הפקת מקור של סוזן דלל: '3 יצירות, 4 יוצרים'. סוזן דלל ( בכורה) מאי 16

הפקת מקור של סוזן דלל: '3 יצירות, 4 יוצרים'. סוזן דלל ( בכורה) מאי 16

צילום: גדי דגון

 

אורה ברפמן

 

1369023629.JPGאת הערב פתחו צמד היוצרים צביקה היזקיאס ושירי קפואנו קוונץ שפיתחו דואט שעליו הם עבדו מזה זמן. לתהליך הם עיבו את העבודה והוסיפו חמישה רקדנים. ההזדמנות להגיע להפקה מקצועית הגיעה כאשר יאיר ורדי החליט להפיק ערב יוצרים צעירים שמצא בהם פוטנציאל ובכך להזניק אותם קדימה. בפעם האחרונה שסוזן דלל הפיקה ערב, זה היה עבור ברק מרשל, ותראו איפה הוא היום. לעוקבים אחריו בשנה, שנתיים האחרונות רואים שהוא מצליח ופעיל בכל מובן.

  מרשל עושה כיום חייל בעיקר בארה'ב אבל לא רק. עבודותיו מבוקשות והוא יוצר גם עבור להקות ממוסדות. מעניין שדווקא תיאטרון המחול שלו הסוריאליסטי, עמוס הסמלים, הדבר הכי רחוק מהמחול הסרברלי הפושט בכל עבר, הפך להיט מבוקש.

אין לדעת אם סוזן דלל, לא כמרכז מחול תוסס, אלא כחברת הפקות וקידום, תשחזר את הצלחתה הקודמת עם התכנית  הזו, שמעורבים בה ארבעה יוצרים שונים כל כך זה מזה.

קפואנו היא רקדנית דקיקה, פטיט, שרוקדת עם היזקיאס, רקדן ממוצא אתיופי, חבר לשעבר להקת אנסמבל בת שבע עם רעמת רסטות, שחזר למצוא עניין בשורשיו מאוחר יחסית. בין השניים יש תחושה של כימיה עם נימה חושנית בולטת שנסמך גם על הניגוד בין השניים ואופן התנועה של קפואנו, במיוחד. את עבודתם "קדאם" מגדיר היזקיאס כ"צעד מגלות אחת אל גלות אחרת, הליכה במעגלים בניסיון למצוא נחלה, ניסיונות שווא לנחמה". העבודה מלווה במוסיקה אתנו-פיוג'ן מלהיבה במיוחד שיצר עמית חי כהן שגם עשה את הוידאו ארט שמלווה את העבודה הבימתית ומרבד אותה בדימויים מרומזים של מדבר, נדידה, צלליות של אנשים צועדים. הקישור לעליית העדה האתיופית מיידי אם כי מעודן, לא בוטה. זו עבודה שמשרה אוירה מסתורית שבה עצב רב.

חמשת הרקדנים שנמצאים לאורך חלק גדול  מדי מהזמן ברקע, מתפקדים כמקהלה שבאה לחזק כמה מהדימויים ולהעצים את מהלכי התנועה של הזוג בקדמת הבמה. שני היוצרים מצאו דרך, רב הזמן לפחות, להימנע מקלישאות של קונפליקט חברתי, וזה לזכותם. לקראת הסוף במיוחד, דווקא כאשר הקבוצה מתאחדת ומתפקדת יחדיו, ישנה כניעה לתנועה האוריינטלית. אסתכן בניחוש ואומר שלהערכתי  קפואנו היא זו שהסיטה את המחול לנישה האתנית הזאת, שלטעמי לא מוסיפה ואף גורעת.

העבודה השנייה בערב הייתה "היא מתה בסוף" של עידן פורגס. פורגס בא מקורס מימה בעקבות  שיטתו של לקוק. הוא רקד ב'רוסטר' ו'מונגר של ברק מרשל ועקבות רבו ניכרים היום בעבודתו.  הוא מורה לגאגא והיה בקבוצת הרקדנים שהנחילה לכל תלמידי שוודיה  חשיפה למחול באמצעות 'כמויות' של אוהד נהרין, תעסוקה אינטנסיבית שארכה חודשים רבים. מאחר וקהל תלמידים רק מתחלף, מן הסתם 'כמויות' יכולה הייתה לפרנס עוד דורות של גאגאיסטים ישראלים.

פורגס מגדיר את העבודה כקומדיית מתח ובמרכזה פרשיית מותה הטרגי של זמרת קברט ממזרח שנחאי.

תאטרון מחול מבוסס נרטיב כמעט ופס מהעולם וכתבי מחול מארצות הים כבר הספידו אותו לא אחת ולא שתיים. והנה עידן פורבס, הצועד בעקבותיו של ברק מרשל , מצליח ליצור עבודה מצחיקה ושנונה שמורכבת מחומרים צבעוניים, אקזוטיים שנקטפו מהיקב והגורן ללא אפליה ובסוף מכל השיגעון הפרוע, צצה עבודת מחול חיננית ביותר.

הצוות המבצע כולל את  אלמוג דוד, דפנה דודוביץ', מורן מילר, ישי קרסנטי, קים טיטלבאום ואבי מצליח, שבהחלט הצליח למשוך את תשומת לבי, גם בעבודה הזו וגם בעבודה האחרונה "Mushroom Z" של נדב צלנר.

הוא רקדן מוצק , חזק וזריז רגליים ביותר ואני רואה שהיה לו יד ורגל גם בעריכה המוסיקלית של העבודה האחרונה שבה קולות קבוצת  " Yemen Blues", בחירה מעניינת בזכות עצמה, אלא שקצרה ידה מלהושיע את העבודה  שנתקבעה במעין מחול פופ בסיסי ופשטני שלא המריא, אולי כי לא ממש הוכן  לו מסלול.

בסופו של ערב, למרות ערוב הסגנונות, היכולות והכישרונות, דווקא המוסיקה שנתמכה רבות על מרכיבים אתניים מסין, תימן והלאה, היא זו שמלכדת את שלש העבודות.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *