שוליים צרים 3- גבי אלדור
שוליים צרים 3
צילומים: ארכיון פרטי, באדיבות גבי אלדור.
בפסטיבל מחול באוטרכט, הולנד, בארוחת הבוקר מתארגנת לי שיחה עם לוץ פורסטר. לוץ הוא השחקן שמבצע את אחד הקטעים הידועים ביותר של פינה באוש, כאשר הוא שר את the man I love בשפת הסימנים. הוא גבוה ונאה ובלונדיני, ובבוקר אחרי הופעה לכולם יש עדיין הבעה של ילדים נבוכים לפני שילבשו את הפנים המבוגרות שלהם.
המופע שלו שהוא חלק מסידרה של ג’רום בל, ” להביט בעבר כדי לראות את העתיד”, מין בחינה מחודשת של תולדות המחול כדי לתת לו מקום של ” ידע”. לוץ מספר את תולדות חייו במחול. והוא מדהים ומרגש.
בין מוריו בפולוואנגסשולה בוופרטאל, הוא מזכיר גם את הנס צוליק. פעמון הזכרון שלי מתחיל להבהב. הנס צוליק. עוד אחד מהשמות שריחפו בחלל ילדותי. צוליק היה אחד מתלמידיו של קורט יוז שברח איתו מגרמניה ב1936, אחרי שיוז סירב כזכור, לפטר את המוסיקאי היהודי שלו פריץ כהן. הוא היה האסיסטנט של של יוז באנגליה ולימד במקומו, ואחרי המלחמה כשחזרו לגרמניה, הוא ניהל את בית הספר.
פניה של אמי היו מאירות כאשר היתה מזכירה את שמו ותמיד היתה התפעלות כזו בקולה. שאלתי את לוץ איך הוא היה- ומיד האירו גם פניו והוא אמר שהוא היה מורה נהדר ואדם נפלא. רציתי לשמוע יותר אבל זה בוקר והפנים עוד לא חזרו לגמרי למקומן, ולוץ אמר, אני יכול לדבר עליו שעות, והשתתק. ואחר כך הוסיף: והוא מת אצלי בבית. הוא קיבל בחייו, הוסיף לוץ, שני מכתבים עליהם שמר מכל- אחד מרודולף פון לאבן שמשבח אותו, והשני מקורט יוז שמבקש ממנו ללמד בפולקוואנגסשולה . ושני המכתבים הללו היו בכיס העליון של בגדו כאשר מת.
מאחר שהמורים והיוצרים הגדולים של המחול החדש בגרמניה ואוסטריה גרים אצלי עכשיו בבית, (עשר שנים שכבו בתוך קופסה ואני לא ידעתי) שמותיהם בעט על ניר משובח במכתבים של שושנה מברלין של 1931, שהנה, עליה להפסיק את המכתב כי יש לה עכשיו שעור אצל מקס טרפיס והיא צריכה לרוץ. אפשר לשמוע את קול צעדיה ואת הדלת הנטרקת מאחריה. והזמן נעשה רב כיווני, כמו אצל ג’רום בל, שמביט אחורה כדי לראות קדימה.
בערב הלכתי לראות אותו שוב על במה, את לוץ. חיכיתי שיספר על המכתבים של של הנס צוליק, אבל הוא חזר בדיוק נמרץ על המופע של אמש. עכשיו אני לא בטוחה שהוא באמת סיפר לי את זה, גם אני שתיתי רק כוס קפה אחת, אבל לא הייתי יכולה להמציא סיפור אהבה יפה כל כך.
Ramallah Contemporary Dance Festival 09: Botega (Italy), Choi Kyung Shil
Ramallah Contemporary Dance Festival: Botega (
פסטיבל מחול עכשווי רמאללה:
להקת ‘בוטגה’ ( איטליה), מרכז תרבות ע’ש מחמוד דרוויש בנצרת. 23/4
להקת תאטרון מחול ‘ספרינג’ של צ’וי קיונג שיל, דרום קוריאה Spring Dance Theater) Choi Kyung Shil) בתאטרון אל מיידאן, חיפה. 24/4
אורה ברפמן
פסטיבל המחול הבינלאומי של רמאללה נפתח לפני שלושה ימים והוא יימשך עד ה-10 למאי. בימים אלה התקיימו המופעים הראשונים בנצרת וחיפה. זו פעם ראשונה שפסטיבל רמאללה משתף פעולה עם מרכזי תרבות בישראל כשקהל היעד הוא האוכלוסיה הערבית והמטרה- יצירת חיבור (linkage ) והידוק המכנה התרבותי המשותף. יש לזכור כי הפסטיבל ברמאללה, הוא חלק מרשת פסטיבלי מחול החוסים תחת כנפיו של אירגון מסאהאט (Masahat Contemporary Dance Network ) מלבנון שמארגן פסטיבלים בינלאומיים דומים בלבנון- בנוסף לפלטפורמת מחול כלל-שמי שנערכת בבירות-, בדמשק, בעמאן, ברמאללה ונגזרותיה, כלומר ערים בגדה המערבית וכן חיפה ונצרת, החוסות תחת הכותרת ” פלסטין”, לגאוותם והתרגשותם של הפרטנרים המקומיים בנצרת וחיפה.
מרכז התרבות בנצרת מרשים ונאה מאד ומתקיימות בו פעילויות תרבות מגוונות. בימים אלה מתקיימת במקום תערוכת אדריכלות איכותית ביותר של בוגרי הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון והיא מעוצבת במקצועיות עילאית, טוב טעם וכישרון רב.
תפיסת הזמן של באי המופע, עם זאת, מזכירה את ימי הסרט בקיבוצים של שנות הארבעים והחמישים כשכל חבר בא לאטו, גורר אחריו כסא מתקפל מחדרו. כאן לא היה צורך להביא כסאות מהבית. האולם מסביר פנים וכסאותיו נוחים ונאים, אבל הקהל החל להתייצב בכניסה אחרי השעה היעודה והמופע החל באיחור, אלא שאיש לא חשב שזה חריג. מרבית הצופים באו מקרב התלמידות למחול בסטודיו הגדול ( 400 תלמידים) בניהולה של ווידאד עטאללה. אחרים, הם בני משפחות ומקורבי המרכז.
גם כך, המופע לא התקשה למשוך אליו קהל מקומי ותופעה דומה הייתה גם בחיפה ואפילו חריפה יותר. בניית קהל למחול שאינו פולקלור, אינה מתרחשת ביום ואינה מתרחשת באופן עצמוני, ללא השקעה מתמשכת. מישהו צריך להרים את הכפפה.
על הבמה עלתה להקת ‘בוטגה’ מאיטליה (Botega ) ובה שבעה רקדנים. זו להקה צעירה שמיועדת בעיקרו של דבר לקהל צעיר והיא שייכת לזרם פופולרי שמחבר רקדני היפ-הופ לסוגותיו עם אופני ביטוי אופיניים לתאטרון-מחול ולמחול עכשווי ומנסה לבשל תמהיל שיעדן וירכך את ההתמקדות בטכניקות כמו היפ-הופ ריצפה ( floor) ויתישב בשופי לצד חומרים תוכניים ודרכי ביטוי מורכבות יותר. שלושת הגברים הצעירים הם רקדני היפ-הופ מוכשרים, מסוקסים כדבעי ונראים די מקצועיים. לשלש הבנות רקע מחולי מגוון יותר. הרקדן הרביעי מבוגר מעט יותר, מבנה גופו מעט מסורבל אבל הוא שחקן ואישיות בימתית בעלת נוכחות ניכרת. למרות מסת הכישון על הבמה, הכוריאוגרפיה לא שמרה על רמה אחידה ומרבית הזמן לא הובילה את הקבוצה רחוק. בוטגה בנצרת, מציגה עבודה סדנאית.
* * *
תאטרון אל –מיידאן בחיפה ארח את הלהקה הקוריאנית של צוי קיונג שיל ‘ספרינג גאנס ת’יאטר’ . קיונג הקימה את להקתה לפני שמונה שנים ובעבודה הזו- ‘חולי אהבה’ – חמישה רקדנים כולל היא עצמה ואכן בקטע היחיד בו לקחה חלק, נוכחותה האפילה על הרביעיה הצעירה שביצעה את היצירה.
הכוריאוגרפיה עצמה דרשה מהצופה מאמץ לא מבוטל, דהיינו, להניח בצד שיפוטיות בלתי נמנעת ולנסות לפענח את הצפנים התרבותיים שבסיס תפיסת הגוף, ההתנהלות בחלל המחלל את המרחב הפרטי, במקומות שבעולם המערבי הוא מעשה יומיום.
הרקדנים בקטע פותח וארוך צועדים לאט, עוצרים ובנשימה המקדימה את הצעד הראשון במשפט הבא, הם מרכינים ראש קלות. חומרי התנועה משדרים תערובת הזויה במידה בין פיוט ענוג מחד ונועזות חריגה מאידך כדוגמת הסצינה בה הם מתעמתים איש עם קומקום פח גדול מידות משלו שמשמש אותם באופנים שונים, וגם כסיר לילה ברגע מסוים. כולל קולות השתנה. עם זאת יש משהו איזוטרי , משובש-תקשורת לאורך מרבית העבודה. הקטעים הנאים ביותר מבחינה חזותית כוללים התגוללת על מרבץ עלי אקליפטוס, גריפתם ופיזורם אל-על. פתיתי נייר, עלים יבשים, מים או חול בחלל הבמה יוצרים חויה ויזואלית מיידית על כל במה מוארת ולטריק הזה יש זקן ארוך ארוך. היום כדאי לחשוב היטב לפני ששולפים אותו מהשרוול ללא בניית קונטקסט מוצק.
עם זאת, לאט איזה מרכיב עלום החל להתגנב בהיסוס ובסופו של ערב, משהו בכל אופן עבד. הייתה זו הצניעות והדריכות, או שמא ההליכה בתום לב בשדה זר היא זו שהניבה אמפתיה. תמהני.
Palestinian Dance Festival- Sareyyet, Ramallah, April 09
Sareyyet Ramallah, International Festival of Contemporary Dance festival 09
סרייאט, רמאללה: פסטיבל בינלאומי למחול עכשווי. 21/4-10/5
אורה ברפמן
השנה מחולל פסטיבל המחול הפלסטיני קפיצה אדירה, הן בהיקף והן בהתמקצעות. לראשונה, חטיבות מ-41 המופעים יעלו על במות לא רק ברמאללה וירושלים המזרחית, אלא גם בבית לחם, שכם, נצרת וחיפה. לצידם נלווית פעילות נוספת הכוללת תערוכת צילומי מחול, הקרנות סרטי מחול, שמונה סדנאות מחול בהדרכת כוריאוגרפים אורחים, סדנה למתעתדים להיות צלמי מחול וסדנה נוספת לכתיבת ביקורת מחול.
בפסטיבל לוקחות חלק 18 להקות, רובן מאירופה ובהן להקות מאיטליה, צרפת, גרמניה, הולנד, דנמרק, יוון, איטליה, אירלנד ועוד וכן להקה מדרום קוריאה ולהקה אחת מארה’ב.
הפסטיבל, שנוצר לפני שלש שנים תחת מטריית האירגון “מסהאט”, בעקבות הפרויקט החלוצי שלו: ‘פלטפורמת המחול’ בביירות, לבנון, שמתקיימת בסוף אפריל, מצא העונה כי תחת אותה מטרייה חוסים לצדו פסטיבלים-אחים נוספים מדמשק ועמאן. כלומר, במקביל, נערכים באפריל פלטפורמת מחול ערבי וארבעה פסטבלים בהיקף תוכני נרחב, במרחב המזרח הקרוב אותו אנו חולקים עם שכנינו, וכל זאת תוך תהודה אפסית באמצעי התקשורת שלנו.
* * *
אין להתעלם כי הבחירה ליזום שיתוף פעולה פלסטיני עם תאטרון אל מיידאן בחיפה ומרכז תרבות מחמוד דרוויש בנצרת , הוא אקט חריג למדי בפני עצמו, וההחלטה לקיים מופעים בנצרת ובחיפה נובעת מכמה מטרות. הראשונה בהם: לקרב את האוכלוסיה הערבית-ישראלית לפעילות תרבותית משותפת שיש לה מטרות פוליטיות משיקות ארוכות טווח המדגישות את המשותף באמצעות הידוק ההשתייכות למרחב השמי. הידוק שמטבע הדברים, מציב אלטרנטיבה להגדרה העצמית –לאומית של חלק מערביי ישראל, שמתקשים לראות עצמם קודם לכל כאזרחי המדינה. והסיבות לכך ברורות ולא זה המקום ללבנן.
כמו כן יש לרשות אינטרס לפנות לאוכלוסיה הערבית הגדולה בערים הללו ולהציג בפניה, פן אחר של הקיום הפלסטיני, לא הלוחמני והאלים שאולי יוצר ניכור גם בקרב חלק מערביי ישראל, אלא הנאור, בעל הקשרים הבינלאומיים, זה שמקיים בצד הכיבוש חיי רוח ובטוי אמנותי הנתמך על ידי אורחים ממדינות הים.
חוסר הפירסום היזום באמצעי התקשורת הישראלית נובע בין השאר מהרצון לבדוק, ולהתנסות באופן מוגבל שאינו מושך תשומת לב, בפרויקט שיתופי, יייחודי זה. אולי גם מתוך חשש שחשיפת הרטוריקה הפוליטית שבסיס הטכסטים שמתפרסמים לצרכי פנים, עשויה למשוך אש, מה גם שהפסטיבל נערך תחת כותרת ” ירושלים ( אל-קודס, בערבית) בירת התרבות הערבית 2009″, כותרת שכבר מצאה לה לא מעט מוחים ומתנגדים.
וכך כותבים מארגני הפסטיבל: ” ירושלים, בירת התרבות הערבית 2009″ היא הבירה הפוליטית שלנו ועיר הפותחת את דלתותיה לפלורליזם, לדיאלוג ולחילופי תרבות.”
* * *
השורות הפותחות את ההזמנות לאירועי הפסטיבל- שהתקבלו ערב הפתיחה- נוטפות פתוי חושי, שלא לומר חושני: “בוהקים בגופות ברונזה מוכי שמש, רוקדים לבעל או לדיוניסס, הקדמונים ביטאו את שמחת החיים המתחדשים על האדמה במקום הגיאו-רוחני, בעת הזו, מדי שנה.
ועתה, עם מה שנותר מפרץ החיים, אנחנו, השורדים, אם כי לא התאוששנו לגמרי, מבטאים במחול את מה שהכיבוש לא הצליח לקחת- את נוצת הפניקס היחידה, בעוד הוא מכה בכנפיו במעופו המחודש. הצטרפו אלינו ידידינו מכל העולם ואנו מעריכים את הענותם, בזמן בו התעמולה הציונית מכוונת להסתיר את התרבות והפנים הנאורות, כדי להצדיק את הפשעים נגדנו, להציג את ההגנה העצמית בה אנו נוקטים כביטוי לטרוריזם אלים.”
על חתום: קיפא פאני (Kifah Fanni )
בכרטיס הביקור של המארחת, קבוצת סארייט רמאללה ( Sereyyet Ramallah ) מצאנו: “קבוצת המחול הפלסטינאית הראשונה שהוקמה כבר בשנות ה-30 . היא אירגון עצמאי, לא ממשלתי, השואף לפתח את היכולות והפוטנציאל של בני החברה הפלסטינית, על ידי התמקדות בעבודה עם נוער וילדים במסגרת חיפוש משותף אחרי ערכים ואתיקה בפרט. בכך היא תורמת לכינון חברה אזרחית”. חאלד אלייאן (Haled Eleyyan ), מנהל הלהקה.
* * *
*מידע משלים נמצא בכתבות קודמות על מחול בלבנון ופלסטין במדור ‘שכנים’. כמו כן, ישנן נקודות השקה בין הנאמר לעיל לבין כתבה קודמת ובה דיווח על פסטיבל המחול הערבי שהסתיים זה מקרוב בוושינגטון די.סי.
A
Arabesque- Arts from the Arab World in Washington D.C.
Arabesque- Arts of the Arab World.
פסטיבל ‘ערבסק’ לאמנויות ארצות ערב בארה’ב- חשיפתה של תרבות רבת פנים מול חשדנות ודעות קדומות.
איסמי שמס. קהיר
שורה תחתונה: היה תרבותי ומאד מנומס. ובפרפראזה אומר ” כשהמוזות רועמות, התותחים שותקים”. בינתיים, על כל פנים.
את בדל הפרובוקציה סיפקה ידידתנו קארימה מנסור, מיסדת להקת המחול העכשווית הראשונה במצריים ואליה נשוב בהמשך.
לראשונה התקיים פסטיבל אמנויות ארצות ערב- ‘ערבסק’- בוושיגטון בירת ארה’ב, בהיקף חסר תקדים. הפסטיבל שהסתיים לאחרונה, התרחש בעיתוי אופטימלי, בעת כינונו של ממשל חדש בוושינגטון הבירה, בראשותו של ברק אובמה. מטרתו העיקרית הייתה לחשוף את התרבות המגוונת, רבת הפנים של העולם הערבי ובאמצעותה, לשנות את הדמוי של העולם הערבי, במיוחד אחרי עירק ו- 9/11, כגוש איסלמי הומוגני המורכב מקנאות דתית, ערש הטירור העולמי.
באמצעות אמנות ומבט רב מוקדי במורשת התרבותית העשירה של ארצות האיסלם ביקשו יוזמיו לשנות מנעד רחב של דעות קדומות וסטריאוטיפים תרבותיים-חברתיים.
הפסטיבל שהסתיים בימים אלו, הציף את הבירה בעשרות מופעים מכל תחומי התרבות והאמנות, לשם הצגתה של התרבות הערבית ככור היתוך של אמנויות ובכללן: מוסיקה, שירה, תיאטרון, מחול, ספרות, אמנות פלסטית, קולנוע ואופנה, ובמהלכו התקיימו איספור אירועים, מפגשים, הרצאות ואינטראקציות לא פורמליות מרגשות.
חלק מהמופעים ימשיך להתנייד ברחבי ארה’ב עוד מספר שבועות ויגיע לקהלים נוספים, גם בערים בהם יש ריכוזי אוכלוסיה שמוצאם ממדינות איסלמיות.
הפסטיבל הרשמי התקיים ב’מרכז קנדי’ בוושינגטון במשך שלושה שבועות ולקחו בו חלק שמונה מאות אמנים שבאו מ-22 מדינות ובהן סודן, בחריין, לבנון, מצריים עירק ועוד.
קיומו של הפסטיבל ב’מרכז קנדי’ העניק לאירוע גושפנקא יוקרתית מאחר ובמקום מתקיימים אירועי תרבות מקומיים ובינלאומיים מהשורה הראשונה, אך מעולם לא התמודד מרכז קנדי עם אתגר כמו זה.
פסטיבל ‘ערבסק’ היה האירוע הגדול מסוגו שהתקיים אי פעם בארצות הברית ועלותו הגיעה ל-10 מיליון דולר. אין ספק שעתוי ומיקום הפסטיבל השאפתני הזה היו יותר מוצלחים משניתן היה לחזות מראש, מאז עלה הרעיון לראשונה. רצה הגורל וחילופי השלטון בוושינגטון והרוחות החדשות הנושבות מהמשרד הנשיאותי של אובמה, העניקו לקיומו משנה חשיבות פוליטית, שחיזקה את האג’נדה של מטרותיו.
אליסיה אדאמס סגנית המנהל לתכניות בינלאומיות ואחראית על המחול אמרה לעיתון ‘אלערבייה’: “רצינו לקיים את הפסטיבל מזה זמן רב וחיכינו שהמצב הפוליטי יתייצב, כדי שיהיה לנו יותר קל לקבל הסכמה של מבצעים ערביים להגיע לארצנו”.
בהנהלה דיברו על קשיים לקבל הסכמת המבצעים, אבל לא אף מילה על הטירור והבינלאומי ועל ההשתייכות של מרבית מבצעיו למרחב המוסלמי. נקודה זו רגישה במיוחד ושימוש במילה שתאזכר את הטרור הבינלאומי ומדינות ערב, או ארצות האיסלם, יכול אך להצית רגישויות יתר, משני צדי המתרס, לחזק דעות קדומות ומתיחות בין דתית. לכן שמים דגש בהנהלה על חשש מתגובות בעקבות המלחמה בעירק, המלחמה ב”טרור” (חסר שם) והתמשכותו של ה”קונפליקט” בין ישראל לפלסטינאים.
חששה של הגברת אדאמס לא היה חשש שווא. כולם יודעים שמאז התקפת הטרור בניו-יורק גבר החשד כלפי כל ילידי הארצות הערביות. התנאים לקבלת אשרת כניסה הוקשחו ויחס הרשויות לערבים- מקומיים ותיירים- חשדני ביותר. לא אחת אנחנו מקבלים דיווח על הערות גזעניות בוטות.
מצד שני, ההתנגדות למדיניות ארצות הברית ובמיוחד זו שהיא יישמה ומיישמת במזרח התיכון, בעירק ובאפגניסטן, גורמת ליוצרים רבים שלא לשתף פעולה עם האמריקאים, במיוחד לא בסוג פעילות כמו הפסטיבל שיש הרואים בו עלה תאנה תרבותי, אם תרצו- מלכודת דבש, שנקודת מוצאו מגישה פטרונית.
מצד שני, רבים רואים בחיוב את הפסטיבל, בעיקר תושבי ארצות הברית שמוצאם ממדינות ערב. אלו למעשה אנשים שבחרו לקשור גורלם עם העולם המערבי והם משתפים אתו פעולה בכל המישורים בחיי היום יום שלהם. הם גם אלו שסבלו הכי הרבה מדעות קדומות נגדם שהוקצנו מאז הפיגוע במגדלי התאומים.
“מבחינתנו הפסטיבל הוא כרוח רעננה ביחסי שתי המדינות” מצטט העיתון את אחד הסטודנטים שבאו לצפות באירועים, “אני רק מקווה שמרכז קנדי ימשיך לקיים מופעי חילופי תרבות שכאלה גם אחרי שהפסטיבל ייסגר. זה הכרחי אם ברצוננו לשנות את נקודת המבט של האמריקאים.”
לא פלא שההכנות לפסטיבל ‘ערבסק’ ארכו חמש שנים והיו אתגר לוגיסטי עצום. שלב בחירת המופעים המשתתפים ארך שנתיים וחצי ובתקופה זו נסעה ההנהלה האמנותית ברחבי העולם הערבי כדי לראות מופעים ולהפגש עם אמנים מקומיים. חלקם יוצרים בני זמננו מתחומי אמנויות שונים וכן מבצעים של אמנויות מסורתיות, עממיות. אדאמס מדגישה כי האיכות הגבוהה של כל סוגה הייתה המדד המרכזי בבחירת המופעים. אחר כך צריכה הייתה ההנהלה לארגן אשרות כניסה לשמונה מאות האמנים שהוזמנו, אתגר לא פשוט באקלים הפוליטי הנוכחי. אחר כך באו הסידורים הטכניים- שינוע תפאורות, תלבושות, אביזרים ועוד.
מרווה עוואד מ’אלערביה’ מציינת כי הפסטיבל משול לנס, לאור הקשיים בכינונו. לגבי מרבית המשתתפים היתה זו הזדמנות ראשונה להופיע בארה’ב. ביניהם אפשר היה למצוא פסנתרן צעיר תלמיד תיכון מעירק, כוריאוגרף מרוקני ח’אליד בנגריב, מקהלת הילדים הגדולה ‘אל-פארה’ מסוריה, קבוצת היפ-הופ ‘כנען’ מסומלי, להקת המחול הלבנונית ‘קרקלה’ ( להקה בנוסח פולקלור מטופח מסוגת ‘מוייסייב’ א.ב.) או להקת המחול המודרנית הראשונה מקהיר של קארימה מנסור.
כן התקימו סדרות שלמות שהוקדשו לספרות וקולנוע ערבי שזכו להצלחה מופלגת, אומרים המארגנים. הביקורת אהבה רבים מבין העיבודים למחזות קלאסיים, אנסמבלים של מוסיקה מסורתית לצד פיוג’ן, דרווישים מחולים לצד היפ-הופ ומחול מודרני, משוררים, ציירים ויוצרי מלאכות יד מסורתיות ומטבע הדברים- שוק ערבי שהפך למרכז ההתרחשות מדי יום ביומו. הקהלל הרב שנהר למרכז, גילה את השוק ואת ההתנהלות המסחרים האופיינית לו, השונה כל כך מזו שהורגלו אליה המבקרים בשאר ימים מעונבים במרכז.
לאור ההצלחה, חלק מהמופעים הוזמן להאריך את שהותו ולהופיע במרכזי תרבות נוספים; טרגדיה ערבית שביים סולימאן אל-בסאם מכווית: עיבוד ערבי למחזהו של שייקספיר- ריצ’ארד השלישי, הוזמן לניו-יורק, מקהלת הילדים ‘אל פארה’ הוזמנה לסיור בכמה ערים.
לאור היחסים הטובים שנרקמו בין אדאמס למשתתפים, רבים מהם יוזמנו לוושינגטון גם בעתיד.
אחת הלהקות הבודדות שמתמודדת עם מחול עכשווי חזרה לקהיר בתחוש הישג.
שרה קאופמן מה’וושינגטון פוסט’ שהלכה לחפש פרובוקציות, או מסרים פוליטיים בוטים ומתריסים חזרה מאוכזבת. “בשנה האחרונה חזינו במספר מסרים פוליטיים מושכי תשומת לב שבאו מעולם המחול- הפרויקט המתמשך של ויקטוריה מרקס: ‘לא על עירק’; ‘אנדרגראונד’ של דויד דורפמן, מחווה המתיחס ל- ‘מחתרת מזג האוויר’ ( Weather Underground ) ׁ)ארגון טרור שבקש להוריד את הממשל. אחד מעשרת אירגוני הטרור בראש רשימת ה- FBI א.ב) ; וחידושו של המחול ‘הבוגד’ שיצר חוזה לימון שהושפע מהמקתרתיזם של שנות החמישים. בעונה הקרובה אין באופק מחול מקטר. גם לא של בילי טי ג’ונס, פרובוקטור סידרתי- שבימים כתיקונם אפשר לסמוך עליו- לא מצא על מה לרטון.
האם עכשיו כולם פשוט מאושרים, אם כי עניים?
יש באופק נקודה קטנה שעשוייה לעורר את המצפון והיא באה מכיוון פסטיבל ‘ערבסק’ במרכז לינקולן.
האירוע בכללותו היה מתון למדי. אם ביקשתם עקבות מחאה לא תמצאו אותה כאן, למרות שבאיזור ממנו באו המופעים, שיש בו הרבה דעות נחרצות בענייני דת והפרדה מגדרית, שימוש בגוף ככלי לביטוי הוא נושא בעייתי ביותר. לגבי נשים רבות הוא כלל לא קיים כאופציה.
אולם, עבודה אחת מציעה מבט חד על המציאות: ‘ Temporament ‘ , עבודתה של היוצרת המצרית קארימה מנסור, דואט אותו היא מבצעת יחד עם הנקשן אחמד קומפאורה (Ahmad Compaore ), שמתייחס לנושא מאבק האישה בכבלי המסורת.
מנסור מכירה היטב את החומר, ב-1999, אחרי שסיימה את לימודיה בביה’ס בלונדון למחול עכשוי, הקימה את קבוצת המחול ‘Ma’at ‘, הלהקה המודרנית העצמאית הראשונה במצריים. מנסור היא אשה מרשימה עם שיער עבות שחור וגבות כהות ויש לה איכות תנועה רכה וחמה, כל עוד היא לא מתעמתת עם המתופף שלה, או מנסה להמלט, או נאבקת בבד אדום ארוך העוטף אותה כמגן.
הביטוי שלה רחוק ככל הניתן מריקודי הבטן שאנחנו מכירים, וזו הצהרה בפני עצמה”.
אם כי שמחתי על החשיפה לה זכתה ידידתי קארימה, נעצבתי לראות כי גם אשת תקשורת בעיתון מכובד לוקה בדעות מוטות תרבות. גם היא ציפתה בעצם לראות עוד ריקודי בטן והופתעה.
בדיוק לקהל הזה כוון מאמץ מארגני ‘ערבסק’ בוושינגטון הבירה; לקהל שוחר תרבות, סקרן’ שמוכן להחשף לתרבויות שלא הכיר קודם ומוכן לראות בהם ביטוי אמנותי לגיטימי.
Koresh Dance Company, USA- להקת המחול כורש
Koresh Dance Company
להקת מחול כורש ( ארה’ב), במסגרת אירועי פסטיבל האביב בראשון לציון. הרצליה, 2 באפריל.
אורה ברפמן
בביקורה הראשון של להקת המחול כורש מפילדלפיה, העלתה הלהקה שתי עבודות של רונן כורש, מייסדה ומנהלה האמנותי.
רונן כורש הוא ישראלי שנמצא בארה’ב משנות השמונים ובמקור הוא בא מג’אז מבית מדרשו של שמעון בראון. בית גידולו זה טבע בו חותם, ממנו לא השתחרר עד היום.
הלהקה, בה לוקחים חלק 11 רקדנים, העלתה שתי עבודות: ‘מבט לאחור’ ( Looking Back ) ו’תאטרון הסודות הציבוריים’ ( Theater of Public Secrets ).
שתי העבודות בנויות כמחרוזת של מקטעים קצרים שאינם מבקשים להצטבר אל עבר תובנה העולה וצפה מסך חלקיהם בסדר כזה או אחר.
‘מבט לאחור’ מביט בערגה רבה, ובצדק, לשירים אהובים ומוכרים משנות הארבעים והחמישים ובהם מה שהאמריקאים מכנים ‘סטנדרטים’, מאלה המזדמזמים באוזן בפמילייריות רבה ומציפים את התודעה בניחוח נוסטלגי עז: פגי לי ב’פיבר’, מי לא ינענע מותן לעיבוד המוסיקלי הגאוני הזה. דין מרטין פה, סינטרה שם, רוק אלוויסי מוקדם וכמה מטובי ‘אחינו’ שהזריקו ג’אז טהור לעורקי תרבות המינסטרים האמריקאית ועשו לה טובה עצומה.
המחול נפתח במערך קבוצתי כמעט מלא ב’מספר’ ג’אזי נטו נוסח פעם, שנדמה כי שרד רק בכור מחצבתו- ארה’ב. ובאמצע- רקדן שחור,צנום, מהודק-שרירים בעל חיוך מאוזן לאוזן ואנרגיות טובות זז בגמישות, ב’קרירות’ במובן של ‘קול אז א קאט’. הכי ג’אז שיש מרוכז ברקדן הזה, תוצר מכוון מטרה אל עבר בימת המיוזיקל.
התבנית: ‘כל שיר הוא ריקוד’. נשמע לי מוכר מאיזה מקום. נזה הרי הדגם של כל מופעי ריקודי העם הישראלים, בין אם זה קורה בכרמיאל ובין אם באל.איי.
מרבית הקטעים בנויים כדואט ומספקים הזדמנות להתוודע לשאר הרקדנים. לא במפתיע רובם טובים, זריזים, אנרגטיים. תמיד מפתיע ומשובב נפש לראות כמה רקדנים מיומנים יש שם בכל להקה אזורית ומקומית. זה באשר לרקדנים.
אלא שכורש לא ממש מתעלה מעבר לגבולות הג’אנר. באחד העיתונים השווה איזה כתב את הלהקה לזו של איילי. אלוין איילי. אני מבינה מאיפה זה יצא לו. אבל איילי ולו רק בזכות היותו הכוריאוגרף של ‘התגלויות’ - ועומדות לזכותו עוד כמה זכויות מעבר לכך- הוא אושיה במסגרת המחול האמריקאי. רונן כורש עוד רחוק משם.
העיבודים צפויים, השפה התנועתית לא הניבה מנעד המבקש להרחיב גבולות, התבנית פשוטה מדי.
צפייה בחלקו השני של הערב הצביעה על תפיסה בימתית מקובעת משהו. ב’תאטרון הסודות הציבוריים’ יש ניצני יומרה לייצר משהו אחר שיהיה אולי תאטרון-מחול מסוג שהוא, אולי משהו בעל משקל כבד מעט יותר. אבל כורש שוב כלוא באותה תבנית של ‘מספרים’, קטע מוסיקלי קצר ועליו בנויה סצינת מחול קצרה. חושך. מחיאות כפיים. קטע שני קצר. חושך וכן הלאה. הבחירות והעריכה המוסיקלית נדמים כפשטנים ביחס למתבקש. הכוריאוגרפיה לא ממריאה וככל שישנו נסיון להתרחק ממחול ג’אז נטו, היצירה מקלישה.
קרלוטה יקירתי- ליאורה בינג-היידקר
קרלוטה יקירתי. תמיד שלך
הערת שוליים ל’גוף הבלרינה’, שיר ומכתב אהבה[1]
ליאורה בינג היידקר
פעם, בטרם התחילו במעשה היצירה, נהגו האמנים לזמן אליהם את המוזות בפנייה שכונתה ‘אינבוקציה’, כדי שאלה תנסוכנה בהם השראה, תחיינה בלבם את הרגש והידע, תפחנה בהם את הזיכרון ותעוררנה את הכשרון שמתוכו יטוו את מילותיהם, כמכושפים. מי לא פנה אל המוזות? הומרוס, ווירגיליוס, קטולוס, דנטה, מילטון, שייקספיר, צ’וסר… על פי המיתוס המקובל היו תשע המוזות בנותיהם של זאוס ושל מנֶמוזינֶה, אלת הזיכרון. כיאה לבנות אלים, הן שכנו במרומי האולימפוס והפנייה אליהן דמתה מן הסתם לתחינה ערטילאית, מופשטת, אולם ברבות השנים ירדו המוזות ממשכנן השמיימי ועטו על עצמן דימוי ארצי יותר. ביאטריצ’ה, המוזה של דנטֶה, למשל, נשאה את תכונותיה המובהקות של האהובה. לא מאהבת בפועל, כמובן (אם כי קיומה של ביאטריצ’ה פורטינארי אינו מוטל בספק), כי אם התגלמותה הנשגבת של האהבה החצרונית.
המסורת התרבותית והפייטנית של האהבה החצרונית, ששבחהּ נישא בפי רוזנים ומלכים ואשר הטרובדורים קשרו לה כתרים בימי הביניים המאוחרים, הייתה אהבה עזה כמוות, אומללה ונכזבת מטבעה, לגבירה נעלה ובלתי מושגת. כיוון שעודדה את האידיאליזציה, גישרה האהבה החצרונית באורח פרדוקסלי בין התשוקה האסורה לבין המוסר הראוי, תוך ויתור על מימוש פיסי לטובת ההתעלות הרוחנית. תכונותיה של המוזה, שסימלה את טבעה של הנביעה היצירתית ואת התגלמותה ביצירת האמנות עצמה, הועתקו עתה לאהובה החצרונית ואף הועצמו; מדמות אלמותית נשגבת (סובלימית) היא הפכה לאהובה מעַדנת או מרַסנת (סובלימטיבית). לא זו בלבד שהיא הזינה את האקט הפואטי הנעלה בזכות ההשראה שהעניקה ליוצר, אלא שדווקא בריחוקה, בכך שהסבה את הליבידו שלו לפעילות א-מינית, היא אפשרה את עצם הישרדותו. התשוקה חסרת התקווה התעדנה ותועלה ליצירת אמנות או לפעילות אינטלקטואלית.
המוזות צוירו ופוסלו תמיד כנשים אטרקטיביות בעלות פנים נאות ותכונות גוף נחשקות. המוסיקה נקראת על שמן ובמאה השמונה עשרה נגזר משמן גם המונח “מוזיאון” – ככינוי למקום משכנן של יצירות האמנות ‘היפה’; אולם במאה התשע-עשרה קיבל התואר מוזה תפנית נוספת. מעתה הוא יוחס בצורה כזו או אחרת לשחקניות, זמרות ורקדניות שתהילתן נישאה למרחוק. במרכז הבמה, מוגבהות מעט, מרוחקות מכדי נגיעה, מעוטרות בקשת הפרוסיניום ומוארות באור יקרות, יכלו המוזות החדשות של התיאטרון, בדמותן של שרה ברנאר (השחקנית), מרי טליוני (הפרימה בלרינה), או מריה מליבראן (הפרימה-דונה האופראית) ואחרות, לעטות על עצמן תפקידים אקזוטיים, מיתולוגיים או אגדיים, ולהוביל את דמיונם של היוצרים הרחק אל אתרי הפנטסיה.
אכן, משוררי המאה התשע-עשרה נטו להעלות את המין הנשי, ככלל, לדרגה של מוזות מעוררות השראה, ויעידו מילותיו של בודלייר: “האשה היא בהכרח מַשִּׂיאָה, יש לה חיים נוספים מלבד חייה היא. היא חיה באופן רוחני במוחות שהיא מציתה ומפרה ללא הרף.”[2] אולם מקורן האולימפי-אלוהי של המוזות לא נשכח. אותן נשים יוצאות דופן שכבשו את הבמה היו בעת ובעונה אחת המוזות החדשות של העידן הרומנטי וגם יורשותיהן הטבעיות של האהובות החצרוניות. כיאה לדמויות נחשקות ובלתי מושגות הוכתרו נשים אלה בתואר ‘דיווה’ (אלוהית), שיוחד מלכתחילה לזמרות אופרה (תמיד בעלות קול סופרן!) אך בהמשך זכו בו גם פרימה-דונות אחרות, לרבות פרימה-בלרינות, כמובן.
הפרימה בלרינה קרלוטה גריסי (Caronne Adele Giuseppina Maria Grisi) שנולדה בצפון איטליה ב 1819, נמנתה ללא ספק על הדיוות של הבלט הרומנטי. גריסי למדה בסקאלה של מילאנו והתחילה להופיע על הבמה כבר בגיל 10, כשהיא משלבת את כשרון הריקוד עם כשרון השירה. בעת סיור של להקת האופרה בנאפולי, ב 1934, פגשה את ז’ול פֶּרוֹ (Jules Perrot) שהיה לדמות דומיננטית בחייה. כשם שהבלרינה מרי טליוני (Marie Taglioni) חבה את הקריירה שלה לאביה פיליפו, שעיצב את הטכניקה שלה ואת סגנונה האמנותי, כך חָבָה גריסי את הקריירה המקצועית שלה לידו המכוונת של פֶּרוֹ הרקדן, הכוריאוגראף והמורה שעמד לצידה במשך כל חייה המקצועיים. בניגוד לדעה המקובלת, השניים לא נישאו מעולם באופן רשמי, אם כי בשנים מסוימות הציגה את עצמה קרלוטה כ’מדאם פֶּרוֹ’, ולצמד נולדה בת משותפת. קרלוטה גריסי הועסקה כפרימה בלרינה באופרה של פריס ויצרה בה את דמות הגיבורה הראשית בבלט “גִ’יזל” (Giselle), אחת מיצירות המופת של המחול הרומנטי (1842), תוך שיתוף פעולה עם פֶּרוֹ. ההישג של ‘ג’יזל’ חזר ונשנה גם בבלט ‘לָה פֶּרי’ (La Péri), אף הוא פרי הגותו של גוטייה (ומעורבותו הכוריאוגרפית הרגישה של פֶּרו). גריסי רקדה במשך עונות אחדות בלונדון ובסנט פטרסבורג, תחת שרביטו של פֶּרוֹ וזכתה להצלחה אדירה. בניגוד לטליוני, שמעולם לא פצתה פה על הבמה (מלבד פעם אחת, כדי להרגיע את הקהל בעקבות תאונה), ראוי לציין שגריסי, לקראת סוף הקריירה האמנותית שלה, חזרה לשיר לרקוד גם יחד! בהיותה בת 34, ילדה בן לנסיך הפולני ליאון רדציוויל (Léon Radziwill) ששכנע אותה לפרוש בשיא תהילתה (1854) והעמיד לרשותה בית על שפת אגם לֶמַן, בקרבת ג’נבה. שם, בעיירה סן-ז’אן, חייתה הבלרינה לשעבר ונפטרה בשיבה טובה (1899), מתום שנים ארוכות של חיי כפר שלווים.
תיאופיל גוטייה ( , Théophile Gautier1811-72) שהגה את הבלט ‘גיזל’ וכתב את הליברית ל ‘לָה פֶּרִי’, היה יוצר ססגוני, רב מעללים וברוך כשרונות. הוא כתב עשרות שירים, רומנים, נובלות, מחזות, תמלילים וספרי מסעות, אולם האיש ששרל בודלייר ראה בו מופת ודוגמה, מי שנחשב לאבי האסתטיציזם (הוא זה שטבע את האמרה: “אמנות לשם אמנות”) והיה מראשי ‘הסלון’ וממובילי ה’בון-טון’ הפריסאי בימיו, התפרנס במשך עשרות שנים בעיקר מכתיבת ביקורות מוסיקה, אופרה ומחול בעיתונות היומית, כאשר לשונו המושחזת הופכת אותו לשם דבר בתחום. גוטייה היה חובב מחול מושבע ואין זה מפליא כלל שהמוזה שלו הייתה רקדנית דווקא, אולם מה שחריג מעט היא העובדה שאותה מוזה - קרלוטה גריסי – היתה למעשה גיסתו.
גוטייה קיים חיי משפחה מאושרים עם רעייתו ארנסטין, אחותה של קרלוטה, שהייתה זמרת באופרה של פריס. הזוג גידל שתי בנות: אֶסְטֶל וג’ודית (ג’ודית היתה אף היא לסופרת מוכשרת ונודעה לימים כמוזה האחרונה של ריכרד וָגְנֶר) ועם זאת, קרלוטה גריסי היתה ונשארה אהבת חייו ומקור השראתו הבלתי מעורער. הנה אחד משיריו שאותו הקדיש לקרלוטה[3 ]:
לקרלוטה
פִּיךְ בּוֹ יוֹקֶדֶת הָאֲהָבָה,
נִצְמָד עַתָּה כֻּלּוֹ שוֹקֵק,
וֶרֶד שׁוֹפֵעַ נְשָׁמָה,
פֶּרַח הַמְּבַקֵּשׁ לְנַשֵּׁק.
שִׁכּוֹר מִלַּחוּת וּמְתִיקוּת נִחוֹחוֹ
אֲנִי אוֹנֶס אוֹתוֹ לְהִפָּתַח;
אִם נִבְצָר מִמֶּנִי לִחְיוֹת בְּתוֹכוֹ
לְמִצְעַר, אָמוּת לִי כַּךְ!
גוטייה נהג לבקר את קרלוטה באורח קבע וקיים עמה חליפת מכתבים רוויית כיסופים וערגה שנמשכה עד פטירתו. חודשים ספורים לפני כן עדיין כתב לה: “מאוויים אלה להתעופף לג’נבה […] כמו אינסטינקט של איש מסע. זהו אינסטינקט כה חזק עד שהוא יוצר נוסטלגיה שאפשר למות ממנה“.
את המכתב להלן שלח גוטייה לגריסי לאחר שובו לפריס משהות ממושכת בביתה, שבמהלכה כתב את יצירתו Spirite [4] . בניגוד לסגנון הבוטה, הציני והבוטח שעולה לא פעם מכתביו הביקורתיים של גוטייה, בולטת כאן עדינות ופגיעות רבה. כך כותב המשורר למוזה שלו [5]:
17בנובמבר, 1865
קרלוטה יקירתי,
אבוי, הנני! הרחק ממך בתוך אותה פריס גדולה שבה אני מתקשה מאוד להתמקם מחדש. לא עוד רכס סאלב או הרי היורה לנגד עיני עם שחר, לא כלום מלבד הערפל, בירכתי הגן, העוטף את הצפצפות הצנומות. במהרה הייתי מתנחם על כי איני רואה עוד את ההרים עם נזרי השלג שלהם, אילו היית כאן. נוכחותך היתה מפזרת את הדוק וגורמת לשמש האביב להפציע מבעד לאותו זרזוף המכבֶּה את היום. ככל שאני מתאמץ, אני חש מובס על ידי מלנכוליה שאין לגבור עליה. הגשם יורד בנשמתי כמו ברחוב. רכשתי לי הרגל כה מתוק לחיות בקרבתך עד שנדמה היה לי שאין זה אמור להסתיים לעולם. עזיבתי, שנדחתה פעמים כה רבות בתום שהייה ממושכת מכפי שיכולתי לקוות, הפתיעה אותי כמו קטסטרופה בלתי צפויה. לא יכולתי להאמין בכך וכאשר החלו גלגלי הכרכרה לנוע, הם הסבו לי כאב כאלו עברו על לבי. הנה כבר ששה ימים גדולים שלא ראיתיך, ששה ימים גדולים נצחיים, ומה הם ששה ימים לעומת חודשים שיחלפו-ישטפו, הו! כמה לאט, לפני שאוכל לראותך שוב! אני כבר מודאג למשך שנה לפחות. נשמתי נשארה בסן-ז’אן לידך, ואינני יודע מה לעשות בגופי. אני לוקח אותו יום-יום אל ה-מוניטור [6] כדי לתקן את ההגהות של ספיריט שפורסמו הֵחל מהבוקר. קראי, או מוטב חזרי וקראי, שכן את מכירה אותו כבר, את הרומן האומלל הזה שערכו אינו אלא בכך שהוא משקף את תמונתך רבת החן, שהוא נחלם תחת עצי הערמון הגדולים שלך ויתכן שנכתב בנוצה שנגעה בכף ידך, יקירתי. המחשבה שעינייך הנערצות תשהינה זמן מה על פני שורות אלה, בהן פועמת האמת מתחת לצעיף האשלייה, אהבת לבי היחידה, תהייה הגמול המתוק ביותר לעמלי. כאשר תרפרפי על פני פרקים אלה, תהגי אולי בזה ההוגה בך תמיד, במהלך העיסוקים, הדאגות ועצבונות החיים, ואשר נפשו אינה נוטשת אותך אף לא לרגע. האין זאת, מלאך יקר, שלא תשכחיני, שתשמרי לי את המקום הקטן שעשית לי בלבך ושלא תסירי ממני את התקווה שמחזיקה אותי ומאפשרת לי לחיות? אני מלא ספקות ודאגות למרות מילותייך הרכות והאותות חסרי הדופי של רגשותייך, איני מעז להאמין כי התקדמתי מעט בחיבתך. הקשיים של מפגשינו הנדירים והקצרים, כמעט תמיד מופרעים ע”י טרדנים (המילה הזו מחידון התנועות שלא הבנת), הקרירות הניכרת לעיין שבה את מתחמשת כדי להדוף את חשד האהבה השקופה מדי מצידי, דחקו הצידה בשבועות האחרונים של שהותי, את האינטימיות המקסימה של החודשים הראשונים. היום אשר, אמרת זאת בחיוך, טרם הסתיים כאשר תבעתי נשיקה, לעתים לא החל כלל, לקראת הסוף. נדמה היה לי ברגעים מסוימים, שלא אהבת אותי יותר, או שאהבת אותי פחות. אף על פי כן, בבוקר הפּרידה, בסלון הקטן, כאשר ציירתי לך ביד רועדת את הרישומים הקטנים שביקשת, דימיתי לראות כי עינייך הנעוצות בי נטרדות ומתלחלחות. שמא נגרם לך אפוא מעט צער, לראות את זה שאוהבך כל כך, מתרחק לזמן כה רב? באשר לי, הייתי אפוף צער, אך בקרב כל אותם אנשים, לא יכולתי להביע בפנייך את צערי העמוק. הו! מדוע לא היתה בידי שהות של חצי שעה לעצמי, כדי לאמץ אותך אל לבי, לבכות בחיקך, להניח את נשמתי בין שפתייך הרכות, בנשיקה ארוכה ונעלה?
, Sempre vostrissimo , (תמיד שלך, איטל‘)
תיאופיל גוטייה
———————————————————————————-
[1] השיר והמכתב – בתרגום ליאורה בינג היידקר.
[2] שארל בודלייר: גני העדן המלאכותיים, תרגם דורי מנור, תל-אביב: ידעות אחרונות, 2003, עמ’ 9-10
[3] Théophile Gautier, (Publiées par R. Jasinski). Poésies Complètes de Theophile Gautier. Paris: A.G. Nizet, 1970 ( tome III, p. 210)
[4] ספיריטואליסט, או מעלה באוב. נובלה פנטסטית מאת גוטייה.
[5] Théophile Gautier, Œuvres complètes, Genève, Slatkine Reprints, à partir de 1978, 11 volumes, (Tome IX, p. 134-135).
[6] Le Moniteur Universel - העיתון שבו התפרסמה הנובלה של גוטייה ‘ספיריט’ בהמשכים.