Shang Chi-Sun, Taiwan at Tel Aviv Dance, October 09
Shang Chi-Sun,
שאנג צ’י-סון, טאיוואן. תל-אביב דאנס בסוזן דלל, 24 באוקטובר
אורה ברפמן
מיד אחרי להקת המחול המודרנית מבייג’ין הגיע מופע של יוצר/רקדן מטאיוואן בערב ובו שתיים מצירותיו. הראשונה, סולו ‘נו-ווא’ (Nuwa) והשנייה: ‘דיאלוג2′, דואט עם רקדנית מוכשרת להפליא בשם זארטיאנה רנדריאנאיה וכן משתתפת שלישית, הפסנתרנית ג’וליה הסו, שאף לה חלק מסוים בהתרחשות הבימתית.
מעניין היה לראות קוי דמיון דקיקים בין שני הערבים ויותר מעניין היה הפער הנוכח בשפה הבימתית. אותות השנים בהם חי שאנג באירופה, ניכרות בכל הבחירות האמנותיות שלו החל מבחירת המוסיקה, הטיפול בנושא התכני ובמרכיבים הקונספטואלים ובתפיסת הבמה בכללותה. שרשי התרבות עליה גדל בטאיוואן מוצאים בטוי באופנים סובטיליים, מתחת לפני השטח.
שאנג, הוא בוגר האקדמיה הלאומית למחול בטאיוואן, שם למד בלט בטרם המשיך הלאה ורקד גם ב’קלאוד גייט’, להקה מרכזית בטאיוואן שמתאפיינת ברקדנים משובחים ובשפה אמנותית עשירה, בעלת מרכיבים אתניים ברמת סובלימציה גבוהה.
מצד שני, הוא רקד בהמשך בלהקת תאטרון המחול של נירנברג, שם נחשף ליוצרים כמו ראסל מאליפנט (Russel Maliphant ) סטין סליס (Stijn Celis ) ואחרים ובעקבותיהם פתח שפה משלו שהביאה אותו לזכות בהכרה. עבודות משלו נמצאות גם בקלאוד גייט (Cloud Gate) וסשה וולץ.
שני הרקדנים מצוינים בכל מובן, שאנג עצמו יצר שפה עשירה ומרתקת, מורכבת מתחביר דינאמי משתנה ומפתיע, מפרטי פירוק תנועה ובנייתה, מצבי איבוד שווויי משקל מאתגרים וכל זאת תוך זרימה, שקט פנימי עצום שבא מריכוז עילאי . העבודה עצמה, אם כי פילוסופית היא שואבת מתכנים הנטועים במיתולוגיה הסינית, משתמשת בכלים בימתיים שמדברים בשפה עכשווית לחלוטין.
Beiging Modern Dance Company- Tel Aviv Dance 09
-BMDC להקת המחול המודרני מבייג’ינג ( סין), תל אביב דאנס בסוזן דלל, 22 באוקטובר
אורה ברפמן
להקת המחול המודרני מבייג’ין שנוסדה לפני כ-15 שנים, היא מבין סוללות הדרך שחוללו שינוי משמעותי בהתפתחות מחול מודרני בסין. הקו האמנותי של הלהקה, בניהולה של זאנג צ’אנגצנג (Zhang Changcheng ) החיננית, על פי שתי העבודות שהועלו בערב זה: ‘מסע ללא גבולות’ של הו ליי ( Hu Lei ) ו’שבועה’ של גאו יאן ג’ין (Gao Yanjinzi ) מצביעות על עידוד יצירה ששואבת ממקורותיה התרבותיים של סין אבל מנסה למצוא חיבור וממשק לתרבות המערבית.
הדבר בא לביטוי במספר מישורים: הבולטים שבהם הם המישור האסתטי, התוכני, העיבודים המוסיקליים, תפיסת הגוף והתנהלותו בחלל ובמימד הזמן.
אך בראשונה ולפני הכל חייבים לומר שצוות הרקדנים מרשים ביכולותיו ובאיכות התנועה המטופלת עד קצות קצותיה במובנים כוריאוגרפיים, אך נותר בעבודה גם מקום לחירות אישיותית, כך נדמה, בתוך הכללים והמוסכמות. במיוחד הרשימו הרקדנים הגברים שזכו להחשף באופן אינטנסיבי לדיסיפלינות המחול המערבי מחד, ומאידך, למסורות הבמה הסיניות ובמיוחד האופרה הסינית.
היצירה הראשונה מציגה קבוצת רקדנים לבושה בגד יוניסקס שחור נזירי בגירסה של מכנסי שארוואל, ספק חצאית, בגד שמצטט במעומעם לבוש מתחום אמנויות הלחימה. הו לי משתמש לכל אורך היצירה במקבצי תנועה המבוצעת באוניסון והרושם הראשוני הוא של מידת דיוק אנרגטית ודינמית של תנועה עילאית, שכוללת מעין ‘מאוואל’ ברצף המשפט, סוג שעל הבמה, או המסך, מכונה- דאבל טייק. מדובר בשבירת הרצף באמצע התנועה או לקראת סופה בו הגוף מגיב בשיהוי, כמתחרט, חוזר בו ואז ממשיך הלאה וכל זה נעשה כהרף עיין. ה’מאוואל’ הזה, הוא סילסול סיגנוני שמצוי באמנויות במה סיניות מסורתיות. ובכלל, נוכחותן של אמנויות במה מסורתיות ובמיוחד האופרה הסינית, מצוי לעין כל באופן בו הרקדנים הגברים כולם ובמיוחד וואנג טאו (Wang Tao ) ויאנג צ’אנג המופלא ( Yang Chang) מקרינים עוצמה ומירכוז מירבי גם בתפקידים ליריים-ספיאיטואליסטים בעלי איכות נשית. בוודאי שאין דמיון בין איכות התנועה הזו למה שאנו מכירים ממופעי טרנסורטיט או cross dressers, רקדני הלהקה מייצרים איכות עילית, הרמפרודיטית במהותה.
עבודת הידיים האקספרסיביות, הגמישות וזרימת הזרועות והגוו כולו ממש שובת לב. לצד המורכבות והריבוד בביצוע הרקדנים, יש לומר שמבחינה כוריאוגרפית ההישגים מרשימים בעירבון מוגבל ובערב זה שני היוצרים בחרו גם דרכי הבעה שונות, אם כי וודאי שאין להתעלם מהמרכיבים המשותפים.
היצירה הראשונה יותר אבסטרקטית ועוסקת בעיקר במבנים ארכיטקטוניים בחלל וביחסיהם ההדדיים. התשתית המבנית לא מורכבת במיוחד אבל היא מאד יציבה ומתומצתת ויש בה יופי רב.
יופי ואסתטיזציה קיצונית הם הבסיס הרעיוני של היצירה השנייה המחולקת לחמישה פרקי סולו נושאיים: פרח, דשא, דג, ציפור וחרק. ברור כי הנושאים הללו הם מבין נושאי הטבע שנפוצים בתרבות הסינים והם בעלי משמעות סמלית ברורה לצופה המקומי. היוצר והמבצעים הצליחו להעניק איכות אקספרסיבית לתפקיד שגילמו בתוך הנושא, אם כי המשמעויות הללו אינן זמינות לנו.
במידה מסוימת נדמה היה שיצירה זו מעמיסה אקזוטיקה אוריינטלית כפי שהסינים חושבים שקהל מערבי מחפש וצורך, כייצור סחורה לייצוא.
תמיד קיימת האפשרות שאני טועה ותמימות ופערי תרבויות מתעתעים בי.
Cienfuegos Danza ( Spain)- Black Swans, Tel Aviv Dance 09 at Suzanne Dellal, October 20
Photo:
אורה ברפמן
ביציאה מאולם סוזן דלל הדהדה פרפרזה: ארבעה ברבורים מחפשים כוריאוגרף על משקל מחזהו של פירנדלו ‘שש נפשות מחפשות מחבר’, לאור הרושם שהותירה להקת סיאנפואגוס מולנסיה, ספרד, שהתארחה בסוזן דלל כחלק מפסטיבל תל אביב דאנס 09.
עם זאת, האפקט החזותי של התמונה הפותחת היה מרהיב; דמות תלויה, לבושה בטוטו שחור נפוח וצווארון קפלונים כחצאית לצוואר. היא שמוטת איברים, מוחזקת בחבל אדום זוהר האחוז בידיו של רקדן, המוריד אותה לאט אל ריצפת הבמה מוצפת הערפילים, המוארת באור קלוש. החבל מתפצל לכמה חוטים הנתלים אלכסונית ונקשרים לצד הבמה ומשמשים תזכורת, כעין פריפה דקורטיבית חיננית, גנדרנית וחסרת תועלת.
סצינה זו בעלת האיכויות המסקרנות, אמורה הייתה להיות יריית הפתיחה המסמנת רף גבוה מבחינה דרמטית, ובדיעבד הסתברה כשיא שממנו והלאה הלכה ההבטחה והתאיידה והותירה שובל רפה כשירת הברבור ואתה- תחושת החמצה עצומה. שוב נחשפה יצירה מחולית שהתפתתה לאמצעים חיצוניים על חשבון אמת פנימית ואמירה מושכלת ואותנטית.
למרות הכותרת ולמרות שבמחול חלק מהרקדניות לבושות בגד בגירסה חופשית לטוטו האופיני לבלט הקלאסי, המחול אינו עוסק באמת במשמעות הברבור השחור המייצג את צד האופל ב’אגם הברבורים’. יהושוע סינפואגוס, הכוריאוגרף, מסתפק בכך שהרקדניות בבגדי ברבור משתלבות בהתרחשות הבימתית לצד קבוצות מובחנות אחרות המאכלסות את הבמה ובהם שתי דמויות קרחות לבושות בבגדי נוודים ונושאים ריפוד דמוי בטן עגולה וזוג שדיים שתפקידם לא מוגדר וקבוצת רקדנים בתלבושות מצועצעות מעשי טלאים ובהם ברוקאד, פאייטים ושאר חומרי טכסטיל ללא מכנה משותף. שני גברים מקבוצה זו מנהלים מערכת יחסים עם עקבות סאדו- מאזו ושותפים לסצינה הזויה לגמרי התפורה סביב סיגריה העוברת ביניהם והעשן מוענק מאחד לשני מפה לפה ועל עור הגוף במחווה דוחה למדי.
הערב מתקדם ללא מומנטום של ממש, הרקדנים ברובם סובלים מתת-אנרגיה אולי משום שגם הם מרגישים שהעבודה סובלת משאיפות תימטיות הרחוקות מהישג ידם משום שמרכיבים רבים לא פתורים, לא מוגדרים עד הסוף ונבחרו על פי גחמות ג’ובנליות יותר מאשר על פי בניית תשתית כוריאוגרפית מוצקה.
כאשר לקסיקון התנועה מצומצם יחסית ולא מייצר עניין וגם הביצוע סובל מהסתפקות במועט, ככל שהתארך המופע- ובתחושה הוא נמתח שבעתיים- כך התמעטה האמפתיה לעבודה כולה ונשכחו גם אותן סצינות קצרצרות בהם החל לבצבץ ניצוץ .
Jiri Kylian, Michael Schumacher- Last Touch First, Tel-Aviv Dance October 09,
Jiri Kylian and Michael Schumacher- Last Touch First, Tel-Aviv Dance, October 09-Ora Brafman
תל-אביב דאנס 09: יירי קיליאן ומייקל שומאכר- Last Touch First . סוזן דלל, 17 באוקטובר.
Photo: Robet Benschop
אורה ברפמן
את סידרת מופעי תל-אביב דאנס 09 פתחה יצירה מבריקה של יירי קיליאן ומייקל שומאכר Last Touch First בביצוע של שישה רקדנים. קיליאן מזוהה כיוצר מהשורה הראשונה מאז החל מנהל לפני יותר משלושה עשורים את להקת .NDT מאוחר יותר יסד שתי להקות בת: NDT II, המיועדת לצעירים, מעין אנסמבל ועתודה ללהקת הבוגרים ( מתכונת שאומצה על ידי להקת ‘בת שבע’) ולהקה שלישית לרקדנים בני ארבעים ומעלה, פרויקט מיוחד ובעל ערך עצום שנסגר לאחרונה, לאחר פרישתו של קיליאן מתפקידו הניהולי.
במסגרת הלהקה השלישית נפגשו מייקל שומאכר, רקדן בעל מוניטין, עם סבין קופפרברג, רקדנית המופת של NDT בשיאה. סבין, אמנית ביצוע מוערכת, היא זו שלמענה (ולא רק בזכות השנים שחלקו יחד) ולמען רקדנים מצטיינים שפרשו, הקים קיליאן את הלהקה השלישית. שיתוף הפעולה שהחל על בסיס תרגילי אימפרוביזציה בין שומכר וסבין, התגלגל והוביל לפיתוח גירסה חדשה ליצירתו של קיליאן מ-2003 בשם Last Touch.
מרגע שעולה האור על תמונת הבמה הראשונה מתחיל מסע הפתעות מרתק. שישה רקדנים בלבוש תקופתי מהמאה ה-19 ניצבים בחדר שנראה כמו תפאורת חדר בבית קיט, אולי דאצ’ה ממחזה של צ’כוב (’שלוש אחיות’, נדמה כניחוש סביר) , בה הרהיטים הספורים מכוסים עדיין בבד בהיר השומר אותם מאבק. אותו בד מכסה גם את ריצפת הבמה. השישה כאילו קפאו בזמן או התכנסו לטאבלאו –שעשוע נפוץ במפגשי האריסטוקרטיה, בה היו משחזרים באמצעות תלבושות ותפאורה ‘תמונות’ ספרותיות.
חולפות דקות לפני שהעין קולטת שמתרחשת תנועה איטית ביותר, כמעט בלתי מורגשת ונמוגה לקפיאה חדשה.
ואכן, קיליאן יצר עבודת מחול עשירה בכל מובן, מאתגרת במגוון הנושאים אליהם היא מתייחסת ושכבותיה מתגלות והולכות ככל שחולף הזמן. מהר מאד מתהווה פרדוקס: ככל שנשמר ביצועה של התנועה בהילוך מאד איטי, כך עולה הריכוז הנדרש מהצופה. ככל שהרקדנים כמעט ואינם מתקדמים בחלל, כך קשה יותר לעקוב אחרי כל זוטי ההתרחשויות בתוך הריק כביכול, מאחר ותשומת הלב כה ממוקדת, דבוקה לפרטי הפרטים של התנועה בעוד ההדמיון מבקש לנחש את המשכה. כך, במפתיע, קשה לראות את כל הבמה כל הזמן בלי תחושת החמצה, מטלה שהעיין רגילה לעמוד בה במחול העכשווי הרב- מוקדי, הדינאמי.
משול הדבר למבט דרך משקפת המחדדת פרטי פרטים בתקריב אך מנטרלת את יתרונות הראייה הפריפריאלית.
מי שבא לראות מחול זורם, אופייני, של קיליאן ומחפש את אותם הרקדנים בעלי הטכניקה העילאית צריך להחליף ערוץ ובמהירות.
מול העיניים מתרחש נס קטן, יצירה של מחול קאמרי משובח של אחד מיוצרי המחול היותר אלגנטיים, שמתמרן בין התמורות שחלו בשדה המחול מאז החל דרכו בבלט שטוטגרט תחת קרנקו בשנות ה-60-70. קיליאן הוא יוצר גמיש-מבט ומחשבה, עדיין מחפש שאלות ולא תשובות ומצליח להרחיב גוף עבודותיו העצום ביצירות שרבות מהן הן על-זמניות. הישג ששותפים לו מתי מעט מכוריאוגרפים היושבים בצמרת.
על פניו, נראה השימוש בהילוך איטי ובכמה מרכיבים אסתטיים מאופקים כשימוש במונוכרומטיות ונטייה למינימליזם, כמוביל להשוואה בין היצירה הזו ל’בוטו’, במיוחד אם מבקשים למצוא דמיון באיתגור תפיסת הזמן המשותפת ולביטויים המוכרים בפילוסופיה ובאמנויות במזרח הרחוק. מצד שני, אפשר לזהות לא מעט הבדלים, במיוחד בתחושה שקיליאן השתמש בטכניקת האטת התנועה למינימום לא כמטרה הגותית המתכתבת עם התכנים או עם הפערים האנתרופולוגיים בתפיסת העולם האסתטית בשני קצוות תבל, אלא ככלי לחקור תכנים העוסקים בזמן הווה ועבר והקשר ביניהם וכן כמסגרת שמובילה לחקר התנועה עצמה ואכן הערב סיפק אינספור פנינים כוריאוגרפיות עוצרות נשימה.
על פניו, הובילה העבודה להניח שלפנינו מקום מוכר ממחזות הריאליזם נוסח צ’כוב או איבסן מהמאה הקודמת. לא עבר זמן- כן עבר זמן- והאינטראקציות בין שלשת הגברים ושלש הנשים הלכה והסתבכה ועברה לשליטת מציאות מדומה, שבה מחסומי הקונוונציות הבורגניות, המהוגנות; משחק קלפים, קריאה משותפת בספר שירים, או עריכת שולחן הם רק הקדמה להתפתחויות בלתי צפויות, הזויות, מלאות יצרים ותשוקות כאילו שבמימד פרספצית הזמן החלופי הולכת ומשתקפת פנימיותן של הנפשות הפועלות.
אחת הסיבות עיקריות להערכה גורפת ולהנאה היתרה מעבודתו של קיליאן, נעוצה בכל ששדה המחול שלנו, עם כל הישגיו, הוא מונוליטי יחסית, מבוסס על שפה עכשווית עם נגיעות במידת סבלנות משתנה גם לגיחות לעבר תאטרון מחול, בתנאי שיהיה מהיר, חזק, אנרגטי, ואם אפשר- ממזרי.
יש פה סובלנות אפסית ליוצרים שמבקשים לעסוק בדקויות, בתפירה עילית של תכים מעודנים. אם צף פה נבט שכזה, הוא ידרס מהר על ידי העדר.
ועם זאת, מסתבר שאותו קהל המריע לנוסחאות השגורות, עדיין מגיב בהתרגשות ליצירה הקאמרית, האלגנטית, האריסטוקרטית, שראינו אמש.
יוסי ברג ועודד גרף: 4 גברים, אליס, באך והצבי. המעבדה, ירושלים
יוסי ברג ועודד גראף- 4 גברים, אליס, באך והצבי. המעבדה ירושלים, 15 באוקטובר.
צילום: מתיאס קרוטציגר
אורה ברפמן
יוסי ברג ועודד גרף הם שניים מהיוצרים הפוריים יותר בקבוצת הכוריאוגרפים העצמאיים והם מקיימים קשרים, מופיעים, יוצרים ומלמדים לעתים תכופות מחוץ לישראל. עבודתם האחרונה- 4 גברים, אליס, באך והצבי היא תוצר שנתמך על ידי האופרה והמוזיאון לאמנות מודרנית בדרזדן, גרמניה והמעבדה בירושלים. הלל קוגן ועירד מצליח הם שני רקדנים/יוצרים אף הם, שחברו בעבודה זו לברג וגרף ויצרו מאסה קריטית גברית על הבמה שאין להתעלם ממנה. הם חזקים, מנוסים, נינוחים ונראה שנהנים לא מעט בעצמם ומרגישים מאד נוח בנוסחה האסמבלאג’ית, התפורה בחוטים רופפים ומתניעת בזרימה בין מקבץ פיסות כוריאוגרפיות סביב נושא משובב נפש: ממה עשוי גבר-גבר בעידן בו הציד כבר לא פי.סי.
בתנועה, בשירה ובטכסט מלווה המתאר את פנטזמת גן העדן הגברי המורכבת ממקרר מלא בשר ובירה, גוף של אל יווני, פלזמת ענק וזיקפת נצח. מי יוכל להם לארבעת הגברים שאל פתח ביתם המבודד בהרים המושלגים מגיעה ללא הזמנה איזו אליס ענוגה רכובה על אופניה.
אליס, הדמות הנשית בסיפור היא למעשה פאנטום, רוח רפאית בלתי נראית שאיזכור שמה בלבד, די בו כדי לפרק בריתות מזדמנות במסגרת הרביעייה הגברית. היא ספק משאת נפש, ספק איום קיומי בכלל.
הערב הקצר – אם מתיחסים למימד הזמן- עמוס גירויים והוא מתכתב עם עולם משחקי הוידאו של דמויות מצוירות, תוצרי מציאות אלטרנטיבית של גיבורי-על דו מימדיים ישר מדפי הקומיקס. בחורינו לא רק רוקדים ומשחקים, הם אף מדקלמים טכסטים ולשים אותם לשירים בשלל סיגנונות, ובעיקר מפרנסים את הפנטזיה המטפלת בהגזמה פרועה במהותה של הגבריות הסטריאוטיפית, מגדירה אותה במונחים של עוצמה ושליטה וכמיהה לויריליות שתסמן אותם כזכרי-אלפא ( לו יהי).
יוסי ברג ועודד גראף וכן הלל קוגן ועירד מצליח מצטיירים עם השובבות המובנית, הקריצות ההומוריסטיות ורוח של השתוללות שטותית במובן המקסים של המילה, כחבורת פודלים לכל דבר הנהנים לשחק בתפקידי כלבי אשמורת. הערב אכן לא מהודק, עמוס קצת יותר מדי ביציאות לכיוונים שונים שלא תמיד נחקרים עד הסוף, אבל יש בו קטעים רבי קסם ואחד מהם ללא ספק הוא מעין דואט, או התגוששות חזה אל חזה כמו שני איילים המגנים על הטריטוריה שלהם – קטע המזכיר קצת את דואט הגברים ‘בפולחן האביב’ של מוריס ביז’אר. בסצינה הזו של הלל קוגן ויוסי ברג ההתגוששות מתחילה ב”כן” רבתי של קוגן ו”לא” נחוש לא פחות של יוסי הנוקט בקול ענוג, אולי בתפקיד ‘אליס’. כל אחד מבוצר במילתו הניתזת משפתיו מרחק סנטימטרים ספורים משפתי ירובו/אהובו וכשהקצב גובר, העוצמה מצטברת, המילים מתמסמסות, מתמלמלות, מאבדות כיוון אחד ומוצאות היגוי שני, אחר, הנוסע מאסוציאציות ווקאליות. מפגש הגווים מוביל את הסצינה למחוזות ההולכים ונעשים יותר אירוטיים ויותר מצחיקים ומסתימים בגניחות וחיחורים חייתיים לגמרי.
מתחת לכל ההתהוללות, ההתחזות והתפכחות יש מסד מוצק של אהבה, כשרון ואנושיות בסיסית כובשת.