Michael Miller personal card- מיכאל מילר-כרטיס ביקור 09
כרטיס ביקור:
מיכאל מילר-כוריאוגרף ומנהל אנסמבל ‘סיגמא’
צילום: אייל לנדסמן
נולדתי ב…
“נולדתי בלוד ב 1981″.
אם המחול שלך היה צבע, איזה צבע הוא היה?
“לבן עם קצוות מוזהבים”.
איזה ילד היית, איזה תלמיד?
“הייתי ילד טוב כזה, שכולם אוהבים, תלמיד חכם..מעטים המבחנים שחצי מהכיתה לא נהנתה מעזרה שלי בזמן המבחן”.
מה הזכרון הראשון שקשור למחול שיש לך?
“הזכרון הראשון שלי שקשור למחול הוא מגיל 10. ההורים שלי עלו מגרוזיה לפני כ 30 ויותר שנים, והם מאוד רצו שבבר מצוה ארקוד ריקוד מסורתי. אז בגיל 10 אמא החליטה שאני ואחותי מתחילים לרקוד, משם זה פשוט היה חלק בחיים שמאוד אהבתי אבל לא חשבתי שאני אתמקד בו באיזהשהי צורה”.
מתי החלטת להתמקד בתום, בזמן לימודי מחול, קודם לכן או יותר מאוחר?
“בזמן הלימודים שלי בטכניון (הנדסה אופטו-מכנית), בשנה השלישית, הגעתי במקרה לסטודיו של הסדנה להכשרת רקדנים בחיפה, ראיתי שיעור אחד והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי. פשוט ככה. ואז כל הפעולות שעשיתי מאז ועד היום הם כדי להגשים את הרצון הזה ואת ההתפתחויות שלו במהלך השנים”.
מדוע?
“מדוע? התחום הזה מעורר כלכך הרבה שאלות בזמן החוויה שלו, החל מהויזואל והסאונד, הקשרים בין האנשים, הקשרים בין התנועות לכל אלה. ואני אוהב להעביר אנשים חוויה של אי ודאות, חוויה שתאלץ אותם לעבור בכוחות עצמם את החוויה מהמחול
אני אוהב את העיסוק התמידי שיש במחול, אין יצירה מוכנה, אין יצירה סטטית, ולא רק מכיוון הצופה אלא גם מכיוון היוצר, לפחות כך אני מסתכל על הדברים. יצירה שיצרתי לפני שנתיים תהיה אחרת לגמרי בעוד שנה בעוד חודש ואפילו מחרתיים”.
באיזו מידה העיסוק במחול מגדיר אותך?
“באופן כזה שכמעט כל הפעולות היומיומיות שלי בנקודה זו בחיי היא על מנת לאפשר לי ליצור, ולאפשר לקהל רחב עד כמה שניתן להשתתף ברעיונות שלי כצופים.”
מה אתה מקבל מהמחול?
“אני מקבל את כל מה שבאמת מעניין אותי, אהבה. הקשבה. עניין של אחרים. אני מקבל את הרצון של אחרים לעצמי, דרך זה שאנשים רואים את מה שאני יוצר ומקווה שהם נהנים מכך אני בעצם מקבל את הדבר היקר בעולם, את היכולת לתת שפע לאחרים. שפע שהוא הרבה יותר רוחני מאשר גשמי אמנם אבל זה דבר שקשה לתאר במילים”.
מה אתה מבקש להעביר לעולם באמצעות עיסוקך?
“את העולם הפנימי שלי, את איך העולם הזה פועל, אני מנסה לייצר חיסרון תובנתי ותחושתי אצל הצופים כדי שהם יקומו בסוף המופע וישאלו את עצמם שאלות, או יענו לעצמם על שאלות”.
באיזה מקום, מבחינת הקריירה, אתה רוצה להיות בעוד 5 שנים,.?
“אולי זה יישמע מוזר, ולא ממש הגיוני אבל אני רוצה להיות במקום שבו אף צופה שבא לראות את היצירה שלי לא יודע מה הוא הולך לראות, במובן הבימתי ומעבר לכך בתוכן. אני אשמח מאוד לדעת שכל צופה שמגיע בא עם איזושהי תחושה או רצון שאני אשכנע אותו שהיה שווה לבוא. בקיצור - להיות במקום שבודקים אותי כל הזמן. אם לענות במובן הרשמי יותר של השאלה, הייתי רוצה להיות עם להקה של בין 8-12 רקדנים ורקדניות, שמקבלים שכר מלא והולם את העבודה שלהם , ומקום שבו אוכל לאפשר ליוצרים אחרים שאני רואה בהם עניין עבורי ועבור אחרים ליצור גם כן”.
הרהורים על מחול:
“מעט מאוד הרהורים יש לי. יש שלי הרבה מאוד קביעות נחרצות שבתור אדם שהגיע ממקום אחר (לימודי הנדסה) והולך בדרך מאוד ברורה של מחול שהוא פחות ברור ובהיר ויותר נסתר ומזמין. ההרהורים הם מול יוצרים שלא אמיתיים עם עצמם, למה הם עושים את זה? למה לשקר לי ולאחרים? לי אי אפשר לשקר כלכך, לפחות לא לאורך זמן אבל למה לעצמם?” ,
גוף הבלרינה כאתר של פנטסיה- ליאורה בינג היידקר
גוף הבלרינה כאתר של פנטסיה
ליאורה בינג היידקר
משמעותו של המושג “פנטסיה” נגזרת ממילה יוונית, שפירושה המילולי הוא להפוך לנראה. ברבות השנים קיבל המושג גם משמעות של ‘לפנטז’ או לדמיין, כלומר - לראות בעיני רוחנו את מה שהיינו רוצים לראות, אף אם אינו שייך לעולם הממשות הניכר לעין. החיזיון המחולי בכלל והבלט הקלאסי בפרט נתפשים איפוא כביטויים מובהקים של פנטסיה: עלילותיהם, מבוססות על אגדות וסיפורי אהבה, נרקמות סביב קורותיהם של בני אדם ויצורים מעולם אחר ומתחוללות במרחב הדמדומים שבין דמיון למציאות. בלטים כדוגמת הסילפידה, ג’יזל, אגם הברבורים ועוד, מוצגים בקביעות על במות המחול בעולם וממשיכים לשמש יוצרי מחול עכשוויים (כמו מאץ אק, מת’יו בורן, אנג’לן פרלז’וקאז’ ורבים אחרים) כמקור השראה בלתי נדלה לציטוטים, לפרפראזות ולאמירות עדכניות. טענתי היא כי יצירות אלה הטביעו את חותמן על גוף הרקדנית והפכו אותו עצמו לאתר של פנטסיה. בהמשך אנסה להראות באיזה אופן נענָה גוף הבלרינה, וכיצד הוא ממשיך להיענות לתביעותיהן הטכניות והתימאטיות של אותן יצירות, תוך שימור זהותו כאתר של פנטסיה.
המרחב הפנטסטי, כלומר - טישטוש הגבולות בין אשליה לממשות, מושג במחול האמנותי במגוון אמצעים בימתיים, שהתחילו להתפתח באירופה בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה. הרפורמה הרומנטית בתחום הבלט התבטאה בכל הרמות. החל בנושאי היצירות - שעסקו באהבה בלתי אפשרית, דרך מרקם העלילה, המשלבת פיות ויצורים על אנושיים, המבנה הכוריאוגרפי – שכלל יותר קטעי סולו ודואטים ליריים, הדרמטורגיה - שהעבירה את מקום ההתחוללות לארצות נורדיות או אקזוטיות ואת מועדי ההתרחשויות לסצנות נוקטורנאליות, סגנון הלבוש - טוטו רומנטי מאריג טול דקיק, המכסה טפח ומגלה טפחיים, נעלי סאטין וורדרדות שנקשרו בסרטים מבריקים סביב הקרסול, תאורת גאז חדישה - שהגבירה את אווירת המסתורין. אולם החידוש המשמעותי של הבלט הרומנטי נגע בלב לבה של אמנות המחול. היה זה המרכיב העיקרי והחשוב מכל: הטכניקה של הריקוד עצמו. חידוש זה הופנם והתגלם כשינוי הטבוע בגוף הרקדנית, באמצעות טכניקה בלתי מוכרת עד כה, של ריקוד ‘על קצות הבהונות’.
מכלול החידושים הללו, ובראשם חידוש טכניקת הריקוד, הקנו לבלט הקלאסי של העידן הרומנטי אסתטיקה של ‘התעלות’ אנכית. טכניקת הריחוף והעפעוף, השוללת את שיווי המשקל הארצי, מחלצת את הבלרינה מכבלי הזמן ההיסטורי ומעבירה אותה לסוג של קיום מיתי, אלמותי, המוגדר מחדש כפועל יוצא מן האיזון העדין על קצות הבהונות. מכאן ואילך מובנית הרקדנית כיצור גבולי: לא גוף ולא רוח, לא אדם ולא מלאך, כי אם סוג של תופעה ‘אתרית’, שקיומה המעורפל מתעתע, מוליך שולל.
את הפנטסיה של הגוף האידיאלי מתאר תיאופיל גוטייה במכתב לידידו, ז’ורז’ דה נרוואל, באמצעות קטע מלברית שאותו כתב בשנת 1843 לבלט “לָה פֶּרי” 1):
…אכן, מהו הגוף ללא נפש, המנורה ללא אור, הפרח בלי ניחוח? מה איכפת לאחמד העצוב שהיפות בפילגשיו מתפלשות ברוב ייאוש על עור הנמר? …הוא עצמו נותר קפוא בלב האהבה שהוא מעורר; לשוא קנה לו סריסו, שר תענוגותיו, את הנדירות שבמשרתות ונתן משקלן בזהב, דבר אינו מצליח למקד אף לא לרגע את המבט פזור הנפש של אדונו. החומר דוחה ומַלאה אותו. ככל החושקים הגדולים הוא מאוהב בבלתי אפשרי; … השיכרון אינו מספק אותו, נחוצה לו האקסטזה. …הוא מנסה לנתק את הקשרים הכובלים את הנפש לגוף; הוא מבקש מן ההזייה את מה שהממשות מונעת ממנו. אזי, עיניים אלה הכחולות כמו היום או שחורות כמו הלילה, כתפיים אלה בגון הפנינה, זרועות מלוטשות אלה, חזות חלקים כמשי הגואים בנשימת החיים, כל אותם נעורים, כל אותו ברק, אין די בהם כדי להניס בקסמיהם שממונו של לב זה, שאין להשביעו; מוקף בטהורות שבצורות היופי האנושי, הוא אומר בלבו: “האם זה הכל?” בכל מאודו הוא … מבקש לו אהבה בעלת כנפי להבה, גוף מואר הנע באינסוף ובנצח כמו ציפור באוויר. ….. אחמד ולה פרי, כלומר החומר והרוח, התשוקה והאהבה, נפגשים באקסטזה של חלום, כמו בשדה נייטרלי; … - האדמה היא חלומו של הרקיע. הרקיע הוא חלומה של האדמה… רוחות השמים יורדות, רוחות האדמה עולות, ובריתות מסתוריות נכרתות בערפילי הזריחה שבה ניכר כבר שחרו של היום הנצחי. 2)
גוטייה מדבר על פער הניגודים בין שמיים וארץ, שהגוף המוקצן של הבלרינה מהווה אתר אידיאלי להשלכתם. כבכל תופעה מוקצנת, מעומתים בו בעת ובעונה אחת גם חסר וגם עודפות: שני קצותיה המכוננים של הפנטאסיה. מצד אחד זהו בור גדול של רִיק, הקשור בַּלא-מושג של התשוקה ומצד שני: עודפות השייכת לתחום המדומה. במתח שנוצר במרחב זה, מבטאת הפנטסיה תסריט אישי של התענגות המאפשר, כדברי לקאן, את המשך קיומו של הסובייקט “ברובד האיווי המתפוגג שלו”.3)
כיצד מושגת עודפות פנטסמאטית באומנויות הבמה? אצל הדיווה האופראית, למשל, היא מושגת באמצעות טכניקה ווקאלית: קולהּ מטפס למעלה עד שהוא מבליח וחותך את האוויר בשיא גובהו כצרחה. נקודה זו, שבה הכאב ספק ממוגר, ספק בלתי ניתן עוד להכלה, מזכירה לנו את אגדת בת הים הקטנה, של אנדרסן, המדגימה באופן כל כך נוגע ללב את הזיקה האומללה בין הפנטסיה, לבין מחיר התממשותה בגוף. כמו בת הים הקטנה, ממוקמת גם הדיווה האופראית על הגבול החד והפוצע שבין שלמות נחפצת לבין חֶסר מייסר. אותה גבוליות נחווית גם אצל המאזין, כתנועה כואבת ומענגת כאחד, של התשוקה.
בבלט מוחדרת העודפות אל גוף הרקדנית באמצעות טכניקת הפוינט, שהאידיאל שלה הוא, כאמור, התנדפות דמוית אתר. לא לחינם דבק בבלרינה החל מאמצע המאה התשע עשרה דימוי של פרפר (שהוא גם הדימוי של פסיכה, הנפש!), שכן היא ניצבת (אבל בקושי, תוך עפעוף מתמיד) או נעה (וּלמעשה - מפרפרת במהירות הכרחית להישרדותה) על קצות בהונותיה, במחווה הקרובה להעלמות כשהכנפיים, כפי שעוד נראה, מסמנות את חיוניותה ואת אפשרות היעלמותה גם יחד.
אנו מוצאים, אפוא, באופן פרדוקסלי, שהעודף בגוף הבלרינה קשור דווקא בהעדר! נדרשים ממנה אימונים מפרכים כדי ליצור את ‘עודפות ההעדר’, אם אפשר לקרוא לו כך. בדומה לצרחה האופראית, גם העודפות של הבלרינה שובה את ליבנו דרגות הגבוהות של אמנותה, על הגבול בין נצחון על הכבידה (כאשר היא מחזיקה בשיווי משקל על פוינט, עד שהיא כביכול מתנדפת) לבין ההסתכנות במפלה מוחצת. לא אגע כעת בפנטסיות של דקיקות הגיזרה, קלות המשקל, ובהיבטים של אנורקסיה, שגם אותם ניתן לפרש כמסמנים של עודפות או העדר בגוף הבלרינה; אך נשאלת השאלה האם יש כאן, ברמת הפנטסיה, גוף אמיתי של אשה אמיתית? לא ולא. ה”פרימה בלרינה”, הניצבת על בלי-מה, כבר איננה שייכת לעולם המאוכלס נשים בשר ודם. הפרת שיווי המשקל והיציבות מערערת את ממשותה. עצם ארציותה של הבלרינה מוטל בספק: היא כמעט פאנטום, רוח, או כפי שטען מלארמה, במאמרו הידוע והאניגמטי על הבלט:
… הרקדנית איננה אישה שרוקדת, מתוך צירוף הטעמים על פיהם היא איננה אישה אלא מטפורה המתמצתת את אחד ההיבטים היסודיים של צורתנו, פגיון, גביע, פרח, וכיו”ב, והיא אינה רוקדת אלא רומזת, בשפע של דרכי-קיצור או בתנופות בזק, באמצעות כתיבת-הגוף את מה שעבורו צריך היה להאריך בפסקאות מנוסחות בפרוזה דיאלוגית כמו גם תיאוּרית כדי לבטא: שיר חופשי לחלוטין מקולמוסו של הכותב. 4)
אמרנו שהטכניקה של הבלרינה קשורה בווקטור המטאפיסי הפונה כלפי מעלה; אבל כדי לחדד את דמותה הגבולית הייתי מציעה לזכור גם את הווקטור היורד כלפי מטה, שמיוצג באמצעות הטופוס האורפֶאי, המאפיין כמעט את כל עלילות הבלטים הרומנטיים. מסתבר שמקומה האולטימטיבי של הבלרינה, המצולה שממנה היא משתוקקת להתעלות; או האתר – אם תרצו –פיסי ומטפורי, שאליו היא סוחפת אחריה בסופו של דבר את האהוב בעל כורחו, הוא סוג של תופת, או לפחות ממלכת צללים ורוחות, ששמור לה מקום של כבוד בעולם הפנטסיה. כמו אורפאוס וכמו דנטה בשעתם, נמשכים גם ג’יימס בסילפידה, אלברכט בג’יזל וזיגפריד באגם הברבורים אל מעבה היער, אל עומק הסבך, אל ממלכת הרשע, הכישוף והמוות. כנבחנים העומדים בפני השלב הסופי בטקס חניכה חמור, הם מורשים לשהות שם לרגע עם רוח האהובה, שבעזרתה הם מתגברים כביכול על סכנת ההתאיינות המאיימת עליהם, אם כי אין ביכולתם להשיב אותה בחזרה אל האור. הבנייתה של הבלרינה כשייכת לנעלה ולנשגב מחד, אך גם לדֶמוני, מאידך, מעצימה את תחושת המסתורין והפיתוי העצום שמייצר גופהּ כפרדיגמה של הפיגורה הנשית בכלל.
בשנת 1832, הוצג בפאריס מופע הבכורה של הבלט “La Sylphide“, שבמהלכו מתאהב ג’נטלמן כפרי סקוטי, ג’יימס, ברוח רפאים המופיעה לנגד עיניו ומפתה אותו ערב חתונתו. ג’יימס המוקסם מוותר על הכל ומרחיק בעקבותיה אל מעבה היער. מכשפה מציידת אותו ברדיד פלא, שאם ייכרך סביב מותני הסילפידה, יגרום לכנפיה לנשור מגבה, והיא תהייה כאחד האדם. ג’יימס לוכד את הסילפידה בצעיף, אך אבוי – בנשור הכנפיים מאבדת הסילפידה את כל חיוניותה והיא מתה בזרועותיו של ג’יימס. ברקע מהדהדים פעמוני השחר ותהלוכת הנישואין של ידידו הטוב של ג’יימס לארוסתו, זו שעוד אמש נועדה להיות כלתו שלו, נגלית בפאתי היער…
גם ב “Giselle“, בלט שכתב תיאופיל גוטייה כתריסר שנים לאחר מכן (1845) על פי אגדה של היינריך היינה, גובָה הפנטסיה את מחירה. הפעם מתאהב נסיך גרמני בנערת כפר, שתשוקתה הגדולה היא הריקוד. אולם הנסיך, מסתבר, כבר מאורס לבת אצולה אחרת וג’יזל מתה משברון לב .- כמו בת הים וכמו הסילפידה – גם היא מתה משום שמציאות וּפנטסיה אינן עולות בקנה אחד, יתר על כן: שברון הלב הוא תנאי הכרחי לקיומה של הפנטסיה. במערכה השנייה, פוקד הנסיך אלברכט את קבר אהובתו במעבה היער, וג’יזל – הפעם בגלגולה כרוח רפאים – יוצאת ממקום קבורתה. מלכת הרוחות מצווה עליה לנקום במאהב הבוגדני ולהרקיד אותו עד מוות, אבל גם היא, כמו בת הים הקטנה, מוותרת על העונג שבנקם ובוחרת בכאב שהוא מעבר לעקרון העונג. עד אור הבוקר, עת יפוג קסמן של רוחות הרפאים, היא (הפנטסיה!) מגוננת עליו בריקודה העדין, הרך והחומל. ג’יזל נותרת שבויה בעולם הצללים ואלברכט נגאל לכאורה, אך למעשה גם הוא נותר – וזה עונשו, או שמא גורלו הנצחי - שבוי לעד בגופה הפנטסמטי של הבלרינה.
1) לה פרי, בלט פנטסטי בשתי מערכות, ליברית: ת. גוטייה, כוריאוגרפיה: ז’. קורלי (J. Coralli) מוסיקה: בורגמילר (Bourgmuller)
2) T. Gautier, La Presse, 25 juillet, 1843
3) J. Lacan (Trans. Sheridan, A.,): Ecrits, A Selection,
הערה: התרגומים מכתבי גוטייה ומלרמה כלולים באספת תרגומים מכתבי גוטייה, מלרמה וולרי על מחול, הנמצאת בכתובים על ידי כותבת המאמר.
Remangar 2 רמנגר 2- קרן ואבנר פסח
רמנגר, להקת פלמנקו - קרן ואבנר פסח.
אולם רפפורט, חיפה, 17 בפברואר
צילום: אייל לנדסמן
אורה ברפמן
הזוג קרן ואבנר פסח שחזרו לישראל אחרי שהות ממושכת בספרד, מעלים בימים אלה מופע פלמנקו מושקע ומקצועי שהשפעתו, מן הסתם, תחלחל לתחום הפלמנקו הישראלי בכללותו.
השניים למדו במדריד ואחר כך חיו והשתלמו בסביליה אצל אחת ממשפחות הפלמנקו הידועות, הפארוקוס, ובזמן זה אף השתלבו בלהקות והפקות מקומיות. לפני שלש שנים חזרו לארץ, התבססו בקיבוץ רמת רחל ליד ירושלים והקימו בית ספר לפלמנקו ואת רמנגר- להקת פלמנקו המחויבת לפלמנקו הטהרני, זן מסורתי של הסוגה, שפעם היה הרווח ביותר וכיום מתחרה על פלח העוגה עם להקות פלמנקו רבות המקדמות ניאו-פלמנקו, פלמנקו פיוג’ן ופלמנקו אישי חריג כדוגמת זה של ישראל גלוון (Israel Galvan ).
כיום, רבות מהלהקות היותר מסורתיות בתחום השפה התנועתית,, מרחיבות את הפן המוסיקלי על ידי שימוש בכלים שאינם מזוהים עם הסוגה כגון כלי נשיפה וכלי מיתר שקודם לא ניתנה להם דריסת רגל.
את ‘רמנגר 2′ מלווים שני גיטריסטים מצויינים: איתמר שפירא ותומר אלמליח ולצדם שני זמרים ישראלים המרשימים ביכולותיהם: יעל הורוביץ ויהודה שוייקי, לשניהם ביצועים מוסיקלים מרשימים ויכולת הבעה חודרת לבב. כנהוג, המבנה של הערב מאפשר למוסיקאים לבטא את עצמם בנפרד מהריקוד בקטעי המעבר ולזכות בתשומת לב ממוקדת.
קרן, הרקדנית המובילה, היא בשלה ומיומנת לחלוטין, הביצוע שלה נקי ומדויק, היא נפתחת במידת חופש רבה באזורי האילתור ומפגינה טכניקה טובה. עם הטמפרמנט שלה שמזכיר במידה מסוימת את זה של לה-טאטי הידועה, היא יכולה עוד להרחיק לכת ולתת לעצמה לבדוק את גבולותיה. בן זוגה, אבנר, הוא גבר גדל מידות שעבה יתר על המידה וכיום משלם מחיר. הוא מאבד את יכולת הדיוק ושיווי משקל חד כשערה, ומפצה על אלה בעבודה מוחצנת וקולנית מדי. עדיין המקצבים מדויקים למדי ומורכבים במידה סבירה, אך לא מעבר. מצד שני, אי אפשר להתעלם מנוכחותו הבימתית הניכרת שעליה הוא בונה.
בקטעים בהם השניים רקדו ורקעו בעקביהם את אותם המקצבים, התקיים תאום וקשב רב שהעידו על עבודה משותפת וצמודה לאורך זמן.
במופע נשמרת מסורת ההפרדה בין הסולנים שהערב בנוי סביבם והם ליבתו, לבין קבוצת הרקדנים המלווה אותם. בערב זה לקחו חלק שש רקדניות נוספות מיומנות שהפגינו עבודת אנסמבל טובה, עם משמעת רבה ודיוק לא מבוטל בעבודה. מסגרת זו לא נועדה לתת להם הזדמנות לפתח את היכולות האישיות המובהקות ולבטא את אישיותן, אלא בשוליים בלבד, בנקודות אילתור מזדמנות. לכן, עם ההדרן המסורתי, שלעיתים קרובות מרתק לא פחות מהמופע, כל המשתתפים כולל זמרים ונגנים וכמובן כל אחד מהרקדנים, מקבל דקת תהילה כשכלל העיניים עוקבות אחריו בסקרנות. מבין הבנות בקבוצה, מעט ידעו לנצל את הזמן ולהעניק הצצה אל פנים נוספות באישיותם הבימתית. אחרים, אני מניחה שמחוסר נסיון, לא העזו וחבל.
Dance photographer Kfir Bolotin- כפיר בולוטין- צלם מחול
פרופיל אישי:
נולדתי ב- 1978 בתל אביב, גדלתי בהרצליה.
איזה ילד היית,
הייתי ילד מופנם וביישן, אהבתי את הבית ואת הזמן הפרטי שלי. אהבתי לבלות הרבה מהזמן לבד בשדות ובגינות, בין שיחים ועל עצים, להתבונן מקרוב ביצורים הקטנים החיים את חייהם בפינות נסתרות הרחק מעיני בני האדם. רגע מכונן בהכרותי עם עצמי קרה כשאזרתי אומץ, בגיל שבע בערך, לבקש מההורים להפסיק לשלוח אותי לקייטנת קיץ, ולאפשר לי להשאר לבד בבית ולהנות סוף סוף מחודשי החופש הגדול… אלה היו ימים נפלאים של תגליות והרהורים, של הרבה מגע ומישוש של עצים, צמחים ואבנים, ושל נוכחות שלווה.
בביה”ס הייתי פרפקציוניסט, ובשנים הראשונות סירבתי ללכת ליום לימודים אם במקרה לא הכנתי את שיעורי הבית לאחד השיעורים שבאותו היום. בתקופת התיכון חוויתי מפנה גדול בחיים, התקבלתי למגמת מוסיקה בתיכון יוקרתי לאומנויות וגיליתי שם חברים נפלאים שנשארו איתי הכי קרובים שאפשר מאז. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שאומנות ויצירה לבשו מעטפת מקצועית ומסודרת, ואני דוגל במקצועיות ללא פשרות מאז.
איך הגעת משם לצילום
אחרי הצבא המשכתי כמוסיקאי ללימודים בבי”ס רימון, אבל התשוקה לחופש, הסקרנות לעולם הגדול והתחושה שמשהו לא בדיוק מסתדר ניתקו אותי משם אחרי שנה. נסעתי לטייל בניו זילנד, ומאחר ולא רציתי להסחב עם גיטרה לקחתי מצלמת רפלקס. בטיול התאהבתי בניו זילנדית שבדיוק עברה לגור באדינבורו, סקוטלנד. החלטתי להצטרף אליה, ובדרך עצרתי בתאילנד להדפיס את התמונות מניו זילנד לפוסטרים מרשימים. הרעיון היה למכור אותם ברחובות אדינבורו, מאחר ולא היה לי אישור עבודה בבריטניה. זו היתה העבודה הראשונה שלי בתור צלם. הקשר הבלתי אמצעי עם הקונים לימד אותי המון על התקשורת עם אנשים באמצעות תמונות, וסיפק לי תובנות רבות בנושא מכירות ושיווק.
לא הרבה אחרי כן התחלתי להנפיק פוסטרים חדשים של התמונות שצילמתי באדינבורו, כולל כרטיסי ברכה, תמונות ממוסגרות ועוד, אותם שיווקתי בדוכן מורשה באחד הקייצים.
בהמשך כבר פירסמתי תמונות במגזינים, כתבתי כתבות על טכניקות צילום והפכתי ממוקד יותר בתהליך יצירת הצילומים. לאחר כמה שנים נרשמתי ללימודים והיום יש לי תואר ראשון בצילום (בהצטיינות) מאוניברסיטת נאפייר אשר באדינבורו.
מה מחזיק אותך במקצוע
בעיקר התחושה שאני לא רוצה לעשות שום דבר אחר. יש לי מספר יכולות אבל האהבה לצילום מוציאה ממני כל כך הרבה אמביציה ודרייב, שבלעדיהם לא הייתי מנצל אפילו חצי מפוטנציאל העשייה שלי.
מה האתגרים המרכזיים בעבודה
כרגיל בחיים, ככל שמתבגרים ומתמקצעים האתגרים סובבים יותר סביב אלמנטים כלכליים כאלו או אחרים, וכיום יוצרים סומכים עלי לצלם את התמונות הנכונות אשר ישווקו את יצירתם בצורה הטובה ביותר. כל מופע, אמן, יוצר ויצירה הם האתגר המרכזי לאותו רגע, אני מחוייב להצלחת היצירה לא פחות מהיוצר עצמו וכל כולי מוקדש לטובת היצירה. זה אתגר עצום לסכם יצירה לצילום אחד דומם, ולא משנה מה עשיתי בעבר, עם כל יצירה אני מתחיל מאפס. אני מניח שהאתגר האמיתי הוא לראות כל יצירה בעיניים חדשות שכאילו מעולם לא ראו הופעה בעבר. לא ליפול לתבניות, לא להניח הנחות, וכל רגע להתחיל שוב מהתחלה.
מה שאיפותך העתידיות בתחום הקריירה, לו הכל נעשה כרצונך
האהבה הראשונה שלי היא צילום מסע, והייתי שמח להמשיך לצלם בעולם, ולעבוד על פרוייקטים דוקומנטריים של חקירת תרבויות ותופעות חברתיות. זה צילום שמכריח מעורבות טוטאלית שלי בהוויה ובמתרחש סביבי, ובאופן בלתי נמנע אני עובר עם זה תהליך עמוק ומקיף ברמה האישית, מה שלרוב מקדם אותי כבן אדם ובדרך כלל משתקף גם בתמונות.
במקביל, הייתי רוצה לייצר עוד פרוייקטים אישיים מועמדים ומבויימים, בסטודיו ומחוצה לו, ולנצל את הוירטואוזיות הטכנית האפשרית על ידי שימוש בתאורת סטודיו.
ובמקביל עדיין, הייתי מאד שמח אם צילום המחול בישראל יתפתח ויקבל הכרה בחשיבותו ותרומתו. צילום המחול ניצב עדיין בתחתית סדר העדיפויות התקציבי של אמנים. אני, בכל מקרה, אמשיך לצלם.
צילום מחול/תנועה מעניק לך משהו שונה מתחומים אחרים
אני מודה שהגעתי לצילום מחול במקרה, ותוהה במחשבה לאחור, עד כמה מקרי זה באמת היה.
מדי שנה מתרכזים באדינבורו אמנים בינלאומיים מהשורה הראשונה. מאחר וגרתי שם, ראיתי בתיעוד ההופעות אפשרות קורצת לעשות כיף וכסף. לא התמקדתי במחול אלא צילמתי גם תיאטרון ומוסיקה. ההפקות שעולות באדינבורו נראות פשוט מעולה, עד שכמעט לא נותר לעשות כלום מלבד להחליט על פריים וללחוץ… זה כמובן אף פעם לא באמת כזה פשוט.
עוד בתיכון הייתי רואה הרבה הופעות מחול, וזו אומנות מופלאה בעיני ומלאכת התרגום של השפה התנועתית לשפה הצילומית היא אתגר מאד מתגמל. כמו בכל עבודת תרגום גם כאן נדרשת בקיאות בשתי השפות, והייתי מאד שמח להתפאר שזה המצב אצלי, אבל במקום זה אתוודה שאני עובד קשה כדי ללמוד…
מה אתה מבקש להעביר באמצעות הצילום
ההתבוננות בתמונה הודפת את הצופים לשיטוט בלתי נשלט בעולם הפנימי והאסוציאטיבי שלהם, ולכן הצילום משמש כמקפצה מנטלית למקום פרטי. דווקא בצילום מחול ואומנות בכלל ישנה הזדמנות נפלאה לעקוף את השכל ולכוון ישר לתת המודע. מאחר ויצירות המחול הן מטבען הרבה יותר אסוציאטיביות מאשר תיאטרון, הצילום שלהן מנסה להתחקות פחות אחרי התרחשות מוגדרת ויותר אחרי המסע המנטלי שאותו מוזמן הצופה לעבור. זהו תיעוד של “האתרים המרכזיים” בעולם היצירה, נקודות ציון רגשיות, אם תרצו.
[AD]
OV- (Dybbuk) by Renana Raz and Ofer Amram- אוב, רננה רז ועופר עמרם
רננה רז ועופר עמרם- ‘אוב’
תאטרון מחול בהשראת המחזה ‘הדיבוק’ (1914) של ש. אנ-סקי, הוצג במסגרת ‘חשיפה בינלאומית’, ינואר 09
יוצרים: רננה רז, עופר עמרם
צילום:ג’ראר אלון
אורה ברפמן
על הבמה הקטנה באולם ‘ענבל’ במתחם סוזן דלל עלתה הפקה מרשימה מאין כמותה ובכל מובן. יצירת מופת מינורית, מעשה מרכבה אמנותי ומרובד ביותר שראוי לתשומת לב מיוחדת ולהוקרה בראש חוצות.
‘אוב’, על פי ‘הדיבוק’ של אנסקי הוא היבריד שנופל בין הגדרות רווחות של תאטרון מחול/ תאטרון תנועה/ מחול תאטרלי או דרמה ללא מילים, תוצאה של שיתוף פעולה בין רננה רז, כוריאוגרפית- רקדנית ואף שחקנית מוכשרת לבין עופר עמרם – מחזאי ובמאי בעל זכויות. צלע שלישית בהפקה היא המוסיקה המקורית של רלי מרגלית, המבוצעת על הבמה.
‘אוב’, נאמר, הוא הכלי באמצעותו יכולות נשמות המתים לתקשר עם נשמות החיים. המרחב הוירטואלי בו מתקיים מפגש הנשמות הוא אותו מרחב שמנסה לגשר בין העולם הקונקרטי לספירות שקיימות רק בתפיסת עולם אמונית- מיסטית. במרחב הזה מתקיימת תנועה מעגלית קונצנטרית בין זוג האוהבים חנן ולאה שלא יכולים לממש את ההשתוקקות והאהבה, אלא רק לרדוף אחריה, או להרדף על ידה .
ההפקה נוצרה בעקבות הזמנה של ‘הבימה’ לפסטיבל ישראל 2008 וקהל היעד שלה המקורי היה חוג שוחרי תאטרון. אין אולי צורך להזכיר כי ‘הבימה’ בנתה את מסד המוניטין שלה על ‘הדיבוק’ ואת לאה כזכור לכל, גילמה במקור- במבטא רוסי כבד ובדרמטיות יתרה- אגדת התאטרון חנה רובינא.
ה’דיבוק’ המחולי הראשון שהוצג בארץ היה של מוריס ביז’אר זצ’ל, בביצוע להקתו , בפסטיבל ישראל לפני כעשרים שנה.
רז ועמרם בנו הפקה מצטנעת המיועדת לצפייה אינטימית שבה כל אמצעי הבמה צנועים במפגיע, מאולתרים כביכול, כך המסך האחורי הוא סדין מקומט ומעט מהוה שמהווה רקע לצלליות כשנדרש, או מסך להקרנת דימויים בוידאו של יונתן צור שהיטיב לקלוע לפשטות וראשוניות שהם לב אופיה של ההפקה.
זוג הגיבורים החוצים שוב ושוב את הגבול בין העולם הנשגב, הספירות העליונות בהם מרחפות הנשמות לבין העולם שמתחת כאילו היו רחובות שכנים. את המעברים מסמנים השנים בחילופי תלבושות בין הלבוש היומיומי, החולי, העכשווי ולבין בגדי החג המהוהים משהו- שמלת כלולות לבנה וזוג צמות על החזה ללאה ומלבוש דמוי חליפה לנשמת חנן, החתן.
לרב השניים לא טורחים ללבוש ממש את התלבושת, אלא להסתפק בהשחלת שרוול או תלית הפריט על הגוף, כאילו הריצה, הרדיפה האובססיבית לא מותירה זמן להקפיד על זוטות חיצוניות שכאלה.
אופציה נוספת לקריאת מערכות היחסים בין השניים הוא לראות במעבר בין לבישת בגדי חג הממקמים אותם בזמן ובתרבות ספציפיים לבין הסרתם וחזרה לבגדי החולין, כאקט המסמן מעבר בין התבוננות בעלילה עצמה ובין התבוננות של שני מבצעים מבחוץ על הדמויות שאותן הם מגלמים.
שתי הדמויות המדלגות בין העולמות נזקקות זו לזו כדי להגדיר את עצמן, עד שהן נטמעות זו בזו וזהותם נמהלת בין המשלבים המגדריים, בין הבנאלי לנשגב, בין הזמן הנוכחי לשעת עבר, בין הרוחני לייצרי, בין החולשה לכח, מרכיבים נזילים שכל אחד מהם מרבד את היצירה בנדבך נוסף, מפצה, מהנה ומעשיר.
רננה רז מביאה לבמה עדינות ורגישות לצד נחישות והרבה עוצמה ובן זוגה, עופר עמרם- גבוה, גמלוני במקצת, משמש לה פרטנר נפלא ושותף המביא לבמה איכויות אישיותיות משלו.
השאלה אם ‘אוב’ הוא תאטרון תנועה או מחול ללא מחול, לא ממש העסיקה אותי במקרה זה. בעיני ההישג החשוב של השניים טמון ביכולת להתמודד עם חומר נרטיבי בעל בסיס תרבותי כה זר לנו, וביכולת להנכיח את הרלוונטיות הדרמטית שלו באמצעות שזירת מספר שפות תנועה שונות בתכלית.
לבד מהגלים והזרמים הפנימיים המסמנים את דינמיקת היחסים המתהווה על הבמה, השכילו השניים לבנות מהלך דרמטי מתמשך לאורך המופע שהוא גירסה ייחודית ומקורית. מהלך שסוגר את העלילה בקתרסיס סוחף.