Yasmeen Godder Love Fire, Iris Erez- Numbia, Suzanne Dellal, November 09
Yasmeen Godder Love Fire, Iris Erez- Numbia, Suzanne Dellal, November 09
יסמין גודר מארחת את איריס ארז, מסך 3, סוזן דלל, 27 בנובמבר
צילום: תמר לם
אורה ברפמן
יהיה זה מפתיע אם יתגלו יוצרים חדשים דגולים במסגרת ‘הרמת מסך’ 09 שכישרונם לא עורר תשומת לב עוד קודם לכן ואולי זו גם לא מטרתו. מסגרת זו המתוקצבת על ידי מינהל התרבות, באה לתת תנאי הפקה משופרים ליוצרים שכבר עוררו ענין במסגרות אחרות, החל מ’גוונים במחול’, דרך מסגרות ופעילויות שוטפות ב’סוזן דלל’ ובבמות משניות נוספות. במבט לאחור ייתכן והנסיון הנוסף, תנאי הפקה מקצועיים זמינים ואולי השראה עקב סמיכות עבודתם ליוצרים ותיקים ומשופשים- פורמט שהוצע לראשונה השנה- יניבו ערך מוסך שתוצאותיו תבחנה מאוחר יותר.
בחירתה של איריס ארז להתארח בתכניתה של יסמין גודר הייתה כמעט מובנת מאליה. השתיים עבדו מספר שנים יחד ולארז היה חלק חשוב בהצלחה של עבודותיה של יסמין גודר באותן שנים בהם נוצר והתהדק סגנון הפעולה של גודר.
ארז, אם כן, נבחרה לפתוח את הערב עם ‘נומביה’ שבה משתתפים אסף אהרונסון, לי מאיר ומאיה וינברג, שלשה רקדנים מצוינים שהיטיבו לבצע את השפה של ארז. היצירה עצמה הזכירה במהלכה את העבודות של גודר במובנים מסוימים והכוונה בעיקר לגודר מוקדמת יותר.
ארז מחפשת דרך רפיון גוף ועיניים מזוגגגות, לנתק את המבצעים ממצב תודעה פעיל ואז לפתע, ניצת מרחוק דיבוק מתקתק שמפעיל אותם מהמרכז בעוצמה כזו, שגורמת לגוף השוכב להנתק מהריצפה על ארבעת גפיו הפשוטות, באופן עצמוני, ללא שליטה, כבהתקף. משהו סהרורי נמצא ברקע רב הזמן, כאילו היו הדמויות ‘מתודלקות’ שלא בטובתן; כאן האחד מחדיר אצבעות לפה של אחת הרקדניות, שם המשתתפים שולפים צבע מכיסם בו יסמנו אחד את השני, יטמאו, ידמו חריצה בעור המותירה דם. ווריאציות על מוטיבים ששימשו את המנטורית שלה ביתר נחרצות. ארז עדיין קשורה בטבורה לגודר של פעם ולא מצאה קול ייחודי עדיין.
לעומת זאת, ליסמין גודר אין בעיה של קול אישי. הוא הולך אתה לכל מקום, כל הזמן. נישא בגאון. אין חולק על כך שגודר היא אחד מהיוצרים החשובים שקמו כאן למחול העכשווי. לא מעט מעבודותיה הותירו קהל פעור פה, מטולטל רגשית, מאותגר בכל מובן. אחרות, עוררו בקרב אחדים הסתיגויות ואי נוחות מהפוליטקה של הגוף שלה.
חשיפתה של ‘אהבה אש’, יצירתה האחרונה שהיא למעשה דואט בו משתתף ערן שני, רקדן שלקח חלק במספר עבודות קודמות ובמהלכן הוא מבצע תפקיד מתגבש של “סייד קיק”, מעין אנטיתיזה לפרסונה הבימתית של גודר. כן לוקח חלק בעבודה יוחאי מטוס, ידיד, שכן, אמן פלסטי. הוא מביא לסיום הרבה צבע, רצון טוב והשתדלות ועם כל העניין שעורר, והיה עניין ספציפי, העבודה מתקיימת בלעדיו לא פחות טוב מאשר אתו וזה אומר משהו.
היצירה נפתחת בסצינה מקדימה קצרה ובו גודר בחלוק בית צבעוני קשור ברישול מעל מכנסי טריקו כחולים עם פס לבן וגופיה אפורה- מלבושים המוכרים מעבודה קודמת- על פרק כף ידה כרית סיכות, היא תופרת בניחותא קרעי פרווה על כתפי חולצת טריקו מהוהה שלובש ערן. בידיה היא אוחזת בזוג מספריים ארוכים בהם היא מתכוונת לגזור את חוט התפירה ובדחף ממזרי גוזמת שערה מזקנקנו, שערה ליד טבורו ופיסונת מהפרווה ליד צווארו. סצינה תמימה למדי אבל מכילה את כל המרכיבים של סרט אימה מצמרר. בפוטנציה.
היכולת המופלאה שלה לספק שכבות של דימויים, להציע סתירות,לשבור ציפיות ולחדש לעצמה תהליכי יצירה, הם חלק ממה שהופך את הכישרון שלה לאמנות שמאתגרת קהל. יש בה עוצמות כמעט לא חוקיות, תחושה של שליטה מוחלטת על הבמה מבלי לחשוף את שלל צופניה.
* ביקורת נוספת- מאוחר יותר.
Nimrod Freed hosts Anat Grigorio, Dafi Altabeb. Curtain Up, Suzanne Dellal, November 25
Nimrod Freed hosts Anat Grigorio, Dafi Altabeb. Curtain Up, Suzanne Dellal, November 25
נמרוד פריד/להקת תמי מארחים את ענת גרגוריו ודפי אלטבב. הרמת מסך 09, סוזן דלל, 25 בנובמבר.
צילום: גדי דגון- ‘מתחת לשטיח’, כוריאוגרפיה: דפי אלטבב
אורה ברפמן
בשלוש היצירות שעלו במסגרת הרמת מסך באה לביטוי רמה מודגשת של משחקי כוח בין המשתתפים שבהם מידה מודגשת של מניפולציה מינית כאמצעי שליטה.
נמרוד פריד, החונך, היה נדיב והוגן בחלוקת הזמן על הבמה בינו לבין שתי היוצרות שהוא בחר לחנוך- ענת גריגוריו ודפי אלטבב. בכל העבודות בלטה רמה גבוהה של ביצוע ואם בעבר חסרו רקדנים מיומנים, כיום יש דור שלם של מבצעים נמרצים ששפת התנועה שלהם הולמת את שפת היצירה הרווחת. או ההיפך. כלומר ששפת היצירה שואבת מסוגת היכולות הזמינות.
בניגוד לערב הקודם, שתי היוצרות האורחות לא סבלו מתנאים נחותים מאלה של חונכם. שלש היצירות קבלו תמיכה הולמת של מעצבי תאורה, תלבושות ומוסיקה. שבחים על ביצוע ואילתור של רודיקה פויגלמן (בפסנתר) שלוות את ספטקסט של פריד. בעבודה זו רוקדות שני ברייטנר ואלינור צ’רטוק לצד איציק גבאי בתפקיד פארודי של כוריאוגרף טווסי וחן של מציל תל אביבי בדימוס.
לפחות אין להאשים את פריד שהאפיל על בנות חסותו.
מבין השתיים, היה ייחוד ב’בהקיץ’ של גריגוריו ראשית בזכות עיצוב סט ובו אובייקטים ורטיקלים מפיסות ברזל מפוסלים. סט מושקע, בין אם יש בו תועלת חזותית בלבד, או מיצבים פונקציונלים כמו אלה שיצר אלון בירגר לעבודה, הם נדירים למדי במחול העכשווי ובמיוחד בקרב יוצרים עצמאים. גריגוריו עצמה אירחה בעבודה את עידו תדמור, לצד יוני סוטחי והיא עצמה כמבצעת. ביחד נוצרו משחקי כוח מרתקים במיוחד לאור האיכויות הספציפיות של תדמור ושל גריגוריו עצמה. עידו תדמור שבעונות האחרונות ראינו אותו בארץ בעיקר כאושיה סלברטאית, עדיין חזק וכריזמטי. בקרוב, נראה אותו לדבריו בערב יחיד עם עבודות חדשות שונות מבעבר.
Vertigo Co.: Mana- Noa Wertheim, Roni - Elad Schechter. Suzanne Dellal. Nov. 09
Vertigo Co.: Mana- Noa Wertheim, Roni - Elad Schechter. Suzanne Dellal. Nov. 09
ורטיגו: ‘מאנה’- נועה ורטהיים.
ורטיגו הצעירה: ‘רוני’- אלעד שכטר.
מסך 2 במסגרת ‘הרמת מסך’ 09 בסוזן דלל, 24 בנובמבר.
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
הפורמט החד-פעמי של מינהל התרבות שנבע מהרצון לציין עשרים שנה ל’הרמת מסך’, ביוזמתה של נילי כהן- שהיא אף זו שהקימה ומתקצבת כל השנים את המסגרת- עומד השנה למבחן לטוב ולרע. במקום לבחור במנהל אמנותי חדש, נדחתה ההחלטה על איוש המשרה מאילוצים וממניעים מספר ובמקומה נבחרו מספר יוצרים שמנהלים כיום להקה ( על פי קריטריונים של המינהל), יוצרים שעברו במהלך השנים דרך מסגרת זו בדרכם את המיסוד וההצלחה. כל אחד מהשישה, בחר לחנוך יוצר צעיר ממנו ומנוסה פחות. היו שבחרו שניים.
תשובה לתהיה אם הרעיון היה מוצלח או לא תתברר, אולי, עם סיום פלטפורמת המחול הזו. כן ראוי יהיה לדון באם ההחלטה עומדת ומוצדקת לאור המנדט הספציפי של מסגרת זו, המתנהלת על פי כללים מסוימים, שמטרתה המוצהרת כל השנים הייתה לתמוך ביוצרים צעירים ולא בלהקות מבוססות ומתוקצבות ממילא. עם סיכום ‘הרמת מסך’ נשוב ונבחן סוגיות אלה.
להקת ורטיגו שפתחה את אירועי ‘מסך’, העלתה עבודה חדשה של נועה ורטהיים, המנהלת האמנותית של הלהקה וכן העלתה עבודה של אלעד שכטר, רקדן בלהקה ומנהלה של ורטיגו הצעירה, שאותו חנכה.
‘רוני’, עבודתו הקצרה יחסית של שכטר פתחה את הערב, עם חמישה רקדנים. אחריה הופיעה הלהקה הבוגרת ב’מאנה’, עבודה באורך מלא. צמידותו של יוצר מתחיל שעובד עם רקדנים פחות מיומנים, לצד להקה בוגרת ומשופשפת להפליא, לא הותירה הרבה סכוי לשכטר.
אין דרך לדעת איזו חניכה קבל או לא קבל שכטר. לכאורה עמדו לרשותו אמצעים הפקתיים נאותים. את המוסיקה לשתי העבודות כתב המוסיקאי רן בגנו, הקרדיט לעיצוב התלבושות ניתן לרקפת לוי ואת עיצוב התאורה עשה דני פישוף. ועם זאת, התלבושות הלא מחמיאות בעליל לעבודתו של שכטר לא הניבו ליצירה כל ערך מוסף ואילו אלה שנבחרו ליצירתה של ורטהיים, מתוך קולבי הקולקציה של ששון קדם, נראו עשירות והגיבו באופן מרהיב לשפת התנועה והוסיפו לה מימד של עומק ועושר שהלמו את רוח השפה האמנותית ואופן התנהלותה.
מרבית המעמדים ביצירה עצמה ואף הרקדנים לא הותירו חותם יוצא דופן אם כי לפתע, ובהברקה של ממש, נוצר עניין מיוחד כאשר לפס הקול התווספה מהדורת חדשות עדכנית מאותו יום. לקראת הסוף שתי רקדניות פנו להתגפף על ערימת עלים יבשים בקדמת הבמה שעד אז שהו בה ללא מעש. העלים, לא הרקדניות. אחד המשתתפים אף הרים גיטרה ופרט עליה כמה אקורדים. הגיטרה ששכבה מיותמת כאקדח מעשן ללא חפץ בו עד לאותה עת. לסוגיות הידוק ולכידות לא נותר כנראה פנאי וחבל.
עבודתה החדשה של נועה ורטהיים- ‘מאנה’, לעומת קודמתה, הייתה לכידותית עד הקצה. במובנים מסוימים היא הציפה אל קדמת הזיכרון את ‘פניקס’ (2004). אולי הייתה זו שפת התנועה האופיינית, האלמנטים הריטואליים, משבי הרוחניות שנשבו בחלל. גם הנטייה לבחור מונוכרומטיות שהולמת את רובד הנרטיב. אומר רק כי היצירה הנוכחית מתוחכמת יותר, מעודנת ומורכבת יותר. זו יצירה מצוחצחת להפליא ואסתטית ברמה גבוהה, זוהרת מנקיון, ממצוי הרעיונות שבבסיסה. הרקדנים היו מצוינים ונראה שלכל נוח מאד באוירה האוריינטלית, טאי צ’יאית, מסטר/דיסיפל-זנית הזו.
באופן מיוחד בלטה עבודת עיצוב משובחת של התאורה, התמיכה של המוסיקה וכאמור התלבושות. שמלות, חצאיות ותלבושות שכבות כגון אלה, יושבות נפלא על גברים עוד מימי ‘חלב שחור’ ( סיבוב ב’) של נהרין ו’הבתולה לא גרה כאן יותר’ של דה פרוטאס, אם למנות כמה דוגמאות מקומיות מהעשור פלוס האחרון. גבר בחצאית -מקילט עד גלימת כמורה, או גלביה בדווית- נראה טוב. למעט הבלחות ספורדיות, גם המטרוסקסואלים במפתיע, לא אימצו עדיין קוד לבוש כה מחמיא זה. גם על הבמה, יש לבגד כזה, באופן מיידי, מקדם מגדש נוכחות.
שולי הבד המתנפנפים ומאיירים באוויר שובל הממשיך אחר תנועה, במיוחד בסיבובים, בקפיצות תוך סיבוב וגילגול, כמו שאוהבים מאד, בכל מקרה, בורטיגו.
ורטהיים עיבדה את הסצינות היטב ובנתה בתוך המכלול לא מעט יחידות קטנות נאות במיוחד כמו דואט הגברים הפותח, או הקוורטט המצוין, את החריגות המסקרנת של רינה ורטהיים, כמו גם מעמדים קבוצתיים שלא פוחדים מאוניסון פה ושם, שנינוחים גם בקומפוזיציות בהירות של שורה וסדר, כמו גם בקטעים גדושי אנרגיה ועצמה. לרקדנים החזקים נוכחות אינדיבידואלית, אם כי הם מדברים באופן מיומן ביותר בשפה אחת, מגוונת ביותר. יש ביצירה זרימה נהדרת, יכולות טובות ואנרגיות מיוחדות.
Omer Rajeh (Beirut) and Karima Mansour (Cairo): ‘On The Edge Festival in Holland.
Omer Rajeh (
אורה ברפמן
מדור ‘שכנים’ באתר ‘ריקודיבור’ שם לו למטרה להתעדכן עד כמה שניתן בנעשה במדינות שכנות בתחום המחול. לצערנו הקשרים האישיים מעטים ורובם נוצרו במפגשים ספורדיים בפסטיבלים בינלאומיים. אחרים נוצרו בעקבות רשתות חברתיות ומנועי חיפוש.
בימים אלה התקבלו באופן בלתי תלוי שני עידכונים משמחים; הראשון מהרקדנית/כוריאוגרפית קארימה מנצור (Karima Mansour ) מיסדת להקת המחול המודרנית הראשונה בקהיר. מנסור היא בוגרת המכון לקולנוע בקהיר ב-1991, וב-1997 סיימה תואר ראשון ושני בלונדון, בבית הספר למחול עכשווי. עם שובה למצריים, הקימה את להקתה- ‘מא’את’ ואתה הופיעה לראשונה ב-2000.
העידכון השני הגיע מביירות, מלהקתו עומר ראג’ה, רקדן, כוריאוגרף ואיש רב פעלים ששינה את מפת המחול העכשווי בלבנון.
רק אחר כך, עם הדיווח מפסטיבל מחול ותאטרון ‘רוקדים על הקצה’, הסתבר כי שני יוצרים אלה לוקחים חלק בפסטיבל החדש יחסית: Dancing on the Edge המתקיים זו שנה שנייה בהולנד במספר ערים מרכזיות, מסוף נובמבר ועד אמצע דצמבר. השנה מארח הפסטיבל יוצרי מחול ותאטרון מתשע מדינות מהמזרח התיכון וצפון אפריקה: מצריים, אירן, עירק, לבנון, ישראל, פלסטין, מרוקו, סוריה ולבנון שיעלו כ-60 מופעים שונים. הפסטיבל בחר עבודות המטפלות בנושאים המניעים את היוצרים. חלק ניכר מהמבצעים והיוצרים הם נשים.
לבד מהמופעים נערכים במקום מפגשים א-פורמליים, שיחות, פורום לויכוחים ויוקרנו סרטים נלווים.
Ma’at company- Karima Mansour- Nomadness
קרימה משתתפת בפסטיבל עם להקת ‘מא’את’ ( Ma’at for Contemporary Dance ), להקה עליה דווח באתר במספר הזדמנויות במדור ‘שכנים’. היא אף מוזכרת בסיקור שנתקבל על פסטיבל המחול הערבי בוושינגטון באביב האחרון. קארימה הוזמנה לאחרונה לפסטיבל בלובליאנה, סלובניה וכן מתוכננות הופעות ללהקה בדיסלדורף ובבון בחודש הקרוב, עם עבודתה ‘נדוודות’ (Nomadness ), שם המורכב מנוודות ושיגעון.
“שמה היה לולה והיה לה הרגל משונה- שתילת עצים במדבר” מסבירה מנצור את אחד המוטיבים המובילים. בעבודת סולו זו מבקשת היוצרת/רקדנית המצרייה הזו להעלות מעשה פסיפס רב-פנים המתיחס לתפיסת המציאות והפיקטיבי, המשקפים יחסי גומלין בין האמנות לחיים. ביצירתה Nomadness , קארימה משתמשת באלגוריה מטפורית פרדוקסאלית; נטיעת עץ במדבר, ובכך היא מציגה נושאי זהות וקונפליקט. באופן סמלי, היא בוחנת את מקומה כרקדנים ויוצרת, בשונה מסידרת עבודות קודמות שבהם עסקה לאחרונה, בנושאי מגדר. בעבודה זו היא מהלכת על החוט המפריד בין במה/מופע למציאות. באמצעות דימויים ויזואלים פיוטיים בוידאו, לצד מבעים פשוטים של הגוף, מובל הקהל למסע חוצה אמנות וחיים בו גבולות המרחבים אינם מוגדרים.
האם הבמה הוא ביתה של האשליה, או האם היא מקרבת אותנו לזהות האנושית האמיתית, היא שואלת. הביקורת מצאה כי עבודתה יוצרת דימויים חזקים, עמוסים, שמדברים על ערכים אנושיים ועל נורמות חברתיות. שמו של המחול משתעשע במגוון אסוציאציות הנובעות ממושגי הנוודות והשגעון המרכיבים אותו. היא רואה במחול כלי המשקף ערכים חברתיים ותרבותיים. ‘נומדנס’ הוא גם מקום נדיר בו יש חופש ממוסרות קודים של התנהגות ודעות קדומות, מקום בו ניתן לשקף את המצב האנושי כאן ועכשיו. .
בעבר, גילתה מנצור עניין באפשרות לבוא לישראל אם תוזמן. במקביל, מרכז למחול בנצרת גילה עניין להזמין אותה. למיטב ידיעתי, עד היום לא חלה התקדמות במגעים.
Maqamat company- “Assassinat de Omar Rajeh”
(Premier) Al-Madina,
עומר ראג’ה הוא אחת הדמויות הדומיננטיות בסצינת המחול בלבנון וגם עליו דיווחנו בעבר (ראה מדור ‘שכנים’). הוא יוצר עכשווי מוכשר ומנהל את להקת ‘מקמאת’ בבירות, שזוכה להצלחה גם מחוץ לעולם הערבי, או נכון יותר לומר, בעיקר מחוץ לו. להקת המחול העכשוית מקמאת נוסדה לפני שבע שנים על ידי ראג’ה, במטרה לקיים להקה עכשווית שחסרה בנוף התרבותי של לבנון*, ולעודד אמנים מדיסיפלינות שונות, לקיים אינטראקציה ולהתנסות בשיתוף פעולה, כדי ליצור חומרים מאתגרים, שאינם מסתפקים בפופוליזם.
הוא מיסדו של פסטיבל שנתי בינלאומי למחול בן זמננו בבירות שמשמש מודל לפסטיבל המחול הבינלאומי ברמאללה, שאתו הוא מקיים קשרים הדוקים. עבודתו האחרונה, “התנקשות בחייו של עומר ראג’ה” ((Assassintion of Omar Rajeh” היא קו-פרודוקציה שנוצרה במרכז המחול באנסי, צרפת ושותפים לה המרכז באברי, פסטיבל ‘רוקדים על הקצה’ באמסטרדם, הולנד (Dancing on the Edge Festival) ותאטרון בדיסלדורף. בחודשיים הקרובים הוא יעלה את עבודתו בדיסלדורף, פרנקפורט, אברי, צרפת, באמסטרדם, חרונינגן, רוטרדם ואוטרכט. מיד אחר כך יופיע ב ‘פסטיבל ווקינג’ ( Woking Dance Festival) באנגליה.
עומר ראג’ה למד תאטרון ומחול באוניברסיטאות ביירות ואנגליה ובמשך מספר שנים בהם עבד עם רקדנים ויוצרים בלבנון וכן מחוץ לה. לאחרונה, הוא הקים בית ספר למחול בבירות במטרה להוציא רקדנים שיוכלו לעמוד באתגרים מקצועיים.
העבודה שמעלה להקת ‘מקמאת’ סובבת סביב נושא ‘סרוב וחיסול’ ונוצרה בעקבות כמה מקרים של רצח עיתונאים בלבנון, כנקודת מוצא ליצירה. העבודה מתמקדת בחשיבותה של המילה והסכנות הכרוכות בהבעת דעה חתרנית. במקביל, הנושא מטופל מזווית אישית ביותר. עומר, ככוריאוגרף ורקדן פעיל החי בבירות, תוהה על השימוש במחול ועל ערכו נוכח תקריות דראסטיות מעין אלה. “האם אני יכול לעשות דבר מה בעניין?” הוא שואל. “מה אנחנו עושים עם הגוף שלנו? לאן אנחנו הולכים אתו? האם אני חייב לעשות מעשה, לנוכח המציאות? מעשי התנקשות המסמנים עיתונאים שנלחמים למען חופש הביטוי, זכויות אזרח ולמען חברה אזרחית דמוקרטית, הוא אקט של חיסול המסמן מילים, קולות, וגופים המבטאים “סרוב” כמטרה. זהו מעשה טרור נגד מחשבה חופשית ונגד שביב תקווה לשינוי. זהו מעשה נגד ה’אני’, גופי, נוכחותי”.
את העבודה מלווה מוסיקה מקורית שכתב ומבצע המוסיקאי ההולנדי-מרוקאי נאג’יב צ’ראדי.
——————-
*עוד על מחול בלבנון, במספר כתבות במדור ‘שכנים’ באתר.
Barak Marshal- Rooster, Tel Aviv Dance, TAPAC, November12-
Barak Marshal- Rooster, Tel Aviv Dance, TAPAC, November12-
ברק מרשל- רוסטר ( בכורה), המשכן לאמנויות הבמה, 12 בנובמבר 09
צילום: כפיר בולוטין
אורה ברפמן
רוסטר (Rooster ) היא יצירתו השנייה של ברק מרשל במסגרת הקאמבק שלו, לאחר פסק זמן של שנים. מרשל בא לישראל לפני כעשור, התגלגל כמעט במקרה לתחום, יצר כמה עבודות שהותירו הבטחה רבה בטרם נעלם בחזרה בערבות קליפורניה.
היה זה יאיר ורדי שהחזיר אותו לבמה והזמין אותו ליצור בתמיכת סוזן דלל. מרשל ושיפעת תלתליו חזרו לתקופה וברק העלה כאן את מונגר (Monger ), שהיה להצלחה כבירה בארץ ואף זכה ללא מעט עניין בחו’ל.
לאור ההצלחה, הוזמן מרשל שנית והפעם על ידי סוזן דלל ובשיתוף האופרה הישראלית, כדי להעלות עבודה חדשה במשכן.
במת המשכן הרחבה מהווה אתגר. לצורך ההפקה קבץ ברק תריסר רקדנים, את זמרת האופרה ליליה גרצובה ואת אמו- מרגלית עובד.
כזכור, עובד הייתה הכוכבת הבלתי מעורערת של ‘ענבל’ בשנותיה הטובות ( 50-60) במאה הקודמת. עובד פרשה אחר כך, השתקעה בקליפורניה ושם נולד וגדל ברק. לפני עשור ומעלה הוזמנה עובד לחזור ולנהל את להקת ‘ענבל’ במטרה להציל אותה משקיעתה המתמשכת. ברק בא אתה כדי לעזור לה להתארגן. במקביל, החל ברק להשתעשע בסטודיו עם מספר רקדנים צעירים ולאור התגובות הנלהבות, ניצת בו עניין ביצירה.
מבוגר הרוורד במדעי המדינה, הפך ברק חיש מהר ליוצר מחול ישראלי עם מבטא אמריקאי כבד, ובין הבולטים בין היוצרים העצמאיים, שבלט בשפה מחולית שונה, יחודית, מקורית.
מסיבות מספר, וחוסר תמיכה העיקרית שבהם, הרים ברק ידיים וחזר למולדתו.
מונגר, קיבעה אותו כיוצר ישראלי בעל זכויות. עבודתו החדשה רוסטר, אמורה הייתה להעלות אותו מדרגה. במובנים מסוימים, יש בעבודה הישגים ניכרים. בסך הכל, בערב בו נכחתי, היו בעבודה גם לא מעט חוטים פרומים, בעיקר בשל הנסיון להעניק ליצירה קורות תמיכה מפוארות בדמותן של שתי אורחות נכבדות ובעלות זכויות בזכות עצמן. צירופה של זמרת הסופרן גרצובה- בתפקיד המביאה והמוציאה של עובד- וכן אופן השילוב של מרגלית עובד עצמה בתוך העבודה לא טופלו כחלק אינטגרלי, וכתוצאה, לא רק שנקטע מהלך המקצב הפנימי של היצירה וההידוק הנדרש, נפגע גם גיבוש ואחדות השפה האמנותית בחלק מהקטעים. ספציפית: לא נוצרו תנאים אמנותיים לשיבוץ שירתה האופראית של גרצובה באמצע היצירה. מרגלית עובד היא קטגוריה בפני עצמה. לאשה הקטנטונת הזו יש עוצמות בימתיות יוצאות דופן, גם בגילה המתקדם. ( חשבון גילה המשוער, יעשה איש לעצמו). מתחילת דרכו העניק לה ברק במה בהזדמנויות רבות והיא אכן כישפה אותנו בידיים קשורות מאחור.
לא ברורה הסיבה, אבל הדיקציה שלה הסתרבלה, הדיבור לא תמיד רהוט מספיק, המלל נשאר ברצף מהיר ולכן, לא תמיד מילותיה היו מובנות לגמרי. בנוסף, את מרבית הקטעים שמענו לא אחת. מיחזור הוא חרב פיפיות. אולי באולם אינטימי, בתאורה נכונה, כשניתן גם לעקוב אחרי העיניים הבורקות והבעות הפנים, עובד הייתה ממשיכה לטוות קסמיה. באולם הגדול, חלק ניכר מכך אבד.
עדיין, אני מוצאת שברק מרשל הוא יוצר ייחודי, מקורי ומאד אינטלגנטי. אי לכך, עבודתו כיוצר, לא נזקקת לגילוי כל מקורות ההשראה הספרותיים שהוא נוהג למנות. מילא, י.ל. פרץ , אבל ‘מחכים לגודו’?, גיב מי איי ברייק.
כאן, כביצירתו הקודמת, עובד ברק על קולאג’ מוסיקלי שחלק נכבד ממנו הוא מוסיקה בלקנית וצוענית קצבית ברוח מוסיקת עולם פופולרית, כמה שירי יידיש אמריקאים, קורטוב ג’אז, קצת השראה ערבית, וכולם מספקים מקצבים עם דופק ברור. על רקע זה הוא רוקח את השפה האידיוסינקרטית שלו, שהיא עיקר חינו, ובאה לביטוי באופן מיטבי בקטעים קבוצתיים המבוסים על הרבה אוניסון, קומפוזיציות נהירות ותנועה אנרגטית, מהירה, המורכבת ממשפטי תנועה ארוכים המורכבים מפרגמנטים מובחנים, סוג של דקונסטרוקציה שמעלה חיוך רחב.
מאחר ושורשי התפיסה האמנותית הבסיסית של ברק ינקה ונתקבעה בעקבות שפתה של מרגלית- התוצר העינבלי האולטימטיבי- אין תמה, איפה, שברק משלב באופן טבעי מוטיבים אתניים ומרכיבים תאטרליים ביצירותיו, כולל טכסטים פולקלוריים, מקראיים ושאר תבלינים אקזוטיים. גם מרכיבים רבים באחזקת הגוף ואפן התנועעות, מזכירים את שפת ענבל.
ביצירה משולב קטע בו מרגלית מבצעת וריאציה תימנית בהשראת ‘נשים’ של שרה לוי-תנאי. מאוחר יותר בנות הלהקה יבצעו וריאציה על הוריאציה ויצטרפו לקטע ה’שרמוטה’. מסתבר שלא די בקולולו ועוד אחד. כל הקטע היה מאולץ ולא עבד.
מצד שני, היו לא מעט הברקות, כמו קבוצת תרנגולים בו נעשה שימוש נפלא של מניפות נוסח פולי ברג’ר עשויות נוצות בת יענה בגוון פוקסיה, או קטע מלא הומור אנושי, שבו אחד הרקדנים מוצא עצמו מטיל מפיו ביצה אחת אחרי השנייה, בעוד כוחותיו הולכים ואוזלים מהמאמץ. עם זאת עיקר ההנאה נבע דווקא מקטעי התנועה הקבוצתיים, שזכו לביצוע מצוין על ידי כל הרקדנים.
לרוסטר, אמנם, יש נקודות חולשה, אבל אין זה גורע מההערכה שלברק מרשל יש כשרון יוצא דופן וכלים נכונים בשתי אונות מוחו שיאפשרו לו להמשיך ואף להרחיק לכת.
גילה טולדנו 1927-2009
גילה טולדנו 1927-2009
גילה 
טולדנו, שהלכה לעולמה ב-27/10/09 לוותה את המחול הישראלי במשך עשרות בשני. את דרכה החלה עוד בטרם קום המדינה.
גילה , ילידת הארץ, בת להורים שעלו בעלייה הראשונה לארץ מרוסיה, גדלה בתל אביב עם משפחתה בשכונת מחלול, במקום בו עומד מלון הילטון היום.
רבים אינם יודעים כי גילה הייתה בעברה מדריכת ריקודי עם ולמעשה הייתה אחת מחמשת המדריכים הראשונים שהוכשרו לכך.
במשך שנים, מספרת אורלי, בתה, כי אביה היה מסיע אותה על האופנוע לישובים ברחבי הארץ כדי ללמד את הריקודים. בתוקף כך גם הכירה את שרה לוי תנאי, מיסדת ‘ענבל’. באותה עת, כשנה וחצי אחרי שאספה שרה את קבוצת הנערות הצעירות הראשונה, ביקשה שרה את עזרתה של גילה ומכאן צמחה מעורבות, ידידות ונאמנות ללהקת ‘ענבל’ וקשר עמוק יותר לעולם המחול שלא ניתק עד יומה האחרון.
בשנים הראשונות, חלק מהרקדניות הצעירות שאספה שרה בישובים שונים, התגוררו בביתה של גילה. “לא פעם הייתי חוזרת הביתה ומוצאת צעירה אחרת במיטתי”, מספרת אורלי.
לאחר שנפרדה מ’ענבל’ ב- 1975, לאחר שנים של ניהול אדמיניסטרטיבי, הצטרפה גילה לצוות הספרייה במחול, בתחילה באופן חלקי ואחר כך באופן מלא ואף ניהלה את הספריה לאחר שקודמה, גיורא מנור, פרש מתפקידו.
על קברה ספד לה בנה, מאיר, ואלה חלק מדבריו:
אימא נולדה בארץ לפני למעלה מ-82 שנה והיא נמנית על דור מייסדי המדינה, חייה היו שזורים ושלובים בתהליכי התפתחותה של הארץ הזו.
את תרומתה הביטחונית היא תרמה כחברה בפלמ”ח ולא מזמן אף קיבלה אות ציון והוקרה על היותה אסירה בשבי האויב.
את תרומתה המקצועית היא בחרה לנתב לעולם המחול במגוון תפקידים מפיתוח ענף ריקודי
העם, דרך שותפות בקימום להקת “ענבל”, ניהול הספרייה למחול ועוד.
אימא תמיד הייתה אדם פעיל, מבחינתה הגיל לא היווה מכשול. תמיד היו לה תוכניות ואף פעם לא היה מאוחר מידי מבחינתה להתחיל בפרויקט חדש.
בגיל מתקדם היא החליטה לחבוש את ספסלי האוניברסיטה ולהמשיך ולסיים תואר שני ולהופיע בטקס הסיום לצידם של מסיימים בגיל הנכדים שלה.
אומרים שהמבוגרים פסחו על העידן המחשוב והטכנולוגיה זה אולי נכון היה לאחרים אבל לא לה, היא רכשה מחשב ולמדה את השימוש בו בגיל שאחרים כבר אורזים בדרך לבית אבות.
אימא תמיד הציקה לספרנית שלא הצליחה למצוא לה ספר שהיא לא הכירה עד שהחליטה שהיא יכולה ובגיל 70 הוציאה ספר משלה.
עד העת האחרונה היא עוד דהרה עם רכבה ברחבי תל אביב במסגרת עיסוקיה הרבים, הצגה, הופעה, פרמיירה ובין לבין גם ישיבות במסגרת ועדות שהייתה שותפה להן.
לבוא ולבקר אותה חייב תאום מראש במכלול העיסוקים הרבים שלה.
הוא שאמרתי - אישה פעלתנית מלאת אנרגיות, דעתנית והזמן כאילו עמד מלכת לגביה
אולם שלשום הגיעו חייה לקיצם והיא נגאלה מחודשים של סבל וייסורים.
הפער העצום שבין אימא בריאה, עסוקה תמיד, ערנית בעלת עיסוקים מגוונים, לבין מצבה הקשה שנגרם עקב מחלתה, הפער הזה היה פשוט בלתי נתפס וקשה להבנה.
ראינו אותה מתמודדת עם מחלתה תמיד מפוקחת, מבינה ויודעת לקבל דברים בפרופורציות.
עכשיו אנו פה המשפחה, הקרובים החברים ומוקירי זכרה, מלווים אותה בדרכה האחרונה
שאי שלום - יהי זכרך ברוך”.
לאחר שסיימה עבודה בספריה למחול, שם עשתה רבות למען קידום פעילויות תיעוד מחול עדות בישראל, ולאחר שסיימה כתיבת ספר החוקר את תולדותיה של ‘ענבל’, שפתה הייחודית ותרומתה למחול, הקדישה גילה את כל מרצה בקידום מחקר וקודיפיקציה של שפת המחול של שרה לוי-תנאי. היא המשיכה לתרום גם כחברת ועדה במדור למחול.
חברתה למדור וידידתה ליאורה בינג היידקר אמרה על קברה: “לא מזמן, כשיצא לאור ספרך “סיפורה של להקה” (2005) חגגנו איתך את השקתו בתיאטרון ענבל. היה זה חג לכולנו: נדמה היה ששמחת החיים, אהבת החיים, חוכמת החיים ומפעל החיים שלך התלכדו. גם מי שלא היטיב להכיר אותך לאורך שנים לא יכול היה שלא להידבק אז בכוח הטבע הזה, ששמו גילה, שלא להתפעל מן המנוע האדיר הזה, שדחף אותך קדימה, תמיד בעד משהו ואף פעם לא נגד: תמיד באמונה ששווה להתגייס ולהילחם למען המטרה. לא למען עצמך.
בישיבות המדור למחול, שהיית מאושיותיו, בחנת כל עניין לעומקו וכשגיבשת את עמדתך לחמת כמו לביאה והרעמת בקולך העמוק כדי לשכנע את כולנו. אינני יכולה למנות כאן את כל הישגייך ומפעלייך, גילה, אומר רק זאת: את היית בין הראשונות שהבינו שאין עשייה בלא תמיכה, שמעשה היצירה דורש איפשור וליווי מסוגים שונים: בגיוס מימון, בניהול, כמו גם במחקר וביקורת ולא פחות מזה – בתיעוד. ובכל התחומים האלה, גילה, היית את - כמעט כל חייך - חלוצה ובת-לוויה מסורה מאין כמוה למחול בישראל”.
Tanja Liedtke (Australia)- Construct, at Rapoport hall, Haifa, November 2
Tanja Liedtke- Construct, at Rapoport hall,
להקת טניה לידטיקה (אוסטרליה)- קונסטרקט. אולם רפפורט, חיפה, נובמבר 2.
photo: Chris Herzfeld
אורה ברפמן
הכוריאוגרפית המוכשרת טניה לידטיקה נהרגה בתאונת דרכים בגיל 29, מיד לאחר שקבלה את משרת המנהלת האמנותית של להקת המחול של סידני, אחת הלהקות החשובות באוסטרליה. היא הותירה מאחור גוף עבודות צנוע בהיקפו, אך הצטיירה מיד כיוצרת ייחודית בעלת שפה מקורית, אישית. היא זכתה בחייה להוקרה ולביקורות מלאות שבחים. לאחר מותה זכתה יצירתה זו בשלושה פרסי המחול האוסטרלי ושני פרסי הלפמן. ללא ספק, מעמדה ככוכב עולה בשמי המחול האוסטרלי היה בנסיקה.
‘קונסטרקט’ נוצרה ב-2007 השנה בה נהרגה. זו עבודה לשלושה רקדנים, שנים מהם, קריסטינה חאן (Christina Chan ) ופול וויט (Paul White ) היו שותפיה ליצירה ואף זכו בכמה פרסי ביצוע. בערב זה רקדה עם השניים הרמנה יאפ (Charmene Yap ) והשערתי היא שהרמנה ממלאת את מקומה של טניה.
שלושת הרקדנים פשוט מצוינים בכל קנה מידה. לשלושה טכניקה חזקה ויכולות אקרובטיות מרשימות שבאו לבטוי בצנעה, אם אפשר לומר זאת כך, לא כדי להרשים, אלא כהתפתחות אגבית של המשפטים התנועתיים. דהיינו: נכון שזה וירטואוזי אבל “נו ביג דיל”.
התמונה הראשונה שפותחת את הערב נרקדת עם אור באולם, כמבקשת לסמן שזו הקדמה, אולי מנה ראשונה לפני שניגשים לעיקר הדברים. בפועל, תמונה זו מכילה כמעט כל שנדרש כדי לדעת איזה מין כוריאוגרפית הייתה טניה, אם כי הרקדנים כמעט ואינם זזים מד’ אמותיהם. שלשתם עומדים בדום מתוח, חיוך מאוזן לאוזן מרוח על פניהם. וויט באמצע והנה מימינו מאבדת הרקדנית את שווי משקלה ונוטה במהירות לעבר הריצפה, צפודה כבול עץ. אילו לא הבחין בכך וויט בזמן, היא היתה נחבלת קשות, ללא צל של ספק. בעוד הוא מתחיל רק לנשום סדירות והשנייה נוטה ליפול אף היא והוא מוצא את ידיו עסוקות מעל לראש בתפיסה, קימום וארגון הנפילות כך שישמר ראשן מלהתפצח. הבנות, ברוח קאמיקזית, נדרשות לתת בו אימון טוטאלי ואילו הוא אמור לגייס כושר אילתור מרשים ושלושתם יחד ולחוד מדגימים חוש תזמון עילאי. זה היה מבריק, זה היה מפחיד ומצחיק כאחת ומכך- העניק מידת עונג נדירה.
בתמונה הבאה וויט מפעיל מקדחת יד ופוצח במחול תלוי חפץ זר, מחול מלא דמיון שמעניק לחפץ חיים מעבר לתפקודיו המכניים ובהמשך, הוא יחפיץ בעזרתו את שותפותיו למחול. ברגע זה, גם הטריו הפותח במבט לאחור היה סיפור של רקדן עם שני בולי עץ אנושיים, חייכניים, חינניים, אבל אובייקטים מופעלים מחוץ לגופם. כביכול.
בקיצור טניה משחקת אתנו משחקים, חלקם מתוחכמים ומתחכמים, אחרים צורניים ומעוצבים לתפארה כמו אותה סצינה עם מקלות עץ שנמצאו להם שימושים עתירי דמיון והם מפתיעים באינסופיותם של אופני המבט שהופקו מהם.
בין לבין, מספקת טניה תמונות הבנויות על תנועה נטו וזו מרשימה ביחודה, בשפתה העשירה והמגוונת, בדינמיקה המפתיעה שלה ובטווח מקורות ההשפעה שהיא שואבת מהם. יכולת הביצוע לאורך כל הדרך הייתה ללא מתום, שלשת הרקדנים מפגינים חושים מחודדים, זרימה ודייקנות מירבית, תוך שהם נראים כנהנים לא פחות, אולי יותר מהצופים.
לא פחות מרשימה היכולת של היוצרת למצוא כעין גומות בזמן, בהם נוצרים רגעים אינטימיים שבהם נשמה יתרה; רגע כזה התנהל על שרפרף ובו מחול רומנטי בין שני זוגות של אצבעות- אצבע ואמה- המציגים מערכת יחסים מורכבת מלאת קסם.
עם כל השבחים שראוי להעתיר על הלהקה הקטנה ועל היוצרת של הערב, היה קשה יותר לזרום אתו אחרי שלב מסוים. אולי הייתה זו הצפת המשחקים עם כל החפצים שמסביב בנסיון להכיל את כל האופציות הגלומות בחפץ. פתאום העושר וההמצאות התנועתיות החלו להעיק כרעש ויזואלי שלא מרפה, שק ההפתעות הפך כבד יותר ומשעשע פחות.
* התעתיק העברי על פי התכניה.