאבקים, אין סקס, אין פוליטיקה ( קוגן) ואין סלסה ( גת). יש במה שהיא לוח משחק מחולקת למשטחי משנה בגווני אפור. הרקדנים לבושים בגוונים דומים, חפים מראוותנות. הבמה החמורה, השקט המתמשך, הכניסה של כל אחד מהרקדנים אל מקומו בזירת ההתרחשות, סידרת התנועות שעובדת צמוד, ואולי צמוד מדי למקצבים, מצביעה על ניסיון להגיע לרמת מופשטות מרבית בתהליך שכלתני לחלוטין שלא נכנע לציפיות הצופים שמחכים לפולחן, לתאוות קמאיות, למאבקי חיים ומוות, לעולם הייצרי. בא ווי ומציע קומפוזיציות גיאומטריות, חקר תנועה קונוסית של מפרקים, קפיאה דרוכה שמסתיימת בשחרור קפיצי כקליע שמוביל לתנועה ספירלית. הוא מציע מורכבות גיאומטרית, דחיסות, פורמליזם ושפה אידיוסינקראטית בביצוע מבריק של כל הקבוצה. מרקדנים, רכיבי משחק הלוח הזה, מקיימים עצמם בבועה,  כמו חומר מלא חלקיקים המצייתים לכללי מסגרת, לאילוצים קבועים, ורק לקראת הסיום, החוקר-צופה הצמוד למיקרוסקופ רואה את אותם חלקיקים מקיימים באופן אקראי או שלא, התכנסות קבוצתית במעגל מושלם אחרי שנחשפו איש בתורו לאלומת אור זהובה, זוהרת וזאת לרגע תלוי עצמאית, רגע שלפני החשיכה המצמיתה.