Batsheva, The Hole by Ohad Naharin. April5 2013

להקת המחול בת שבע, 'החור', כוריאוגרפיה: אוהד נהרין. סטודיו ורדה 5  באפריל.

צילום: גדי דגון

 

אורה ברפמן

 

1365307398.jpgלכבוד 'החור', סטודיו ורדה הפך לאתר, כדי להכיל את המחול החדש של אוהד נהרין. במרכז החלל הוקמה במת עץ מתומנת, גבוהה שעליה מתקיימת עיקר ההתרחשות. הקהל יושב בשמונה גושים, בכל גוש יש  שלש שורות של כיסאות מול כל אחת מפאות הבמה. בהערכה גסה, יש כנראה מקום לכ- 200 צופים.

ברגע שעולה האור, נחשפות שמונה רקדניות בגב צמוד אל קירו של כל אחד מגושי המושבים, מאחורי גבם של הצופים. התאורה הכה מדייקת של אבי יונה בואנו, עוטפת אותן במסגרת אליפטית של אור והן נדמות כשקועות בקיר, כסדרת פסלי אלות במעטפת הפנימית של מקום ציבורי מקודש.

במהלך הערב, תפקידן כמעט ולא יורחב, אלא בתזוזה שתשאיר אותן רב הזמן במרחב התחום בקשיחות.

רגע אחר כך, שועטים שמונה גברים מהחשיכה אל הבמה החשופה. הם מתפרקדים במעגל בשולי הבמה, מתמתחים ורוקעים ברגל על פי מקצב מסוים. הם מבצעים שוב ושוב מערך משפטי תנועה יחד, באוניסונו.

-יש מבקרי וסופרי מחול שרואים בו מאפיין של המחול הישראלי העכשווי ואף מייחסים לו משמעות המסמלת הערצת כוח, עדריות שפניה אל תוך החברה ועצימת עיניים לעבר האחר-.

כשהתקדמו רקדני בת שבע על ארבע, במעגל איטי ומרוכז בעונג הגוף הנע, הם נדמו להקת חיות בר שנעה אל עבר בור המים לפני שהם מתכנסים בערימה ללינה.  

הזהו 'החור'? אין טעם לנסות לייחס למקום חשיבות בקביעת שם ליצירה, כי נהרין אוהב את העמימות שבשם כל העבודות שלו. לא פעם כשלחצו עליו להסביר את השם, סיפק נהרין תשובות די מופרכות.

בעצם ארגון הבמה במרכז, כמעט תמיד חלק גדול מהקהל רואה את הריקוד מאחור או מהצד. לצורך כך, נהרין בקש מהרקדנים לבצע את אותו הקטע מספר פעמים, וכך לאפשר לקהל לראות את הקבוצה מזוויות שונות. די מדהים לראות את אותה סצנה מכמה מבטים, להשוות ולהבין מניין נובע כוחו של אותו רצף משפטי התנועה.

 מהר מאד העבודה מצטיירת כאסופת סצנות, כשכל אחת מהן משמשת כיחידה סגורה, עם מקורות השראה משלה, וכל אחת נפתרת מבחינה מבנית בתוך עולמה היא, עם מאפייני חלוקת חלל, מקצבים וודימויים שהתנועה מביאה לבמה. משהו במקצב המעברים מעורר תחושת נוסחתיות, אולי כלל לא מודעת.

משום כך, העבודה לא נתפסת כפרגמנטית במובן מלא, אלא כבנויה מסגרות מסגרות. כל הרקדנים מיומנים במיוחד בשימוש בתנועהשל סוגה מובהקת והתוצר על כל מרכיביו, כמו המוזיקה, מקצב, אינטנסיביות, התאורה והקומפוזיציות בחלל, נתפסים כיצירה מגובשת ומלוטשת שכל מרכיבי הבמה שלה דוברים אותה שפה.

לקראת הסוף נעלמות הבנות מהמשטח הצר שבו עמדו ליד הקירות והן זוחלות דרך צינור רחב סמוי אל קורות מתכת שמתחת למערך התאורה העליון. גם גיחה זו למפלס שכמעט לא נעשה בו שימוש, לא מחזירה אותן אל מרכז תשומת הלב.

נוכחות הבנות במפלס התקרה זוחלות, נחות או נתלות לרגע על אחד המוטות, לא משנה את שיווי  המשקל העדין ומיקוד תשומת לבו של הקהל.

לקראת הסוף המאחר מעט, מטרידה לפתע סדרת פיצוצים את הנוכחים, ומהתקרה צונחים מטה כפתיתי שלג, שאריות של הקפצונים שנפלו על הבמה.  ובטרם התאוששנו מההפתעה, הנה באה עוד אחת; שמונה נדנדות נשלחות לעבר הרקדנים מהמרומים, וברגעי המופע האחרונים רואים את שמונה הנדנדות, נעות מעל ראשי היושבים בקצב הולך וגובר. מופע ה'אורקולי' של הסיום, הסיט את העבודה גופא למקום חדש, אחר ושרירותי שלא היה ממש נדרש.

בכל אופן ההחלטה להשאיר את הרקדניות מחוץ לתשומת לב הקהל עד לסוף הטרידה משהו, ובעיקר נראתה תמוהה, אלא אם כן ידעת שזו גרסה א' וישנה גם גרסה ב' שבה מחליפים המינים את התפקידים. נהרין כבר השתמש במהלך דומה בעבר בכמה עבודות, וזה מאפשר להציע לקהל שני מופעים שונים/דומים ברצף. בפעם הראשונה ניתן היה לקבל את זה כמהלך ניסיוני ולא רק שיווקי. כאן ברור שהסט לא מתנייד בקלות ולא יאפשר בנקל להביא את היצירה למקומות אחרים, גם בארץ וזו דרך לעורר סקרנות ולזרז שוחרי מחול לבוא לשתי הגרסאות.

מעבר לכל הדיבורים עד כה ובשורה התחתונה, ראוי להדגיש שזו עבודה יפהפייה ומבריקה באופן מובהק. מזמן לא היה לנהרין עבודה עם עבודת רקדנים כה משובבת נפש, עם חומרים והעמדות כה מיוחדים ומקוריים.

נהרין הוא היוצר הישראלי המצליח ביותר בעולם, ולא לשווא הוא נחשב בין היוצרים המסקרנים שלא נס ליחם, משום שכמעט בכל עבודה  הוא מביא ייחוד.  יש לו הבנה נדירה של במה וחלל, ורגישות מוזיקליות בעלת חיישנים רגישים לממד הזמן. הוא יודע בדיוק עד כמה ניתן למשוך אותו, ועד כמה הוא יכול להתמודד עם שינויי תחביר. היצירתיות באה ממקום פנימי, חושי, הנסמך חזק על אינטואיציה, ויש ביצירתו לכן, תמיד, מרכיב כמעט אנימליסטי.

לכן 'חור' של נהרין מתגלה כבאר יצירתי, נובע, שופע ומלא ריקוד לשמו.

לא מזמן שמענו ביקורת של אורח, "תאורטיקן" מחול, מין גורו שמגלה לכמה חסידים תמימים את האור, את האמת, מטעם עצמו. הוא השתלח בבוטות בכל מה שקדם לו – כולל בעבודותיו של אוהד נהרין- ושיבח את הטרנד הבימתי האחרון, כתגלית השכינה.

לשיטתו, סביאר לה רוי הוא ענק וגאון הדורופינה באוש היא הערת שוליים. שיבושם לו בגינת הנון דאנס הקונספטואלית הרזה שלו. ונאמר לו: לך תחסה בחסה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.