להקת הפלמנקו חוסה פורסל, סוזן דלל, 9 לספטמבר

 

 

 צילום: יח'צ

jose porcel flamenco soloחוסה פורסל הגיע פעם נוספת לארץ בפורמט קומפקטי, מלווה בשתי רקדניות וחמישה מוסיקאים; נגני כינור, גיטרה וקחון ושני זמרים הממונים גם על מחיאות הכפיים. בהיפוך תפקידים, נוכחות שני אלה כמעט השתלטה על הערב. לא בזכות אישיותם הכובשת, או זימרתם היוצאת דופן, אלא בשל שימוש ברוטלי במיקרופונים זעירים. ההגברה לא הייתה נחוצה ובוודאי לא באופן המוגזם בזמן השירה באולם מסדר גודל של סוזן דלל. אבל גרוע מכך, כאשר שתי הרקדניות ביצעו את קטעי הסולו הממושכים שלהם, מוחאי הכף דאגו לכסות את נקישות העקבים של הרקדניות ובמקום זה החדירו מתחת לעור מקצבים פשוטים בהרבה על ידי מחיאות הכפיים. כנראה בכוונת מכוון, עובדה שבאותם רגעים קצרים ונדירים שחוסה הואיל לחולל, נשמרו מוחאי הכפיים והורידו ווליום באופן בולט. היה שם ריספקט.

כתוצאה מכך, שתי הרקדניות איבדו מידה מסוימת של אמינות, כאשר כל מאמץ הרקיעות והנקישות שהיו- או עוגלו בפינות-  נשען בעיקר רק על מה שהעין ראתה. אותן רקיעות עקבים הם מיומנות שמזכה את המבצע, בהערכה רבה. זה מרכיב חשוב בהערכת היכולות של רקדן ורקדנית פלמנקו. כשהאוזן לא שותפה להערכת היכולת של המבצע, הרקדניות, במקרה הזה, נותרו – בהקצנה, אני מודה- עם רושם חסר שנשען בעיקר על נפנופי זרועות בחן ומיומנות גבוהה בהתמודדות עם השובל המסולסל של השמלות. אם בכל אופן שתיהן הותירו רושם מקצועי ביותר ורקדו בחן, רושם זה נבנה גם על נתונים שהושלמו בדמיוננו.

פורסל עצמו, כנראה באמצע שנות הארבעים ומעלה, גבר נאה וגבוה מהרגיל, הזיע אחרי משפטים ספורים ועל כן, בנה לעצמו סידרה מצומצמת של הגחות לחזית הבמה, שבהן הוא נראה כמתגרה בקצה גבול כוחותיו, רגע לפני שהוא מתמוטט. במילים אחרות, זוהרו- ככל  שהיה- כבר מאחוריו.

רואים שיש לו נוכחות וניסיון בימתי עשיר, אבל היום זה לא ממש מספק. כי למעשה נפל המופע בין שני כיסאות, דהיינו, שני עולמות. האחד- פלמנקו הנקרא טהור, כלומר זה שמשמר את המסורת הבימתית,  שהתרחק מהריקוד הפרוע והקורע יותר של בתי המרזח באזור סביליה, והעטה סגנון פורמליסטי, בעל כללים נוקשים יותר. זו דיסציפלינה שלמה של תפיסת גוף ותפקיד מגדרי שבמיטבו, עשוי לענג בזכות השמירה על הכללים ויכולתו של הרקדן לבטא את עצמו במסגרת האילוצים, בדומה לרקדן קלאסי. העולם השני- הוא הפלמנקו החדש, היצירתי, השואב מהמסורת, אבל מחפש ביטוי אישי מובהק יותר ושפה מורחבת השואבת ממקורות נוספים, שמובל על ידי קבוצת אמנים ובראשם יזראל גלוואן. חוסה הוא לא זה ולא זה. הבסיס שלו שמרני ואילו ההתנהלות והמראה מדלגים על דיוק בדקויות השפה לטובת תנועה בעלת זרימה חופשית יותר, שחרור הגו מאחזקה מדויקת, בעלת קשיחות מסוימת. הוא עדיין שומר על רבים ממאפייני הפלמנקו אבל לא הבריק במיוחד בביצועיו הטכניים.

בהשוואה לשורה ארוכה של רקדני פלמנקו בעלי שם, חוסה, לפחות במצבו היום, אינו נמצא בשורה הראשונה ותכנית הערב כולה סבלה מטמפרטורה פושרת.

ולסיום הערה שנכונה לא רק במקרה הזה.

לבאים לא חיכה דף עם שמות הרקדנים ושמות המוסיקאים. ולתכנית לא היה שם. דף עם השמות ואולי כמה מילים על הלהקה, היה מכבד את המופע ובאיו.

מצד שני, מדוע לטרוח?! האולם היה מלא בקהל נלהב למדי ולא הרגיש שמחסירים ממנו משהו שהוא זכאי לו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.