עידן כהן והלל קוגן. ערב משותף, אוגוסט 15, במחסן 2, יפו.

 

idan cohen we love arabs 2013עידן כהן והלל קוגן. ערב משותף, אוגוסט 15, במחסן 2, יפו.

צילום: יח'צ

 

אורה ברפמן

 

ערב מסקרן ביותר עם שני יוצרים עצמאיים צעירים, מהמוכשרים שפועלים היום בתחום המחול העכשווי.

העבודה שפתחה את הערב הייתה סולו קצר בשם 'שירי שוליה נודד', שהתבסס על מחזור ארבעת הלידרים בשם זה של גוסטב מאהלר, שיצר עידן כהן וביצע עומר אסטרחן.

כמו בכל סולו, ההתרשמות  קמה ונופלת על יכולתו של המבצע להחזיק במה בכוח אישיותו, יכולתו להכיל את שפת הכוריאוגרף ולמצוא בה את המקום שבו הוא יכול להביא ערך מוסף באמצעות תבונת הגוף שלו.

לאסטרחן יכולות ניכרות, אבל לא מצאתי אותו בתוך העבודה. להתרשמותי הוא ביצע היטב את מה שנדרש ממנו בשלב בחזרות, אבל לא הצליח להמריא גבוה מכך באמצעות נשימה, תפיסת זמן, עיבוד תחביר התנועה לפרטי פרטיו ובכך לכבוש את הבמה. מירב ההתכוונות הושקע בהוראות הביצוע ופחות בערך המוסף בסופו של יום אנחנו מזהים כאמנות.

הסולו קצר ויתכן שגם עידן עדיין לא בישל אותו באופן סופי. קראתי כי בביצוע רקדנית בשלב קודם, זכה הסולו לשבחים מפליגים, עכשיו יש לחכות להמשך.

שאר הערב היה תחת השראה של הלל קוגן, אחד היוצרים-מבצעים היותר מקוריים שעלו על במותינו. יוצר משובח זה העלה כנראה את העבודה הטובה ביותר שלו ובוודאי את העבודה  בעלת התלכיד המרשים. כתמיד, לעבודה הוא קרא 'אנחנו אוהבים ערבים' ( באנגלית), דרגת הזרה קלה המכוונת לעבר אותם צופים שעדיין חיים בסרט שבו הם משחקים בתפקיד בעלי תפיסת עולם ליברלית מתונה, אזרחים תקינים פוליטית.

We Love Arabs'', היא יצירה נפלאה בכל מובן. לא עולה בזיכרוני כרגע עבודת מחול ישראלית מהזמן האחרון – וזה שלפניו- שמתעלה על זו בשנינות, בחריפות, בגירוי החברתי, בתחכום ובמורכבות הפוליטית  וביכולתה להצחיק ולענג בו זמנית.

קוגן עולה לבמה בדמות יוצר באמצע תהליך עבודה והוא מבקש לשתף את הקהל בהתלבטויותיו לשם כך הוא מבקש להעלות אור באולם. מכאן ועד הסוף, כמעט, הוא לא סותם את הפה, הוא מריץ טכסט שנשמע מאולתר לגמרי, אבל כנראה מדויק. במקביל, הגוף זז ומרמז את כיווני המחול המתהווה, בינתיים, רק בפה.

הגוף לא מתקשה להסביר במקביל למלל, מדוע היוצר נזקק בשלב זה ל"ערבי". מילה כוללת, חסרת אישיות. ערבי במובן 'כל אדם', אבל ערבי, כלומר, במקרה ערבי כללי כזה . בטון אינוסנטי לגמרי, קוגן משחק –בכישרון- בפנים רציניות את המשחק. תוך שניות הסבטכסט מכה מפרצוף מצד אחד ומצד שני הסטנד אפ קומדי מתחרה בו.

במקביל, מתחדד הז'רגון המקצועי שבו הוא משתמש ומבליחה ממנו שפה מוכרת שדי השתלטה על המחול הישראלי, ובנויה על שלב אלתורים אישי על פי הנחיות גופניות מחד ורגשיות, עתירות דימויים מאידך. וזה מצחיק עד דמעות. זה לא במקרה. קוגן היה חשוף לגאגע הבת-שבעית בעבר ומי יודע, אולי הוא משתמש בה בדרכו גם בהווה. זו שפה מעט הזויה, שזר יראה אותה באופן שונה לגמרי ממי שחווה אותה. לדוגמא; "אני מרגיש איך הגוף שלי נהנה מהחלל. גם החלל נהנה מהגוף שלי" והגוף שלו זז את המילים באופן מרומז, קליל  אבל מדויק להפליא.  

ובכן, את הערבי הוא צריך כדי להשלים את עבודתו העוסקת בדו-קיום. והנה, ערבי עומד מולו. עדי בוטרוס מתייצב מאי-שם. נוכחותו מטלטלת קלות את קוגן שמתעשת ומבקש להפריד כוחות, כלומר, לסמן את ההבדל ביניהם. אבל מבין שאי אפשר לסמן בן אדם מעמדה של כוח, לא אחרי השואה ולכן מציע שיסמנו אחד את השני.

בוטרוס מסמן אותו לבקשתו באזור החזה ובוחר בציור מגן דוד, אלא שהוא לא מצייר קודם את המשולש עם הקודקוד למעלה, אלא את המשולש עם הקודקוד למטה. וגם זה מערער את קוגן שמבין ששליטתו לא מוחלטת. האם ערבים לא יודעים מאיזה צד מציירים מגן דוד, או שמא זו התרסה לאומנית בכלל? ובכל זאת ביד בוטחת הוא לוקח את הטוש השחור ומצייר על מצחו של בוטרוס חצי סהר. כשמתברר שבוטרוס בכלל נוצרי, כבר אין מה לעשות- מצח זה לא טי שירט שאפשר להחליף- בוחר קוגן לנפנף את המשגה ובזה פתר את עצמו מלהתנצל.

בוטרוס היה פרטנר נפלא, מאתגר ומעניין במידה ששדרגה את תפקידו כסייד קיק של קוגן. בהמשך עוברים השניים כמה שינויים במערכת  יחסי הכוחות, כצפוי, אבל שומרים על מתח בסיסי.

לסיכום, קוגן הוא כישרון מרוכז שזורם לו מכל כיוון; הוא רקדן נהדר, מבין בתרמיזים לא פחות מהצהרות בוטות, הוא שחקן בעל תפיסת זמן מדויקת ותפיסת במה מושלמת. זה היה מסע כוריאוגרפי מתגלגל ונפרש באופן מדליק ומבריק. באתי, ראיתי, צחקתי ויצאתי שבויה.  

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *