להקת בלט ג'נבה.  כלולות( Les Noce ) דידי ואלדמן,  גלורי (Glory, ) –   אנדוניס פוניאדאקיס. תאטרון ירושלים, פסטיבל ישראל, 7 ביוני .

צילום באדיבות יח'צ

אורה ברפמן

להקת בלט ג'נבה, ( שם מקוצר לטובת נוחיות הצופים במזרח התיכון), היא אחת מלהקות הרפרטואר החשובות כיום וודאי אחת מהטובות ביותר באירופה. במהלך שנות קיומה – יש שסופרים מסוף המאה ה-19 ויש מתחילת שנות השישים עם קימומו מחדש של התיאטרון-  צברה אוצר רפרטוארי עצום.

זו אולי להקת המחול הטובה שביקרה בארץ בתקופה האחרונה ובוודאי אחת מהיותר רלוונטיות.

 על במת תיאטרון ירושלים העלתה הלהקה שתי יצירות; 'כלולות' של הכוריאוגרפית דידי ולדמן גרסה משלה הנסמכת כהומאג' ליצירה של ברוניסלבה ניז'ינסקה מלפני תשעים שנה, על מוסיקה של סטרווינסקי ל'בלט רוס'. ו"גלורי' של אנדוניס פוניאדאקיס למוסיקה של הנדל.

 עם קבוצת רקדנים נפלאה, מעלה הלהקה ב'כלולות' של ולדמן, גרסה הרבה פחות חתרנית, שוברת גבולות מהמקור, ובמונחים של היום, גם יותר שמרנית, מיינסרימית, מבחינת הפוליטיקה של הגוף, מזו של ניז'ינסקה.

בתמונה הפותחת עשרים רקדנים נאים במיוחד לבושים למסיבה. הגברים בחליפות לבנות והנשים בשמלות שחורות ארוכות אלגנטיות. הם לוקחים חלק במפגש לא פורמלי כמו קוקטייל באירוע חגיגי. אחר כך המפגש החברתי הופך  לאירוע עצמו שבו החבורה מקיימת טכסים חברתיים ומבטאת מגוון יחסים ודרכי אינטראקציה בין אישית. ולדמן יוצרת מגוון מערכות בין זוגות רקדנים ושולחת לבמה מעין מבנה של שאלה ותשובה בין שורת רקדניות שאחריה בא מענה של הגברים. בהקשר הספציפי, קל ליחס את האירוע כטכס סמלי של חתונה משוכפלת אבל לי זה הזכיר מבנים שלקוחים ממספר ריקודים פולקלוריים שמוכרים לנו בהקשר אחר.

הביצוע ללא דופי. העבודה מורכבת ונאה ביותר, ליוצרת כישרון נפלא למלא את המרחב בתנועה דינמית וזורמת, מבלי לתת תחושה של דחיסות. הבמה מרהיבה, התלבושות מעניינות ומאפשרות שינוי וגיוון. בכלל לתלבושות יש בעבודה תפקיד מורכב שטופל במיוחד לקראת סוף העבודה, בתמונה בה רקדנית לובשת חליפת גבר ורקדן לובש שמלת ערב או כשמספר רקדנים מתקלפים מפריטי הלבוש ונשארים ערומים כביכול. אמירות אלה שבהם טמונה משמעות יותר מורכבת, היו חיצוניות למהלך הריקוד בכללותו ולא הפכו להיות חלק מרכזי בדיוני התכנים בריקוד גופא. עם זאת,  זו הייתה עבודה  מאד נאה, חגיגית ברוחה, שנעשתה ביד מיומנת. לזכותה יאמר,ש הייתה מאד ריקודית וזה כבר די נדיר ומרענן על במותנו.

במחצית השנייה , הארוכה אף יותר העלה הכוריאוגרף ממוצא יווני אנדוניס פוניאדאקיס, את 'גלורי' למוסיקה של הנדל.

אנדוניס טווה מארג סבוך של קומפוזיציות משתנות תוך תנועה מתמדה, רב מוקדית שבהן לא היה מנוח לעיין. מבחינת הרקדנים, העבודה מאתגרת, הן מבחינת מורכבות השפה והן מבחינת השינויים שמתקיימים במרחב ללא לאות. עם כל העניין במעקב אחרי המתרחש, הגודש, המשך והאינטנסיביות היו בעוכרי העבודה. בשלב מסוים אי אפשר היה להבחין מי מניף רגל או נפנף בזרועות וכל זה יוצר סוג של רעש, רעש ויזואלי, כמו בתחנה מרכזית. זה אולי תוצאה מכך שאנדוניס מנסה לייצר מורכבות צורנית ופרטנית שמושפעת מהמוסיקה של הנדל על נשגבותה.

מה שכן, גם העבודה של ולדמן וגם של אנדוניס זוכות לביצוע איכותי מהמעלה הראשונה של רקדני הלהקה הנהדרת הזו.

טוב עשו קברניטי הפסטיבל שהביאו את הלהקה לראשונה, אם אינני טועה, לישראל. אציין שהקהל הירושלמי היה נלהב מהרגיל, ומחיאות הכפיים הסוערות שלו, היו עדות להערכה הרבה שרכש למופע.