Emio Greco- Passione in Due. TLV Dance at Suzanne Dellal, May 7

Emio Greco- Passione in Due. TLV Dance at Suzanne Dellal, May 7.

אמיו גרקו-  'פסיון בשניים' (Passione in Due ), במסגרת ת'א דאנס, סוזן דלל, 7 במאי.

צילום: Jean Pierre Maurin

 

אורה ברפמן

 

 

1368073415.jpgחלפו שלש עשרה שנים מאז הופיע אמיו גרקו לראשונה בסוזן דלל במסגרת דאנס אירופה 2000. באותו ביקור הוא העלה את 'נקודות כפולות' שחולק לכותרת משנה: 'אחד' ו'שניים'. סולו ודואט, בהתאמה, עם הרקדנית הספרדייה ברטה ברמודז  ( Bertha Bermudez) הותיר באולם קהל שבוי, לעתים חסר נשימה. הסולו נרקד על פי הבולרו של ראוול, אבל היה מאופק ובה במידה מאד אינטנסיבי. מראהו היה נזירי במקצת, אולי בגלל שמלת הכותנה  הדקה שלבש. הרושם היה עצום כי על הבמה נכח פרפורמר אדיר, בעל איכות מיוחדת, דרמטית ועוצמתית.

אמש, על במת סוזן דלל הרחבה, ללא הקלעים, עמד גרקו יחד עם שותפו והאחראי על הפן המושגי, על הדרמטורגיה של עבודותיו מאמצע שנות התשעים- פיטר שולטן (Pieter C. Scholten ).  

הקהל נכנס כשעל הבמה מתקיימת כבר פעילות מינורית. כאמור שני היוצרים כבר עמדו ליד  מיקרופון,  בגב הבמה עמד פסנתר כנף כשקלידיו לקיר האחורי, בשונה מהנהוג, כך שהפסנתרן לא ממש נראה מהצד או מזווית חלקית. במקרה הטוב, קצה ראשו נחשף לקהל. העמדה זו חיפצנה אותו והפכה אותו ללא רלוונטי. בצד עמדה כוננית ועליה שורת בקבוקי שתיה צבעונית ובלון-אטלס. כתריסר צופים ישבו בשני צדי הבמה.

מבעד לג'קט הכהה היה נדמה שגרקו לובש בגד צמוד מנצנץ בצבע כסף, שלא החמיא למבנה גופו הנוכחי. בחירה מעניינת לערב סולו עם פסנתרן קלאסי, פראנק קרביצק (Franck Krawczyk ) שעומד לנגן את 'מתיאוס פאסיון' של באך. מאחר ואיש טרם זז, אפשר היה לקבל את הסצנה המקדימה הזו כסמן לדרך שאנו, כצופים, עומדים להיחשף לה, ובה נחווה מפגש איתנים בין המוסיקה הקנונית, אמנם מעובדת למדי, אך מסמלת היגד שמרמז על שגב מפסגת התרבות המערבית מול אושית מחול שקצרה שבחים למכביר, דהיינו גרקו.

1368073494.jpgבשורה התחתונה, אומר רק בצער, אולי מחמת הציפיות – ויצא לי לראות את גרקו בכמה הזדמנויות, – שלמרות השנים שחלפו , לגרקו יש עדיין יכולת להעניק חוויה כמבצע.  הגוף כבר לא תמיד נאסף פנימה למקסימום, הקפיצות יותר נוקשות והברכיים לא מה שהיו פעם, אבל יש בו עדיין בעירה פנימית, האינסטינקטים מאותתים, ויש בו מנוע שעדיין חולם על מה שהיה, במקום על מה שיהיה. גרקו כנראה מנסה להלחם בזמן במימד האישי וגם ברוח הזמן, כלומר בהגדרת השדה שבו הוא פועל וההקשר הרלוונטי שמחבר ושומר אותו בתמונה. הגישה הליצנית, הפלבאית, מנסה לחבור למוסיקה הנשגבת, שעברה עיבוד, חיתוכים וקיטועים בחופשיות יתרה, באופן קורא תיגר ולא חס.  אבל הפעם, שני צדי המשוואה נדחפו לפינות נגדיות, במקום ליצור תרכובת ממגנטת, המזווגת בין שני עולמות אלה ובונה שיח חדש. בעולם הפוסט מודרני זה יכול, לפחות בתיאוריה, לעבוד.  בפועל, שני המגנטים הקרבים זה אל זה יצרו מצב דחייה.

בתחילה יש לומר היו כמה התרחשויות מעניינות.  מיד כשהמוסיקה החלה, גרקו השתמש בזרועותיו  כמו בכלי מוסיקלי, גוף מונע מבפנים על ידי ריתמוסים שמהדהדים את מה שחוש השמע קולט ומפנים, בתהליך שהוא מכנה במניפסט שלו "consciousness of the body" , מודעות הגוף. בתמונה הבאה הבמה הוחשכה כמעט לגמרי ואלומת אור בודדת שלחה מעגל אור על מכסה פסנתר הכנף השחור בגב הבמה. גרקו עמד בצמוד לפסנתר והושיט את זרועותיו לתחום המואר. האור נפל על שרוולי הבגד הכסוף ושלח נצנוצים מרהיבים לכל עבר. זה היה הרגע היחיד שהצדיק את הבגד המופרך שלבש הרקדן במהלך מרבית הערב. גרקו הפליא לנצל את התנאים והניע זרועותיו בחן הייחודי לו, ברגישות ובשלל דקויות עוצמה, מהירות וכיוונים ויצר להם נוכחות עצמאית כדגים כסופים בבריכת מים שחורים. אלה היו רגעים של יופי עילאי באמצעים בסיסיים יחסית.

אבל גרקו את שולטן לא באו לעשות דברים יפים, אלא לחפש נישה 'מקורית', מפתיעה, חצופה לשיטתם, אולי אף מתריסה, שבה שבירת המוסיקה והכפפתה לגחמות תנועה כאלה ואחרות.  בין השאר גרקו רץ ודופק  בקלידים כשהמוסיקאי ממשיך לנגן ולא נראה מזועזע. גם לא הורגש זעזוע שהרעיד את אמות הסיפים בנפשו של הקהל המהוגן.

בפועל, אוסף הגימיקים; נגיסה בתפוח תוך ריקוד, התזת מים צבועים במספר אופנים , נפילות והחלקות על הנסורת הפזורה או הדבקת אף כדורי אדום של ליצן לא הועילו, אלא הפכו להיות עיקרו של דבר, לא כלי עזר שמרחיב טווח אפשרויות למבצע.  פער גדול מדי נפער בין הטכסט שמציג חשיבה מעמיקה בהליך הדרמטורגי הנוגע בתנועה ובעיבוד המסוים של המוסיקה לבין האפקט הפרפורמטיבי של המחול.

בנקודה מסוימת, מוקדמת מדי, המאמץ למצוא עוד גימיקים והפתעות תפס קדימות. לא עוד דיבורים על גוף מודע, גוף סקרן, גוף הוא אני, כפי שגרקו אומר לקהל במהלך המופע. התהווה 'אני' שהולך אחרי האביזרים שהוערמו על הבמה.  לדחיפת בננה לפיו של הפסנתרן העדין והלא מוגן, שריקות משרוקית על המוסיקה או החלקות על נסורת, באו במקום גישה עם הומור והתרסה מחוכמת  שהם לגיטימיים לא פחות וכנראה אפקטיביים, מעניינים ומשעשעים יותר.    

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *