Hofesh Shechter- Tel Aviv Dance. 08- חופש שכטר, תל אביב דאנס
Hofesh Shechter- 08- TAPAC, Tel Aviv Dance, November 11.
חופש שכטר, תל אביב דאנס, המשכן לאמנויות הבמה , TAPAC, 11 בנובמבר
צילום: בן רודיק
אורה ברפמן
מזה כמה עונות מגיעות מסקרנות מלונדון המדווחות על עלייתו המטאורית של חופש שכטר. שם, הוא סיפור הצלחה של יוצר זר, צעיר, שהצליח למצוא מסילות אל לב הקונצנסוס ולהשיג תמיכה קודם לפרויקטים ומהשנה גם להקמת להקה משלו, במהירות רבה מזו של קודמיו.
כאן הוא בעיקר זכור כאחד מרקדני בת- שבע שנסע ללונדון, רקד קצת אצל יסמין ורדימון שם והחל ליצור ומהר מאד משך תשומת לב.
הזמנתו למשכן במסגרת המינויים ובתאום עם הפסטיבל הבינלאומי ‘תל אביב דאנס’ שמתקיים בימים אלו היא אישוש למעמדו בלונדון.
לא בכדי, מסתבר, עורר חופש שכטר באאז גבה-דציבלים בחו’ל. בערב הראשון שלו עם להקתו בישראל, הוא מביא הפקה מושקעת היטב עם תאורה מעולה, סאונד משובח, רקדנים נפלאים ומגובשים כאנסמבל מתוקתק היטב ושתי כוריאוגרפיות הראויות לשבח. במיוחד הראשונה שבהם: ‘התקוממות’(Uprising) שהיא המהודקת מבין השתיים.
זה מתחיל במקצב תופים כמו הקדמה לערב עם קודו (Kodo ) , טראח , טראח ושורת פנסים במחצית מגובהו של המסך האחוריי הפונה אל מול הקהל ישירות. קבוצה של שבעה רקדנים יוצאת מהאור, כסילואטות שחורות, צועדים בנחישות לקדמת הבמה ומתמקמים בשורה רוחבית בעמידה על רגל אחרת, כמו גיבורים קדמונים בטכס שמקדים יציאה לקרב. שנייה אחר כך הם נעלמים, כמו נמוגו אל תוך האור.
המקצב המהפנט כובש ומנכס את החלל ומשמש רקע לזוג שרוקד, ספק מתגושש לאט, מחבק, מתוח שמתעלם מנוכחות הקול ומשיב את מרכז הכוח בדרכים בוטות פחות אל הגוף הרוקד.
כאן ובמרבית הקטעים, הקומפוזיציות המרחביות מורכבות, הדינמיקות עוברות מפאזה אחת לשניה, התנועה יחסית פשוטה וברורה ואילו החיבורים הקינטיים והתחביר מורכבים עד מאד.
יש משהו מטעה בדמוי החזותי הישראלי, הייתי אומרת, של הגברים הלבושים בחולצת בד ומכנסי דגמ’ח חפשיות שמצביע על חספוס מסוגנן, על זרימה קלה אך ממושטרת באוניסונו שבמפגשים האקראיים. בין לבין נכנסים הרקדנים במעין גלישה מדומה כשהגו כפוף ושווי המשקל עובר מיד-רגל אחת ליד-רגל שנייה והגוף נגרר אחרי כל ‘צעד’ שכזה.
היופי, התנועה המשוחררת, הזורמת, מאזכרת תנועה של חיה, לא שונה בהרבה מהאופן שבו הקוף מטפס.
בשלב השני של העבודה, נחשפת הבמה כולה עם הסרתו של הקיר האחורי. החלל התעשייתי קשה עוד יותר להתמודדות, אבל התנועה כובשת גם אותו וממרכזת לפינה השמאלית במבנה פירמידלי חופשי, ערימת אנשים וסמרטוט אדום, מעין דגל אדום שנישא בידי האדם שבראש ערימת רעיו, ייצוג מרהיב לציור הידוע של דלקרואה: ‘חירות מנחה (מובילה) את העם’, שהפכה לסמל של הרפובליקה בצרפת, מיד אחרי המהפיכה שסיימה את שלטון הבורבונים. “חופש” עושה “חירות”, מין שעשוע קט פנימי שעוטף את היצירה בגוון יותר פוליטי משהיה בה רגע לפני הסצינה המסיימת הזו.
העבודה, כאמור,מרתקת, נהנית משפה עשירה ומגוונת, יש בה מתח וגם דרמה, היא מאפשרת מספר רמות דיון, היא מקורית ועם זאת- לא מנותקת, היא פיזית במידה רבה, ריקודית, עם הומור שצץ בין התפרים. בקיצור, עבודה מבריקה- קצרה, רק 26 דקות- ומהנה ובעיקר מצדיקה את התקוות שתלינו בה בטרם נפתח המסך.
היצירה השנייה של הערב היא ‘בחדריך’ (In Your Rooms ) , כפולה באורך כמעט, מהודקת הרבה פחות, מורכבת לא פחות. היא יותר פוליטית וחופש משתמש בהנפת אגרופים כפולה, מתריסה כמה וכמה פעמים, גם בקבוצה וגם בשורה רוחבית שנולדה לאוניסונו’ס האלה, ומיד עולה ‘וירוס’ לתודעה, מה גם שהמוסיקה מקבלת צבע מזרחי הולך וגובר.
יש נקודות השקה בין נהרין וחופש, או להיפך. יש לזכור שחופש גדל בת-שבע ולא מעט מהאמיתות האמנותיות שלו, כולל הפוליטיקה של הגוף באות משם.
אין באלה כדי להמעיט מהישגו של חופש שכטר כיוצר עצמאי בעל קול משלו, כלל וכלל לא. הכשרון שלו ותפיסתו האמנותית הוליכה אותו היטב בשנים האחרונות ועכשיו גם אנחנו יכולים להנות מהתוצאה.
ראוי להזכיר את מעצב התאורה לי קראן (Lee Curran ) שיצר במה מרהיבה, דרמטית, ואת המוסיקה בערב זה, של חופש שכטר עצמו. שכטר למד נגינה על תופים במקביל לבת-שבע, עסק גם ב’בודי פרקאשן’ ( תת-זרם פופולרי לפני כעשור ויותר בבת-שבע, עם צחי פטיש ואחרים) . ה’חדריך’, המוסיקה מורכבת בהרבה, והיא כוללת להקה של חמישה נגנים המנגנים על הבמה בתופים ומיתרים.
יש משהו מרתק ומיוחד במבנה היצירה שבנוי כמו מחרוזת של פיסות מחשבה, הרהורים חולפים בסצינות קצרות המוארות לרגע ומוחשכות, בכל אחת התת- המערכות התרחשות שונה, דינמיקה משלה אך לכולם משותפת גישה ברורה לתנועה, לשפה, להחזקת הגוף, ליחס בין הפן האישי, והסטנדרטים של הקבוצה, לאופן בו מתפרצת האנרגיה ומתכנסת פנימה.
כאמור, חופש מסרב להכנס למגירה של מטיף קמוט מצח. לקראת סוף הערב מתיצב בקדמת הבמה רקדן שמראה שוויקי, פעור-פה ובידו שלט בכתב יד: Don’t follow leaders. ברור, הוא הרי תומך במחשבה עצמאית ואז הבחור מסובב את השלט ובו מסר נוסף: Follow me!. חמוד.
ברבעון האחרון היה נדמה שפקע איזה חוט מחבר, אולי נעשה שימוש יתר במוטיבים חוזרים מבלי להבהיר את הצידוק ומבלי שזה יחזק את המבנה הבסיסי. אבל למרות הכל, היה זה אחד מהערבים היותר מהנים של הזמן האחרון.
הפסטיבל עדיין לא הסתיים, אבל ברור כבר עכשיו שחופש שכטר היה אחד משיאיו, וברור שיש במחול של היוצר הישראלי משהו שמבדל אותו מאחרים, חמקמק ככל שיהיה.
Batsheva Dance Company- Project 5 -08 - להקת בת-שבע, פרויקט 5-
להקת בת שבע – פרויקט 5 בסוזן דלל, 1 בנובמבר
צילום: גדי דגון,
אורה ברפמן
פרויקט 5 של אוהד נהרין הוצג בסוזן דלל במסגרת אירועי הפסטיבל הבינלאומי ‘תל אביב דאנס’ 08.
זה אחד מאותם ערבים שבו לא בדיוק ברור מה מחכה לנו על הבמה, לבד מהעובדה שזה מוצר אינטימי יחסי ובו לוקחות חלק רק חמש רקדניות ומתוך חמשת הפרקים המרכיבים את הערב, רק הראשון- B/olero הוא חדש בכל מובן והשאר - מחודש, משוחזר, משופצר וכיוצא באלה. אחד מתוך חמשת פרקי התכנית הוא בכלל סרטון וידאו.
בניגד לתדמית של נהרין בעקבות שורת עבודות עוצמתיות ורבות-משתתפים באורך מלא, שיצר ללהקה במהלך השנים, יצר נהרין במקביל גם שורה של עבודות אינטימיות, מלאות בפרטים קטנים, בניואנסים של מבע תנועתי, שבאות ליצור איזון, אי של יתר-קשב, הורדת מהלך לפני מאמץ בעלייה הבאה.
פרויקט 5 הוא אחד מהם. במופע לוקחות חלק חמש רקדניות מהאנסמבל שהתקבלו לאחרונה ללהקה הבוגרת: אייר אליעזרא, בושמת נוסן, מיכל סייפן, בובי סמית’ ואריאל פרידמן. חמשתן זהרו בערב זה והראו בשלות, חן ומיומנות רבה וכמובן שליטה מלאה בשפת הגאגא הנהרינית, תנאי סף לביצוע עבודותיו.
אוהד שהראה כשרון מיחזור מזהיר עם היסטוריה ארוכה שהחלה, למיטב זיכרוני, עם ‘אחד מי יודע’ שנולד ב’קיר’ בשנה הראשונה של אוהד כמנהלה האמנותי של בת שבע ב- 1990. ה’אחד’ הזה, פרה ורבה ושומש ושוכפל והוכפל והולבש מלבושים שונים לא מעט ונשתל בנסיבות ובמסיבות הן ככוכב יחיד והן בין אחיו, כמו שתזכורת המקוצצת שראינו ב’דקהדאנס’ רק לאחרונה בביקורה של להקת סידר לייק ( Ceder Lake) .
לא עבר זמן רב ומוצר ההכלאה החדש, דהיינו פרויקט 5, התגלה כמהנה, מרתק ולעתים מפעים ממש. קשה היה להסיר את העיניים מהרקדניות שהקרינו עוצמה פנימית שקטה, נשלטת, דיוק ונקיון צורני. בב/ולרו משתתפות שתים מהרקדניות ובתמונה הפותחת הן עומדות כמו שומרות סף בהיכל לצד שתי מגרעות בקיר האחורי של הבמה, אלא שגופן מוטה מעט זו לעבר זו בעוד צילי הבולרו של ראוול, בעיבודו של איסאו טומיטה ( Isao Tomita ) אמן הסינתסייזר היפני, משתבללים בחלל ויצרים נוכחות קולית בו זמנית לנוכחותה של שפת תנועה מורכבת שאינה מחויבת להצמד לריתמוס הצלילי ולמהלך התעצמותו עד התנפצות, אבל מושפעת ממנו בדרכה העצמאית.
המעבר לשני הקטעים הבאים שצומדו לב/ולרו, מעין שיטת ‘העתק והדבק’ באקט של עריכה מדויקת מתקבל- בזכות הביטוי התנועתי של הרקדניות ובזכות הדגשת אלמנטים סגנוניים מוכרים- כמעבר בעל הגיון פנימי, למרות השוני העצום של קטעי המוסיקה המלווים כל אחד משלושת הפרקים ולמרות שלא נעשה נסיון מאולץ ליצור קטעי מעבר שיסברו את העין והאוזן ביתר קלות.
בסיכומו של דבר, שלשת החלקים הללו מרכיבים יחידה עצמאית בעלת חיים ותוקף משלה, תוקף עצום יש לומר.
הפרק הרביעי הוא סרטון וידאו שמשמש קו מפריד שמחלק את הערב לשני חלקים. בסרטון מצולמות הרקדניות מחוץ לבמה, כשהמצלמה משמשת מעין שליחה של עין הצופה אל מאחורי הקלעים.
הפרויקט נחתם בעיבוד מחודש, בשלישית, להזכירכם, של ‘חלב שחור’ שידע גלגולים במהלך חייו.
‘חלב שחור’ היה במקור יצירה של נהרין עבור הלהקה הקיבוצית בשנת 1985, השנה בה המשתתפות עוד לא נולדו. ברפרטואר הקיבוצית של אותם זמנים זו הייתה יצירה מעוררת, מיוחדת שהביאה אתה אנרגיה חדשה.
זמן קצר לאחר שנכנס נהרין לתפקידו כמנהלה האמנותי של בת שבע, הוא בחר נהרין את העבודה שנית עם רקדני בת שבע והפך אותה לעבודה של רקדנים גברים בלבד. הרקדנים חשופי גו, רקדו בחצאיות שחורות הדומות לחצאיות המכנסיים המסורתיים- פורמליים של הגבר היפני. המשק המדומה של קפלי הבד העמוקים בעת הקפיצות העצים עוד יותר את האנרגיות החדשות שנטענו בעבודה, אך כאן, בגלגול השב למקור, הלבנוני, של חלב שחור, היצירה דהתה במשהו.
חלק מזה טמון בהקטנה דרסטית של מספר המשתתפים במחול: (5) , הבגדים הלבנים שהחזירו אותו שניים-שלושה עשורים לאחור ואולי הפער בין עבודה ישנה של נהרין לבין התמצות הנקי כל כך של החלק הראשון של הערב, שהוא תוצר של תהליך ממושך שנושא פרי מופלא שהעיין לא שבעה מלראות.