Maria Kong- Fling 09 (premiere) מריה קונג- פלינג
להקת מריה קונג - פלינג ( בכורה). אולם נחמני, ספטמבר 10
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
למופע הבכורה ‘פלינג’ של קבוצת הרקדנים יוצאי להקת בת-שבע המתקראת מריה קונג, קדם באזז ארוך ומסקרן. במיוחד עוררה הקבוצה סקרנות לאחר שנודע שפרויקט יצירתי ראשון זה של רקדנים ללא עבר כוריאוגרפי של ממש, נהנה מתקצוב פרטי בסך רבע מליון שקל, עוד לפני שהתקבלה התמיכה הציבורית שאושרה להם.
הקבוצה, כך נאמר, עובדת כבר תקופה ארוכה על פלינג ואם כי בכל מפגשיה התכופים עם התקשורת הודגש שיתוף הפעולה, הדוברת הראשית היא טליה לנדא שפרשה מבת- שבע לאחר עשר שנים בלהקה המצליחה. לנדא- בתו של בני לנדא*- היא גם זו שהביאה את כל הנדוניה מהבית.
הבכורה שהתקיימה באולם נחמני היתה חגיגית והבאים נהנו מכיבוד אנין לפני הפלינג ואחריו.
הבחירה באולם צנוע זה היא מן הסתם, עוד צעד שבא לבדל את הקבוצה מלהקות פרויקטליות אחרות שחוסות תחת קורת הגג של סוזן דלל, למשל.
לא בכדי נוצר רושם שהקבוצה משקיעה לא מעט מאמצים בבידול ובביסוס תדמית, אולי לא פחות מאשר ביצירה גופה.
הערב נפתח ביצירה לכינור של לוצ’יאנו בריו בביצועה המבריק של הכנרת יעל ברולסקי שנתבקשה לעמוד במרכז הבמה עם הגב לקהל, לא רק לאורך הקונצרט עצמו (נטו 15-20 דקות ), אלא גם במהלך כניסת הקהל. את פניה לא זכינו לראות, גם לא בעת שצעדה עם כן התוים החוצה –מהלך מסורבל ותמוה- מאחר והכן הסתיר את פניה.
היה משהו מקומם בהחפצה של “אמנית החמום”, מה גם שהלכה והתחדדה התחושה שבינה לבין הצגת התכלית המחולית של הלהקה החדשה, לא היה דבר וחצי דבר.
במהלך הקונצרט התבצעה תצוגת אור על גבי שני עמודים בירכתי הבמה שהיה בה עניין, במיוחד בתחילה, עת זחלו פסי אור כתולעי נהרה והגדירו את גבולות מרחב הקיום שלהם. גם תצוגה זו של אורי בן שבת התרחשה בתוך בועה קיומית שלא ביקשה ואף לא ביצעה ממשק, חיבור, ביאור או הארה של אמצעי המדיה האחרים בערב זה.
ארבעת הרקדנים: אנדרסון בראס ( Anderson Brass ), טליה לנדא (Talia Landau ), ליאו לרוס (Leo Lerus ) ויערה מוזס ( Yaara Moses), הם יוצאי להקת בת-שבע וחלק ניכר מחיי הבמה שלהם היו תחת השפעתו של אוהד נהרין. למרביתם אין נסיון כוריאוגרפי וזו עבודה משותפת בהליך קומונלי, הליך שמצריך שותפים יצירתיים במיוחד מחד ומאידך חברים עם יחסי אנוש מצוינים, נוסך על הגדרת המטרה והדרך האמנותית.
יש בפלינג עבודה מוקפדת ופרטנית וניכר כי נעשה מאמץ למצוא שפה שונה שתהייה פחות שחוקה. מבחינת התוצאה הסופית ייתכן ועדיף היה להתרכז קודם בשידוד האמירה האמנותית לא בהליך רדוקטיבי, אלא פוזיטיבי. להבין לאן הם רוצים להוביל את העבודה ולא את תדמיתה. משהו מהצורך לייצר אניגמה בא לבטוי בטכסטים של הקבוצה וצורך זה נתקבע אף בתכניה שבה הם כותבים: “נכון להיום, הטמפו המומלץ לביצוע הפלינג הוא 91 פעימות לדקה”. משפט שלא בא להבהיר אלא לערפל מסר בהקשר של המחול גופא. בדיעבד נדמים נסיונות אלה ואחרים (”הפרדיגמה של הפלינג”, לדוגמא מתוך נייר עמדה) לכסות על חשש מרדידות.
עקב אכילס של המופע אינו כרוך ברדידות דווקא, אלא אולי בחוסר בשלות. הארבעה, כולם מיומנים וראויים ללא כל ספק, הקדישו מאמץ שלא לבצע ולו תנועה או תנוחה שגרתיים, הם התמקדו במצבי חוסר איזון, בשבירת תנועה ובלקסיקון מורכב שלעצמו היה מעניין דווקא. לטעמי היה “מעניין” מדי, כלומר ממוקד על יכולות המבצע ולא על תרומתו ליצירה. חסר היה מבט על, חסר היה מי שישמור על דיוק תזמון ואין הכוונה על תזמון בין המשתתפים, אלא תזמון כוריאוגרפי. היכולת לחוש כמה זמן דרוש לכל מוטיב להגיע למיצוי, לשיאו האנרגטי, ליכולתו להשפיע על המרכיבים האחרים ולשאוב מהם רובד נוסף שיחזק, יעצים ויתן לו משמעות כוריאוגרפית. הפלינג על 91 פעמותיו ( ומשכו נטו כ-30 דקות) נותר בגדר סקיצה ואוסף חומרים שייתכן ויבשילו בפעמים הבאות לכדי אמירה של ממש.
יש לציין לשבח את עיצוב התלבושות של מיקי אבני , בגד חובק גוף עם הדפסים שמזכירים את אופנת מיסוני, שהעניקו למשתתפים צביון של דמויות מצוירות מעולם חלופי, אולי של משחק וידאו. התאורה של פליס רוט, לא עשתה עמהם חסד. על רקע החלל המטולא בגוונני שחור על שחור, התאורה העיקה באור קר, כהה מדי, חסר ספציפיות שהעצים את הניכור הבימתי והתכני.
* בני לנדא, מבעלי אינדיגו, מכר את החברה ל-HP ב-830 מליון.
Clipa Theater 09 The Group by Michal Herman תאטרון קליפה- החבורה
תאטרון קליפה- “החבורה”. כוריאוגרפיה- מיכל הרמן. תל אביב, 3 בספטמבר
צילום: אסקף
אורה ברפמן
מופעי תאטרון קליפה מתקיימים במבנה ישן ברחוב הרכבת, לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה.
בפינת הרחוב שמעליו הידסו שני טרנסווסטיסטים שחורים, גבוהים, לבושי מחלצות - שהאיזור הוא שטח מחייתם- מציגים לכל דיכפין אלטרנטיבה לסגנון החיים הנפוץ. המבנה של קליפה משתלב בנוף הסביבתי והסימבולי – זקוק בדחיפות לטיוח רציני, אך עם הכניסה למתחם של קליפה דרך שער צדדי, חש המבקר במעבר חד אל מקום מגונן, מטופל ומושקע אבל שומר על אופי של חלל אלטרנטיבי, כראוי ללהקת קומפקטית יוצאת דופן זו בשדה המחול המקומי. להקה שעיסוקה בתאטרון תנועה, או פרפורמנס ארט שמחפשת דרכה במבוך המורכב מעולם דימויים סוריאליסטי, מתאטרון האבסורד ומאמנות השואבת מתנועת ‘דלות החומר’ שעושה שימוש מושכל ב’רדי מייד’ ומעל לכל שומרת על אופי מחתרתי למחצה, רבע-אנרכיסטי ומאה אחוז אלטרנטיבי.
במתחם שלהם המופעים הם תמיד אינטימיים באילוץ החלל המוגבל. משטח המופע דחוק בין עמודים ולקהל מוקצות ארבע שורות של ספסלי ישיבה מדורגים העשויים להכיל 50 צופים, אולי מעט יותר אם נחוץ. מראש, נדרש כאן הצופה להסיר כמה מהמגננות שהוא חובש בבואו לראות מופע בחלל מיינסטרימי, ונדמה , אם לשפוט על פי התגובות גם מסביב, שרמת הנכונות לקבל את המסרים האמנותיים של קליפה שמתקיימים בחלל הבית שלה, גבוהה במיוחד, בהשוואה למקום עם יחסי במה-קהל שגרתיים יותר.
ערב זה המכיל שתי עבודות של מיכל הרמן, כלל גם עבודה של שתי הרקדניות לי מאיר וגלית זינגר שהעלו ” מופע תאטרון- מחול סאטירי, סקסי ובועט” ככתוב בתכניה. אכן כן, השתיים קיימו את ההבטחנה כלשונה, אם כי לא בהכרח במלואה- הייתה סאטירה פה ושם אבל כזו שזקוקה להשחזה דחופה. ככלל, הדואט הפרונטלי התחזה למופע סטנד-אפ ללא טכסט. היו בו חומרים רבים שזקוקים לשכלול, עיבוד ועריכה והרבה יותר מדי הגזמות שלא הוליכו רחוק. מה שכן, הפרסונה הבימתית של לי מאיר הסקסית, השבירה התמימה והנבזית, תזכר גם תזכר.
“הדואט” של מיכל הרמן בביצועם של צחי כהן ומור נרדימון הקדים את “החבורה” שהייתה מוקד העניין בערב. השתתפו בו שישה רקדנים: סתיו מרין, צחי כהן, מור ורדימון, עידן פורגס, טאקאנורי קאווהקדה ולי מאיר. המוסיקה של דמיטרי טולפנוב ודירק קונש. יצירה זו היא חלק מערב שלם תלוי מקום, שהעלתה קליפה בפסטיבל ישראל האחרון. הפרק הנוכחי מבוסס על סיפור של קפקא .
כל הנוכחים, אך במיוחד שלשת הגברים, הצליחו לבסס היטב את דמותם בתוך המבנה הכוריאוגרפי המוטלא הזה ועם כל האבסורד מסביב, הצליחה העבודה לחדד איזה סיפור קיומי בסיסי של במקומו של האחר, מקומו של העדר, מבלי להכנע לנרטיב עצמו יתר על המידה. הרמן הצליחה במיוחד לנהל את המהומה הבימתית בתוך אילוצי החלל והפכה כל מכשול ליתרון כוריאוגרפי. בסך הכל זו עבודה מעניינת, מוטרפת במידה, מעוררת ולא אחת משעשעת מהסיבות הכי נכונות.