Kafig Brasil- Agwa, Herzliya Performing Arts Center, February 26

Kafig Brasil- Agwa, Herzliya Performing Arts Center, February 26

להקת קאפיג ברזיל – אגווה.. כוריאוגרפיה: מוראד מרזוקי. היכל אמנויות הבמה הרצליה, פברואר 26

צילום:Michael Kawalka

אורה ברפמן

 

1364565017.jpgהכוראוגרף הצרפתי ממוצא צפון אפריקאי מוראד מרזוקי ( Mourad Merzouki) הוא כוכב בארצו, דמות שהשפעתה על הרחבת גבולות שדה המחול וקרוב קהל שוליים לבמות מחול לא תשוער. למרזוקי ולאחרים ובהם קאדר אטו (Kader Attou) קרדיט עצום בצרפת, כמי שעשו רבות לקדם את תחום ההיפ הופ מהרחוב אל הבמות הלגיטימיות, לא כחומר גולמי, אלא כביטוי מחול בן זמנו, כתת-סוגה משלו.

אם פרסים ותארים הם מדד להצלחה, מרזוקי מעוטר לתפארה. בשנה שעברה קבל את אות ליגיון הכבוד  של צרפת והציג עבודה במוזיאון הלובר.

בסצנת המחול בצרפת משחקת הפוליטיקה בתפקיד ראשי והתפתחות ההיפ-הופ הבימתי ותוצריו, לא יכול היה להגיע למקום ולמעמד שיש לו היום אלמלא מדיניות ברמה ממשלתית מוצהרת תמכה בכל דרך בקידום רב-תרבותיות מחד וביזור מסיבי של מרכזי מחול מהמרכז לפריפריה מאידך. היפ הופ הוא אחד מביטויי הצלחה למדיניות הזו שבמוצהר באה לקדם אוכלוסיות  מודרות וקהילות מהגרים מאותגרות כלכלית ולחזק את תדמיתן. כלומר מטרה חברתית קודם לכל והתוצר האמנותי אם בא- יתקבל בברכה. כלומר יתוקצב באופן מוגבר.

את להקתו קאפיג הוא הקים ב- 96, כשהיה רק בן 23 אחרי ששנים ספורות קודם היה שותף עם אטו להקמת להקת אקרוראפ ( Accrorap ), להקה בעלת מוניטין עד היום.

ההיפ הופ, שצמח בגטאות ניו יורק ושיקאגו הוא אחת התופעות המעניינות שהתפתחו בקרנות רחוב ועד היום שמרו על צביון מחתרתי  בערים  גדולות רבות. לימים נוצר קשר בין תרבות האלטרנטיבית של ההיפ הופ למוסיקת הראפ, שעשתה מסלול בעל מאפיינים דומים.

שניהם ראו בתנועה ובמוסיקה כלי לביטוי ביקורתי על החברה, קידום דימוי הקהילה וחיזוק הפרט בתוך מבנה קבוצתי במשמעותו הכנופייתית, המגוננת והמעצימה.

התעלמות מהמהפכה שעברה הסוגה הזו בשני העשורים האחרונים ( ומעלה) נפוצה במיוחד בקרב שוחרי מחול שמסרבים לקבל את הלגיטימיות של האחר, השונה, שמערער על מושגי היסוד של המחול המערבי. אחד הקשיים העיקריים טמון במאפיינים הוירטואוזיים, טכניים במהותם, שהם אינהרנטיים לסוגה. הברוורה המרהיבה והשליטה המדהימה של הגוף המתנועע, המאתגר את כוח המשיכה לא פחות משעשתה העלייה של הבלרינה על פוינט. אלה מאפילים על המארג הכוריאוגרפי אצל כמה מהיוצרים המשפיעים בתחום והכוונה לאלה שהצליחו להטעין את המחול ברבדים מורכבים מבחינת התכנים, האמצעים הדרמטיים, מורכבות הקומפוזיציה ושימושים מתוחכמים בחלל ובמימד הזמן. כיום לא נדיר לראות היפ הופ 'אחר' שאינו צמוד כל כך לרוטינות המוכרות מרקדני הרחוב, יש יוצרי היפ הופ לירי, היפ הופ מבוסס מוסיקה קלאסית שבוחן גבולות מכיוון שונה ומרתק מאין כמוהו. אחד מהם שממיס אותי כל פעם הוא קטע יוטיוב של הרקדן הקליפורני ליל באק שרוקד את מות הברבור של סן סאנס יחד עם יו יו מה.   http://www.youtube.com/watch?v=C9jghLeYufQ

ועכשיו לערב שהתקיים בהרצליה:

אבל קודם הקדמת משנה. ליון, עיר שנחשבת לבירת האוכל של צרפת. הקהל האנין הגודש  את מסעדות מרובות המזלגות אולי אינו ער לכך שהעיר היא גם בירת ההיפ הופ ( הפלבאי) בצרפת. ממדרכותיה צמחו כמה מהכוחות המובילים בתחום. עד היום מדי ערב, אפשר למצוא חבורות של צעירים מתאמנים על רוטינות על מדרגות השיש השחור של בית האופרה של ליון, מול בניין העירייה. לפעמים יותר מעניין להישאר בחוץ מאשר לשבת במופע שבפנים.

מרזוקי הוא אחד מהתוצרים הליונזיים המפוארים של הסוגה. עד לאחרונה השריף של המחול בליון היה גי דארמה מיסד ה'מייזון דה לה דאנס' המופלא, הוגה , מקים ומנהלו האמנותי של הביאנלה למחול, אותה עזב רק לפני שנה וחצי. דארמה שהיה מאוהב במחול הברזילאי, עשה רבות לקידום אמני ההיפ הופ. עכשיו הוא עושה קריירה מעניינת במחול בריו דה ז'נרו, ביתו השני. דארמה חיבר בין מרזוקי, שחייב לו דבר או שניים, עם קבוצה של גברים מריו, קריוקים, הילידים, בלשון המקום, שגדלו בפאבלות ושרדו, שעבורם יצר את קאפיג ברזיל. המופע הראשון הוצג בבכורה בקיץ האחרון בפסטיבל מונפלייה וזכה להצלחה אדירה. ( הייתי ראיתי ושמעתי ).

בשתי העבודות; 'קאפיג ברזיל' שנוצרה עבור החבורה מריו ו'אגווה' שיצר מרזוקי עבור להקתו הצרפתית אפשר לאתר את עקבות מתחילת דרכו בלימודי קרקס ואמנויות לחימה, לפני שהודה שיש בו משיכה לבמת המחול. הדיסציפלינות הללו, כך נדמה, חידדו אצלו את הבנת חשיבותו של השקט לפני הסערה, או אחריה, הוא משחק במיומנות בין יחיד מול קבוצה, בין סצנות מינוריות לגעש מהיר, חזק וסוער שמזרז זרימת אדרנלין בעורקים ועוצר נשימה בהילולת הגוף הפיסי. הוא מכיר בכוח של המרווחים בהם השקט הויזואלי מיצר מתח. בין שתי העבודות, אני מעדיפה את אגווה ( מים) על קאפיג ( כלוב). אגב, 'אגווה' כבר הוצגה בארץ לפני כמה שנים בסוזן דלל. הסצנה של במה מוצפת ביותר ממאה כוסות פלסטיק שקופות באי סדר מוחלט, הופכת לערוגת קסמים מדוקדקת כמסדר המפקד מבלי שהרגשת שחבורת רקדנים זוחלת, משאירה מאחוריה סדר וניקיון מופתי.  הרגע בו כל רקדן מערה מים מכוס אחת לשנייה עם הגברת סאונד שמותחת את הרגע מבלי לדלג על טיפה, הקטע שבו אחד הרקדנים עושה סידרת צוקהרות לאחור בין שורות הכלים הקטנים הפגיעים הללו מבלי לשפוך טיפה, התאורה שהופכת פלסטיק לבדולח זך,  כל אלה ועוד מרנינים אותי עד בלי די.  זו גם עבודה בנויה יותר במהודק.

מבלי להיכנס לפרטים, זו קבוצה מדליקה, מקסימה, של רקדנים שלא נגועים בסיגנון יתר. לחלקם יש יכולות טכניות גבוהות כצפוי ורצוי בסוגה, אם כי לא לכולם אותה רמה.  שתי העבודות עברו שינוי  מאז ראיתי אותם לראשונה. למרות שיש עניין לא מועט במחול עצמו, במקומות אליהם הוא מגיע ובמקומות מהם הוא נמנע, אני רואה בתענוג את הדרך הארוכה שעבר ההיפ הופ אל הבמה ולא פחות, את הדרך הארוכה והמאתגרת שנמצאת עוד לפניו.

עם זאת, אני תוהה מדוע ההיפ הופ ככלי וכנקודת מוצא הצליח להמריא ואף להפתיע במובנים מסוימים, אך עד עתה לא ראיתי עבודה בסוגה זו  שמצליחה להשגיב את המחול האמנותי, לרגש, לאתגר חשיבתית כמו אותם יוצרים קאנוניים בסוגות מחול מוכרות ומבוססות יותר. אני מהססת, אבל בכל זאת אטען שיתכן והמגבלות של התוצר עד עתה קשורות לדחיפה שהמחול הזה קיבל מהממסד הפוליטי לקידום מטרות פוליטיות-חברתיות. המקבילה המקומית: מחול ישראלי לבמה נותר כבול באג'נדות חוץ מחוליות למכביר.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *