שוליים צרים 2 - גבי אלדור
‘ריקודיבור’ משמש אכסניה לסדרת פרקי הרהור קצרים שכותבת גבי אלדור ונובעים משולי עבודתה על ספר העוקב על תרומתם של בני משפחתה ובהם האחית אורנשטיין למחול ולאמנות במחצית הראשונה של המאה ה-20. קצב הנשימה מכתיב את תחביר השפה, חירות המחשבה- את דילוגי הזמן והמקום. א.ב.
שוליים צרים 2
גבי אלדור,
צילום: ארכיון פרטי באדיבות גבי אלדור
לא המשכתי לכתוב אבל התאפשרה נסיעה ללונדון ועוד שֵם מקבל פתאום הווה - לאה ברטל, חוקרת ומורה. יחד עם נירה נאמן כתבה כמה ספרים, האחרון שבהם: ‘הגוף המטפורי’.
לאה ברטל למדה בבית ספר למל בירושלים כשהיתה ילדה והמורה היתה שושנה אורנשטיין, והשנה 1933. בית ספר למל, מול קולנוע אדיסון. באולם היתה במת עץ ועל הבמה עמדה שושנה ולימדה, אבל באולם גם רקדו. לא שאלתי, אבל הרצפה היתה עשויה אריחים בדוגמאות שונות ורצפת העץ לא היתה מלוטשת. וכל מה שלאה זוכרת מהלימודים האלו- שהיו משאת נפש עוד מברלין- זה שבהופעה היא לבשה בגד קצר, מין אוברול בצבע תכלת עזה. והיו אלכסונים שחצו זה את זה, קבוצות של ילדות. כולן בטורקיז הזה? אולי.
והזיכרון הבא הוא בבית אצלנו, ולאה עם שושנה. לאה לוקחת לנו את אמא שלנו כי הן מדברות שעות ארוכות על מחול ותנועה. ולאה כבר לומדת וחיה עם פלדנקרייז (”הוא היה מלך, אבל אחרי 5 שנים עזבתי אותו. אי אפשר לחיות עם מלך.”) ושושנה גם כבר לומדת את השיטה. ולאה כבר מורה עם תעודת הוראה מבית הספר של זיגורד לדרר בלונדון וכבר לא מופיעה בבגד תכלת קצר. והיא לומדת אצל נועה אשכול, ואצל פלדנקרייז. כולם לומדים הכל. אבל משה פלדנקרייז ונועה הם מחדשים, גאונים, לא כל כך חביבים אבל מרתקים.
ואני זוכרת את אמא חוזרת מהופעה של נועה אשכול נרגשת עד דמעות, ומראה לי את נפילת טיפות הגשם במשפט התנועה האחרון של ריקוד, שַם כפות הידיים - לפתע, כמו אקורד מינורי שמשנה הכל, מרכך, כזה שמעורר מין עצב או כמיהה - נושרות פתאום בתנועה אחת של סיום לא צפוי, מורמות אך מורות כלפי מטה.
לא, אולי זה לא הספר, אלא כמו שחותכים את שאריות הבצק סביב לתבנית המדויקת. אלו מרקמים של חיים שבהם הריקוד היה המרכז, ומכל קטע מתמשכים להם חיים עשירים שלא, הפעם לא נכתוב עליהם, אבל הם שם, צפופים, פועמים, קווים אלכסונים שחוצים זה את זה, פלדנקרייז ונועה, ושושנה - מהראשונות שמזהה את הפוטנציאל להרחבת התנועה, וסבתא, מרגלית אורנשטיין, שפלדנקרייז למד אצלה ריקוד וריתמיקה, ולאה ברטל, ילדה ומורה ואישה - ועכשיו בדירתה מלאת הספרים והציורים, היא מלמדת ומעבירה סדנאות, וגילה הוא רק תרגיל בחשבון, פניה מאירות, ואני מספרת לה איך קינאתי לאמי ואנחנו צוחקות, כי זה היה מזמן. והזמן נבוך ומסתלק, ומה שנשאר זו סקרנות שלא נגמרת.
במוזיאון של המודרן טייט, ליד הגשר החדש של המילניום, יש תערוכה של אלכסנדר רודשנקו וליובה פופובה, שני אמנים קונסטרוקטיביסטים גדולים, חלק מן המהפכה הסובייטית. הם האמינו במסגרת “עולם ישן נחריבה” שהאמנות אינה רק כלי אישי של ביטוי אלא צריכה לשרת את חיי היום יום. אינה עוסקת בייצוג המציאות אלא היא עצמה מבוססת על קו או על “צבע טהור”. רודשנקו יצר מבנים ארכיטקטוניים דמיוניים, פופובה ייצרה בין השאר דוגמאות לטקסטיל וביחד יצרו פוסטרים, פרסומות וכך גם הגיעו לתיאטרון. הדמות החשובה בתחום התיאטרון באותם ימים של מהפכה, היה סבדסלב מאיירהולד. ורודשנסקה, אשתו של אלכסנדר רודשנסקו, אמנית חשובה בפני עצמה, ובעיקר פופובה, יצרו עבורו תפאורות ברוח הקוסנסרוקטיביזם; תחנת רוח, גלגל שיניים, מבנים שאין בהם קישוטיות , עם מדרגות ובמות משנה. והבנתי פתאום את הצילומים של התפאורות בספר האוהל שנראות לקוחות ישר מאמא רוסיה, והקשר פתאום כל כך ברור. הלוי סייר ברוסיה בשנות העשרים, וכאשר עלה ארצה וייסד בשנת 1925 את תיאטרון האוהל כתיאטרון סוציאליסטי ששחקניו נלקחו מאחרי המחרשה- פיזית, ממש, לא כדימוי- ביקש ממרגלית אורנשטיין לאמן את השחקנים בשנת- סדנה לקראת החזרות להצגה הראשונה. מייארהולד חקר את תנועת השחקן, ועבודת הבימוי של משה הלוי היתה מושפעת, ביודעין, מאמן גדול זה. בעבודות הראשונות של האוהל מרגלית יצרה את הכוריאוגרפיה והכוונה לא לריקודים אלא לתנועה על הבמה, כזו שמגדירה את שפת התנועה של ההצגה כולה גם ביחס לתפאורה ולתלבושות.
באותם צילומים ראשונים אפשר לזהות את התפאורה המופשטת, שמאפשרת העמדה דרמטית מעצם המבנה, מה שמחבר אותנו מיד להלראו והנסיונות החדשניים של מבנה התיאטרון, בו אין חציצה בין הבמה לאולם, אותו תכנן אפייה .
וכאשר מגלים את ההקשרים האלו שכולם ברוח התקופה אך יש להם ביטויים שונים, האמנים הגדולים נראים כאילו עברו מאחרי הקלעים של הלראו אל מאחרי הקלעים של רוסיה הקומוניסטית בתחילת דרכה, מגלגלים רעיונות חדשים,יוצרים בתוך האוטופיות הגדולות, מבקשות הטוב, שאנו יודעים את סופן.
ועל הציר הזה של חיבור בין המעשי לאמנותי עומד גם האינג’נר- ארכיטקט יעקב אורשנטיין, ועומדת מרגלית ואמונתה בתחית הגוף העברי דרך עבודת כפיים וריתמיקה, ועל הקו הישר של רודושנקו עומדות גם יהודית ושושנה, וגם כשהן בברלין פניהן לפלשתינה, והקו הישר של רודושנקו ממשיך, אינסופי, לתוך החלל.
‘Gvanim Bemachol’ (Shades of Dance) 09 גוונים במחול
גוונים במחול 09, (1,2,3 ) סוזן דלל, 19 במרץ.
יוצרים: תכנית 1- רון עמית ומור שני, ענת ועדיה,מיכאל מילר. תכנית 2- תמי ורונן יצחקי, ענת מירב, אור מרין. תכנית 3- גליה חצור,דפי אלטבב, שיר מדוצקי ושקד דגן.
צילום: כפיר בולוטין
אורה ברפמן
מסגרת ‘גוונים במחול’ תרמה תרומה חשובה לחשיפה ועידוד יוצרים בראשית דרכם המקצועית. במהלך שנות קיומה התוודענו לשורה ארוכה של יוצרים שנחשפו ב’גוונים’ תחילה והפכו להיות מאושיות המחול בארץ ובהם ענבל פינטו, יסמין גודר, ליאת דרור וניר בן גל, עמנואל גת, רננה רז, נעה ורטהים ועדי שעל ועוד רבים וטובים.
מי מבין משתתפי מהדורת גוונים 09 יכבוש לו מקום דומה אי אפשר לנבא, אבל להצביע על כמה מהעבודות היותר מעניינות אפשר. אזכיר רק לאלה שעבודתם שיכנעה פחות הפעם, כי אל להם להתיאש. גם כמה מה’אושיות’ המוזכרות בשורה הראשונה, עבדו קשה לזכות בהכרה ובהוקרה.
במהלך הערב, שכלל שלושה מיקצים ובהם נכללו עשר יצירות (וקרדיט לתריסר כוריאוגרפים), היה רב- די במפתיע- ליצירות שזכו לביצוע הולם ועברו רף אמנותי מסוים, דבר שאינו מובן מאליו.
לא מעט מהדורות ‘גוונים’ בשנים שעברו כללו הרבה יותר מדי עבודות בוסר, שירבוטי סרק ונסיונות נפל שמקומן לא על הבמה. רדידות, חוסר מקצועיות ויומרה העלו אך פיהוק ושעמום שגרמו לבעלי אורך רוח מוגבל, להדיר רגליהם ממסגרת זו.
שני מרכיבים חברו להישגי מהדורה זו: ראשית- אוצר ‘גוונים’ הנוכחי, חנוך בן דרור ( לשעבר רמי לוי) שהיטיב לסנן את החומרים ולברור את המיטב ושנית- היוצרים הצעירים שהזכירו כי למרות תחושת סטגנציה מסוימת במחול העצמאי הרווח, שנוטה להתמרכז לעבר סוגה דומיננטית, יש כאן היום רף מקצועי גבוה למדי ולא מעט כישרון המחכה להחשף ולפרוץ ברבים.
מרבית העבודות היו קצרות מאד ורובן היו עבודות סולו ודואט. על רקע זה, בלטה במיוחד עבודתו של מיכאל מילר ‘במהירות האור’ שלביצועה התגיסו שמונה רקדנים חברי אנסמבל ‘סיגמא’ שבסיסה בחיפה. אני מציינת את מקום מושבה של הקבוצה משום שלמרות שחיפה היא העיר השלישית בגדלה, אין היא נוטה לתמוך באמנים המבקשים להשאר בעיר ומצד שני היא מתייסרת ברבים על בריחת הצעירים ממנה למרכז. בתנאים אלה קיומה של קבוצה רצינית כמו ‘סיגמא’ הוא נס שברירי.
באנסמבל מתגבשת קבוצת רקדנים טובה שהולכת ומתחזקת מפעם לפעם. מילר הוא יוצר מוכשר ונבון ויש עניין בשפה התנועתית שלו, בבנית עבודה קבוצתית ובמקטעים היותר אינטימים. יש בעבודה אינטנסיבית ודחיסות שמקנים לה משקל. בפס קול גם קטעי שירה של מקהלת ‘רוסטבי’ מגיאורגיה שחידדה ניצני מוטיבים אתניים גם בתנועה.
בחודש הבא תעלה הקבוצה ערב באורך מלא ( הראשון, למיטב ידיעתי) של מילר. יש למה לחכות, אני מאמינה.
שקד דגן, יוצרת הדואט ‘We are going back’ , מביאה הבטחה גם היא. יש לציין שדגן היחידה מבין יוצרי הערב שבחרה לפתוח את פס הקול שמלווה את המחול בשיר ולא ברעש אלקטרוני כזה או אחר. המבצעים אדם בן צבי ועידן פורגס היו מסתבר בחירה טובה. לבושים במעין סרבלים אדומים תואמים, הם שקדו על רצף משפטי תנועה קצרים, לא יוצאי דופן לכשעצמם, אלא שלאט הסתבר, או השתחרר איזה סליל והומור החל לבצבץ מכל שלב בחבירה המחולית שהתקיימה ביניהם. הבמה הלכה והתמלאה באנשים מהשורה שחצו אותה מקצה אחד לשני, אך לא הסיטו את השניים מדרכם. העבודה הייתה בנויה באופן הדוק, מתומצת ומהנה.
עניין לא מבוטל היה בדואט של בני הזוג תמי ורונן יצחקי שרתמו את האוניסונו לשירותם במלוא מובן המילה ויצרו חיבור פיזי ומטפורי שבא ליצור ישות אחת המורכבת משני חלקי השלם. לגיבוי התיאורטי גייסו מקורות תיאולוגיים ואף את אפלטון , אך גם בלי הציטטות בתכניה, היה ברור שיש כאן חיבור מיוחד, אינטימי, סיפור פשוט, דומסטי שהוא עולם ומלואו. השפה התנועתית משנית כאן וגם האיכויות הטכניות שיש או אין לשניים. החן והריבוד של המערכת הזו באו מתוך היחס שביניהם כבני אדם. גישתם למחול, שונה מזו של המשתתפים האחרים . היה בה עניין, היה בה ייחוד, היה אפילו אומץ מהול בשיקול דעת. תערובת מקורית ומעוררת עניין והזדהות.
גם בין האחיות מרין התקיימה מערכת נינוחה שתרמה ליצירה כנראה לא מעט. אור מרין יצרה עבודה קצרה – Vanishing Point – שביצעה יחד עם אחותה סתיו. השתיים היו מחוברות לכבלים שהשתלשלו מהתקרה ושחררו אותן מכללי תנועה המוכתבים על ידי כח הכבידה. ברור שבתנאים אלה שפת התנועה מתרחבת, אך לזכותה של מרין, השימוש באביזרים לא השתלט לגמרי על היצירה ולא סחרר אותה למקומות בידוריים בעיקרם.
דואט נוסף שהיה בו עניין, בוצע על ידי יוצריו: רון עמית ומור שני. השניים פתחו בריחרוח הדדי, מגעים מהוססים של ראש, סנטר, כתף בגוף, עד לקימום מערכת בטוחה שהתחזקה בקעי אוניסונו עד שלא נזקקה להם יותר. היו כאן הרבה משפטי תנועה קצרים, הרבה שימוש בשבירת תנועה לפרגמנטים; אמה, כתף, זרוע, צוואר. זה נספג מהאויר. יש שקוראים לזה רוח הזמן. וגם בערב זה הם לא היו יחידים. דקונסטרוקציה בקטנה. ביצוע מצוין.
אם לדואטים הייתה עדנה, עבודות הסולו היו הפעם החוליה החלשה. מסתבר לכדי להחזיק במה צריך לא רק חומר טוב, צריך גם אישיות שמסוגלת לשלוט בחלל סביב. אין ממי לתפוס כדור, אין למי להגיב, חסרה התמיכה של שותפים לדיאלוג, לאחריות.
שוליים צרים- גבי אלדור
שוליים צרים
גבי אלדור
צילום: ארכיון פרטי, באדיבות גבי אלדור
ספר על משפחת אורנשטיין, מייסדת סטודיו אורנשטיין למחול שהוקם בתל אביב בשנת 1922.
מרגלית, חלוצת המחול האמנותי החדש בארץ ישראל, האם הגדולה של פעילות המחול בפלשתינה א”י, ובנותיה התאומות יהודית (דיתי) ושושנה (סוזי), רקדניות, יוצרות, מורות.
כמו בעבודת מחול, זהו ספר בתהליך. החמרים נקווים, כל דלת שנפתחת מוליכה לדלת נוספת: ביוגרפיה של שלוש נשים פורצות דרך הנכתבת על ידי בת משפחה נוספת.
כבר אחרי חצות ועוד לא כתבתי היום כלום. איפה השארתי אותן? זו שנת 1931 ומרגלית בדיוק סיימה לכתוב מכתב מפלשתינה לברלין שמסביר לסוזי בתה מדוע עליה בכל זאת להיות רקדנית, ולא להתפתות ללימודי הזמרה שהיא מקבלת בברלין בשמחה, מדי יום, וגם מתקדמת, ולחשוב טוב טוב אם היא בכלל מבינה איזו נחישות ונכונות ורצון לעמוד בקשיים ותשוקה יידרשו לה אם תחליט להישאר בברלין וללמוד משחק.
היא מאוד נחושה, מרגלית, ואפילו סבא מוסיף בסופו של המכתב - כשאני קורא את זה אני מיד מתגעגע הביתה - והוא בבית כשהוא כותב את זה - מה עובר עליך שאת רחוקה ומקבלת את המכתב…
את סוזי השארתי בוינה, אחרי שהקסימה את כל מי שפוגש אותה, אחרי שהיא כבר מבינה שלא תוכל לעזוב משפחה כל כך אוהבת, אחרי שהיא מגלה שהיא באמת רקדנית טובה ואפילו מקס טרפיס מאמין בה - ועכשיו היא מבלה בוינה, עדיין לומדת זמרה ועדיין מתאמנת כל יום, למרות שהעלתה כמה קילוגרמים. והיא גם מתחילה להרגיש שבברלין משהו לא כל כך בסדר.
ודיתי - השארתי אותה עדיין בארץ ישראל, אחרי שהיא בפריס ועדיין לא הצלחתי לפענח את המחברת שכתבה שם - והיא בתל אביב ומיכה ברקוז אהובה שם. או אולי כבר לא..? גם סוזי וגם אני מחכות לשמוע מה קורה.
וסבא אורנשטיין ייפגש אולי עם סוזי בתערוכת הבניה המפורסמת בברלין, הבאוהאוס, הסגנון הבינלאומי - לא בטוח. יתכן שרק יראה אותה מרחוק בין בניני התצוגה שכלכך קרובים ללבו, וירצה להישאר כך, עד אוהב, בצל. כמעט לא הכרתי אותו ועכשיו שאני כותבת עליו מתעוררים הגעגועים לאיש האמיץ הזה, חוזה, כל כך עיקש באהבתו החילונית לגמרי לארץ ישראל.
עברתי אמש ברחוב אלנבי בדרכי לפגש את פיליפ, נער הקריאה שלי, סטודנט גרמני שלומד בארץ ומקריא לי את המכתבים מברלין. בפינת נחלת בנימין ואלנבי עברתי ליד הבית היפה שאורנשטיין בנה, כשהיינו קטנים היו שם נעלי פיל. ובדיוק אמרו ברדיו שחגיגות המאה לתל אביב החלו וכ”ו וכ”ו, והבית מול עיני, אריחי החרסינה האפורים חסרים פה ושם, ומזגנים בחלונות, ובנין האנייה הזה שכוח ומלוכלך כאילו עלה על שרטון ולמטה שלטים גדולים של קוקה קולה. לסבא זה לא היה איכפת, הוא היה איש זֵן אמיתי שאהב את המציאות, ודאי היה אומר - שלט יפה מאוד של קוקה קולה. ואני רק מרגישה את הויתור הזה, והצער, והעייפות להילחם כל הזמן על מה שנראה חשוב. אולי באמת נורא יפה השלט הזה של קוקה קולה.
כמו בהפסקה של חזרת תיאטרון, כל הדמויות במקומן, קפואות, מחכות שאמשיך. מחר, מחר.
Korean Traditional Dance of Korean Diaspora in St. Petersburg, Russia
The social function of Korean traditional dance in the culture of Korean Diaspora-
Focusing on
Hebrew introduction:
הקדמה:
יאנג מין-אה היא דוקטורנטית במחלקה לאנתרופולוגיה בתחום התרבות ולימודים אתניים באוניברסיטת סנט פטרסבורג, רוסיה.
מין-אה מתגוררת בשנים האחרונות בסנט פטרסבורג ולפני שלש שנים הקימה להקה מחול קוריאני-מסורתי ובו לוקחות חלק צעירות ממוצא קוריאני, מצאצאי אוכלוסיית המהגרים הקוריאנים שאבותיהם היגרו לרוסיה במחצית המאה ה-19. אוכלוסיה זו משמרת מספר מסורות מהתרבות הקוריאנית בעיקר בגינוני חלק מהחגים, במסורות אוכל וקודים התנהגותיים- תרבותיים, אך אינם דוברי קוריאנית מאז נאסר על אוכלוסיות מהגרים כמותם לשמר את שפת מוצאם בתקופתו של סטאלין.
הסיבות להגירה היו בעיקרן כלכליות, אם כי לא רק. בתחילת המאה ה-19 קבוצה קטנה של העילית החברתית החזיקה את מרבית ההון ואמצעי הייצור. רבים מבני מעמד הפועלים התקשו לקיים את משפחתם והעוני פשט. בפני מי שביקש להגר לא נותרו חלופות, אלא הגירה לכיוון סיביר ולמחוזות המזרחיים הסמוכים הקרובים לצפון קוריאה. הגבול הדרומי הגובל בסין היה סגור לחלוטין בפני מהגרים על ידי שליטי שושלת צ’ינג.
ההגירה שהחלה ב- 1863 עם קבוצה קטנה של משפחות התגברה ושש שנים אחר כך כבר מנו כ-20% מהאוכלוסיה במחוזות אלה ובשלהי המאה כבר מנו יותר מ-300,000 איש רק במחוזות המזרח הרחוק ברוסיה.
השלמת קו הרכבת הטראנס סיבירית הביאה להגירה לפנים המדינה.
אחרי מהפיכת אוקטובר הלאים השלטון חוות חקלאיות של אזרחים ממוצא קוריאני. בסוף שנות השלושים של המאה העשרים ערך סטאלין ‘טיהור’ של מנהיגי הקהילה במקביל ל’טראנספר’ של אוכלוסיה ממוצא קוריאני למדינות מרכז אסיה ובהם אוזבקיסטן וקזחסטאן בתואנה שהם מהווים סכנה, ועלולים לרגל לטובת יפן. במשך כשני עשורים היו הם מנועים מלצאת את גבולות מושבם.
הרדיפות מחד והיזמות הטבועה באוכלוסיה החרוצה הזו הביאו דווקא להידוק הלכידות החברתית ביניהם ושימור מרכיבי זהות ייחודיים. מאחר ודיבור והקניית השפה הקוריאנית היו אסורים המשך עשורים רבים, איבד חברי הקהילה את שפת האם.
יאנג מין- הא חוקרת את הקהילה בסנט פטרסבורג ומקווה להעשיר את התרבות הקוריאנית בקרב הקהילה, לחזק את דימויה העצמי פנימה ואת תדמיתה- כלפי חוץ.
The social function of Korean traditional dance in the culture of Korean Diaspora
- Focusing on
Yang, Min Ah*
This paper investigates the social function of Korean traditional dance in the culture of Korean Diaspora in
The word ‘Diaspora’ means a steady set of people of the uniform ethnic origin, living in foreign environmental outside of the historical native land (or an outside area of moving people) and having social institutes for development and functioning of the given generality.
Russian Koreans started to immigrate to The Russia Empire’s territory (The Maritime
In such a way, the early Korean Diaspora was made up. They founded their schools, societies and theater. They could live to preserve their language, culture and tradition before the deportation. In 1937, Stalin’s Government accused Koreans of being Japanese spies and they were exiled to the
According to Korean national character, Russian-Koreans were well-adapted to new Russian society and they feel very strong zeal for the education of their children. They were Russian educated and live as a Russian intelligentsia citizens. Korean’s typical advantageous traits were tolerance, diligence and kindness. These elements helped a degree of assimilation, or getting along smoothly with the Russian society .
According to the official statistics, 148,000 Russian-Koreans lived in
National dance is a component of a spiritual life of its ethos. Indeed, live national dance existed for the sake of dancing performers; it was collectively created and reproduced. At the same time it was an individual expression of experiences. Its time is simultaneously infinite, and close, historically .
The Korean dance was being enriched by philosophical doctrines and religious beliefs. Its elements are connected with Shamanism, Confucianism, Daoism and Buddhism. There is no contradiction between these elements, as for example with western culture, and they are in harmonious unity, enriching and supplementing each other. As, the Korean dance the nature, moderation etc. Process of mastering the Korean dance includes not only techniques training, but also education of the mature person and his spirituality bringing the person internal harmony, calmness, tolerance and obedience of the law.
The purpose of this paper is to follow the revival process of Korean culture by the Korean Diasporas as an ancestor’s culture and theirs through the education of Korean traditional dance.
The significant role in actualization of interest of the Russian citizens in the Korean traditional culture is played with the St.-Petersburg Korean youth cultural-educational center which has been created in 1995.
The primary goal of the Korean center consists of presenting Korean culture in
The author worked as a teacher of the Korean traditional dance and as an artistic director in the Korean traditional dance company “Soun” for 3 years. At the same time, had opportunities, to observe the increase of interests of the Russian-Koreans in their culture, in particular, in the Korean traditional dance, both among , among Russian-Koreans in
Process of development of new culture, from our point of view, allows forming the new, tolerant attitude to other cultures and people as a whole. It is especially important to study this process in St.-Petersburg - city historically poly-cultural and multinational where relationships between various ethno-cultural groups had and have constructive character. Studying specificity of inter-cultural interaction in the environment of Russian-Koreans in
According to the ethnic and cultural characteristics, The Russian Federation is unique. From the point of view of a foreigner, the
Now, The Russian society requires stability. Showing special care in dealing with ethnic minorities, the Russian Government creates conditions that enable new inter-ethnic cultural dialogue which is considered as an important tool in the struggle against intolerance and xenophobia. The solution of this problem represents one of the main topics which the state national policy deals with. Experience of
————-
* Yang, Mina Ah is completing her PHD degree at Saint Petersburg State University, in department of Cultural Anthropology and Ethnic Studies. O.B
Inbal Pinto Company- Rushes, Saudade. להקת ענבל פינטו- ראשס, סאודאד
להקת ענבל פינטו. ניהול אמנותי: ענבל פינטו ואבשלום פולק. בתכנית: (בכורה ) Rushes, Saudade
סוזן דלל, 11 במרץ. צילום: גדי דגון.
אורה ברפמן
בתכניתה החדשה של להקת ענבל פינטו נכללת הצגת בכורה ישראלית של ‘ראשס’, עבודה שהוזמנה במקור ללהקת פילובולוס ואף בוצעה בארץ במסגרת ביקורה של הלהקה בשנה שעברה. כמו כן מארחת הלהקה את ‘סאודאד’ ( ‘עצב’ בפורטוגזית), יצירה של טליה בק, רקדנית הלהקה.
האורחת התכבדה לפתוח את הערב עם עבודה לחמש רקדניות. המוסיקה המלווה נכתבה במיוחד על ידי תום טללים, והיא מבוססת על צלילים במשורה, שמדי פעם מפתיעים בקולות קונקרטיים בעלי אימפקט טעון שאין להתעלם ממנו; נביחות כלבים, סירנה, אך אלה מוטמעים במוסיקה באיפוק ובמודע מקיימים את המוסיקה בעיקר כרובד תומך לעבודה שמאפשר להתרחשויות מורכבות, כמעט מופשטות, להתקיים . המשתתפות, לבושות שמלות שנהב חסודות בצעו משפטי תנועה מקוטעים, כאילו יושב מישהו ומביט במתרחש, ובידיו יכולת להקפיא תנועה או לקדם את המשפט. התחושה שמאחורי הנגלה ישנו כח מניפולטיבי, מועצמת על ידי מבעי פנים דמויי מסיכה, על ידי מבטים חלולים, על ידי ארגון התנהלויות בחלל שיש בו רובד מכני, תוצר מקצב פנימי שמתקשה לזרום. ההזרה של הדמויות המשתתפות מקנה להן איכות מיוחדת וממדרת אותן מהמציאות של כאן ועכשיו ומעניקה להתנהלותן מימד של מצב תודעה חלופי, מיסטי משהו, מימי עבר. לא אחת נדמו לי הרקדניות כחברות בכת סודית ובה ריטואלים בעלי חוקים וסימנים שנהירים רק לחבריה. דבר מה בהתנהלותן על הבמה, בנזירות מחד וחושניות מאופקת מאידך, העלה הרהור שמבקש לשער על קיומו של קשר דתי, שמא, תת-זרם נוצרי נידח.
מרבית ההתרחשות נעשית סביב שולחן וכסאות. בשולחן ישנה מגירה נסתרת ממנה נשלפו שלש נוצות לבנות שנעצו שלש הרקדניות בשערן. נוצה לבנה אחת אינה מבשרת מלאך, אך מספר הולך וגובר של מחוות ידיים המדמות במופשט כנף וקצה כנף, התגברות תכיפות השימוש בנוצות באופנים אחרים רמז לנוצות קודמות, אולי אלו שנותרו מ’אגם הברבורים’, או מכנפי מלאך נופל- כן. שתי החלופות מסמנות דבר דומה. הן מצביעות על ערגה, געגוע לבלתי מושג, למצב הוויה שאינו מציאותי.
למחול עצמו היתה איכות מיוחדת ולא מעט יופי ומרחב שלם של מחוות ידיים מרתקות. מתח בין מרכיבים פורמליסטיים ומניע שרירותי שמתניע תנועה.
אשמח לראות איך יוצרת צעירה זו מתפתחת בעתיד.
עניין רב עוררה העבודה של פינטו-פולק- ברנט, ראשס ((Rushes , שבוצעה בארץ, כאמור, על ידי רקדני פילובולוס. ביצועם של הרקדנים המבריקים והמיומנים של הלהקה האמריקאית היה מרהיב והותיר רושם עז כשובל ניצוצות מתמהמה גם אחרי ירידת המסך. זו הייתה, לבטח, אחת מהיצירות היותר מיוחדות ברפרטואר השנים האחרונות של פילובולוס.
צפוי היה שהגירסה המקומית עם להקתה של פינטו תהייה שונה. הליטוש הטכני מעט יותר מגורען, אבל הקבוצה בה לקחו חלק עידו בטש, נגה הרמלין, שי הרמתי, שיר מדוצקי, אנדריאס מרק, צביקה פישזון, שי פרת, דנה שובל וניר תמיר רקחה קסמים משלה.
היצירה בת ה-30 דקות היא מחול גדוש בקריצות קומיות. הרקדנים העניקו למימד התיאטרלי החריף שלה עומק בזכות עושר יכולות ההבעה, תנועה וירטואוזית יחד עם נינוחות מפליגה, דיוק בפרטים וקול ייחודי לכל משתתף. כל אלה זכו בעטיפה חמה ומנחמת של הומניות שופעת לא פחות מההומור.
אפשר היה לנחש כי השפעות סיגנוניות שהובילו לקומדיות המצבים של הסרט האילם, הסלפסטיק וחדוות תאטרון האבסורד לא זחלו לתודעה במקרה. המצאה, מקוריות וחן בלתי נדלה הותירו חיוך מתמשך לכל אורכה של היצירה.
כמו כל יצירותיה הקודמות, לאסתטיקה הפואטית יש תמיד מקום בשורה הראשונה, הדימויים מטופלים עד לפרט האחרון ותמיד מנכיחים את מימד העל- מציאותי, הפנטסטי.
פינטו-פולק יוצרים צוות מהודק, מנוע יצירתי גדוש עוצמה וכשהוא במיטבו, כמו כאן, הוא מבריק, מצחיק, עוצר נשימה, אך גם חדור פיוט ועצב בה במידה שהוא קרקסי.
Philippe Genty- Boliloc להקת פיליפ ג’נטי-09
להקת פיליפ ג’נטי- בולילוק. הרצליה,
1/3/09
אורה ברפמן
כמו נחליאלי שחור הזנב, שוב חוזר אלינו פיליפ ג’נטי ולהקתו והפעם לביקור ממושך מהרגיל. באמתחתו חזיון בימתי בשם ‘בולילוק’ שאמור להיות מסע בזמן החודר למעמקי נפשו של הבובונאי, שמגדיר את עצמו דרך בובות הפיתום שהוא מפעיל ועקב כך מתחולל בו פיצול אישיותי.
משחק ההפעלה, המניפולציה הדו-כיוונית המתהווה מול עינינו תמיד מרתק כשקסם הבמה מאפשר לשכוח לרגע כי צד אחד הוא אוביקט מעשה אדם והשני- בשר ודם. האחד מואנש והשני נחפץ.
המשחק המתעתע הזה מהדהד במשחק אחר העוסק בתעתועי דמיון ואשליות שמאפשרים עימותים בין מציאות ובדיה כמו גם שינוי בתפיסת המרחב והזמן.
ג’נטי ביקר בישראל כבובנאי כובש לב באחד מפסטיבלי ישראל, לפני קרוב לשלושה עשורים, אם זכרוני אינו מתעתע בי. הוא השתמש בבובות המופעלות בחוטים ומקלות , טכניקה שדורשת מיומנות רבה. הוא הפעיל אותן בגלוי, כשכל גופו “רוקד” ופניו מלאות הבעה, לבוש בבגדי חול ונראה לעין, טכניקה בה המפעיל הוא עוד רובד תאטרלי בדיאלוג גלוי עם יציר כפיו.
לימים הצעיר חובב הנדודים פגש במרי אנדרווד המעשית ממנו וזו הפכה לשותפתו בכל. לא עבר זמן ולהקתו התמחתה בהפקה הצגות בעלות מימד ויזואלי עתיר דמיון שבהם המימד התאטרוני נשען על אביזרים ויש בו מסד סוריאליסטי.
ב’בולילוק’, משתמש ג’נטי במספר טכניקות, אבל יש ביצירה דגש מחודש על עבודת הבובנאי, אם כי בוריאציה משלו. בעבודה זו כמו ברבות מעבודותיו מאז מיסד את להקתו, הוא נשען רבות על השראה השאובה מה’תאטרון השחור’ שבו המפעילים לובשים שחור ונטמעים באיזור אחורי של הבמה שאינו מואר וכך יוצרים מקסם, שבו חפצים מתנועעים בחלל ובובות נעות מכח עלום, בלתי נראה. בחירה זו מצביעה על מתן קדימות לאשליה, לאחיזת עיניים מתחום הקוסמות.
[אולי כאן המקום להזכיר תאטרון שונה לגמרי שגם בו המפעילים לבושים בשחור. מדובר בסוגת תאטרון בובות מסורתית הנקוטה בתאטרון בונרקו היפני. שם, על הבמה נמצאים מפעילי הבובות ( עד ארבעה לכל בובה) מאחורי הבובה והם לבושים שחור, אך נראים לצופה. בתאטרון זה, נשמרת מוסכמה בין הצופים לשחקנים, שהדמויות המפעילות שעל הבמה ולבושות בשחור, הן בתפקיד ‘הבלתי נראה’ וכך מתיחסים אליהם].
במערכה הראשונה של ‘בולילוק’ אליס- השחקנית אליס אוסבורן- מתמרנת בין אסופת קופסאות וארוניות צבועות כחול ומחפשת את הבובות. כשהיא מוציאה אותן מהקופסא ומנסה להפעיל אותן משיבה הבובה בדיאלוג משלה, משל היה כאן מעשה פיתום. אחרי הרפתקאות מספר מסתבר כי פני הבובה הם פניו של שחקן והגוף הוא של הבובה. לפעמים. לא תמיד. עכשיו מצטרף גורם הניחוש שהולך ומשתלט על טיבה של הצפייה, מרכיב הסקנות הפרקטי הנוטה להתעקש במקום שבוא אינו בא על סיפוקו- איך לעזאזל הם עושים את זה, מי הוא מי, של מי הידיים, האם ברגע נתון הראש הוא ראשו של השחקן או כפילו המדומה.
להערכתי, ברגע שהמח טרוד בניחושים והשערות הכרוכים בביצוע הטכני, קורים שני דברים בו זמנית: ההתפעלות מהחידוש וההערכה על הביצועים מרקיעה שחקים ואילו המעשה האמנותי צונח מטה בנפילה חופשית.
במחול, הטכניקה אמורה- בעיקר- לשרת את האמירה האמנותית. במופע קסמים זהו לב העניין.
אין האמור בא לחלט מג’נטי את כל זכויותיו כיוצר מקורי לבמה. אם ‘בולילוק’ הוא מופע מחול, או חזיון מסוג זה או אחר איננו העיקר. עד כמה שידוע ברבים, ג’נטי לא רואה עצמו כקוסם אלא כאמן.
במהלך הערב היו כמה וכמה הזדמנויות לראות את העוצמה היצירתית של ג’נטי, את השימוש בעיצוב הבמה, הבזקים פואטיים כמו שמיים זרועי כוכבים ובין כמה ירחים עפים, צפים שני השחקנים, נינוחים, שבעי רצון כמו רק מי שיכול לשלוט בכח הכבידה של סביבתו, יכול להיות כה מחוסר חששות.
ככל שהתארך המופע הלכו והתכנסו אל בימתו יותר ויותר דימויים חזותיים ומרכיבים שונים שכבר נראו לא אחת ביצירותיו הקודמות; גופות בתוך בדים נמתחים, יריעות טכסטיל או ניילון הממלאות את כל משטח הבמה בתפקיד חולות נודדים או ים גלי על פי הצורך שמבין גבעותיו/גליו צצות דמויות ונבלעות במעמקיו, דמויות זערוריות לצד שחקני בגודל מלא בתפקיד כפיל, סירת מנוע צעצועית או אופנוע ים זעיר, על פי הנושא וכן הלאה.
תחושת הדז’ה וו הזו טורדת שמא ג’נטי הוא יצרן סידרתי של חזיונות במה נוסחתיים יתר על המידה וכבול במידה מסוימת למה שהוא סבור שהקהל שלו אוהב.
גם כאן וגם לאור גוף העבודות הנכבד שהוצג כאן בעבר, ברור שג’נטי הוא יוצר מוכשר, בעל דמיון, אינטלגנטי, שנון ומטורף במובן הטוב של המילה. צר לי לראות אותו נופל במלכודות מספר לא פעם ולא פעמיים. מרב נסיון לתפוס את המרובה, הוא מסתעף יתר על המידה ולא תמיד ממצה סצינה ומביא אותה לכדי מיקוד ובקצהו השני של הסרגל, יש לו נטייה למתוח הומור פיזי יותר מדי, מתיחה שתועלתה כלעיסת יתר.
מבין שלשת המבצעים הגלויים, בלט במיוחד שחקן בלגי בשם כריסטיאן הק שהצטרף לאחרונה ל’קומדי פרנסז’. כריסטיאן הוא שחקן מיוחד במינו, מלא אנרגיות, בעל טווח הבעות מרשים ותרומתו למופע היא עצומה.