Monger by Barak Marshall- ברק מרשל- מונגר- 08
ברק מרשל- מונגר, סוזן דלל, 25 באוקטובר - Barak Marshall- Monger- 08
אורה ברפמן
ברק מרשל זרח בשמי המחול הישראלי במפתיע, כמו כוכב שביט וכמוהו נעלם ושקע מעבר האופק לשמונה שנים. במפתיע בא, כלומר, בלי שהכרנו אותו קודם בשום מסגרת מחולית, ואף הוא עצמו לא ידע שהוא כזה.
מרשל, בנה של מרגלית עובד. לפני חצי מאה היא הייתה כוכבת העל של להקת ענבל שכונתה בהשתאות ‘מלכת שבא’ על ידי עתונאי מחול בניו-יורק שלא ראה מעודו נסיכה תימניה-יהודיה זעירת מימדים שהחזיקה במה בעוצמות גוג ומגוגיות.
הוא גדל למרגלותיה של המרגלית הדרמטית הזו שהתמקמה בקליפורניה וכשהוזמנה לפני כעשור לבוא לכאן ולנסות לשקם את ‘ענבל’ המתמוטטת, היא התייצבה עם ברק, על תקן של עזר כנגדה. עד אז, ברק לא לקח שיעור אחד במחול.
תוך זמן קצר כבר העלה על הבמה את ‘דודה לאה’, יצירת מחול ספונטנית, חיננית שהעידה על כשרון ותעוזה ואולי אף חוצפה. לפני שג’ק רובינסון ענה, מרשל כבר היה אחד מקבוצת יוצרים שדובר בהם, במיוחד אחרי איזה בניולה אחד וביאנלה אחת בליון 1998.
אני קוראת שברק עזב לפני שמונה שנים כי שבר רגל ולקח לו שלש שנים להחלים. אני דווקא זוכרת אותו יושב מתחת לתלתליו המגודלים ומקטר שאף אחד בארץ לא מבין אותו ואין לו עם מי לדבר. היה רושם שבאמריקה הסתמנו כמה אופציות, אחרי שהות בג’ייקוב’ס פילוו איזה קיץ. בפועל, ברק בעיקר שר ועשה קצת מוסיקה, לימד והתמלא בשאר עיסוקים. גם מרגלית חזרה לחיקה החמים של קליפורניה, שם היה לה בית וג’וב שחיכו לה. דבר שאולי ניחם אותה על התקוות שנגוזו בתקופה הקצרה בה נסתה לנהל את ‘ענבל’. לא היא ולא אף אחד אחר לא הצליחו להפריח חיים חדשים בלהקה הכי ותיקה והכי פחות נוכחת בישראל.
יאיר ורדי ממרכז סוזן דלל הזמין אותו השנה לבוא וליצור. אמש, העלה מרשל את ‘מונגר’ בבכורה יחד עם קבוצה מאד מוצלחת של עשרה רקדנים.
אולי כדי להקל על עצמו במהלך ההכנה המוקדמת, בנה מרשל סיפור מסגרת, סיפור שעוטף וסוגר את המתרחש כמו עטיפת מתנה בצלופן עם סרט, שיכולה להעיד על התשורה שבתוכה, אבל לא בהכרח.
המסגרת: קבוצת אנשים, משרתים, סגורה במרתפי אחוזה או בית מידות בו גרה, מסתבר גברת מרגרט שספונה בקומות המגורים ומשם משגרת דרישות בלתי פוסקות למשרתיה הצייתניים.
בין ‘כן גברת’ ו’סליחה גברת’ החבורה התזזיתית הזו מקיימת חיים פיזיים עשירים כאשר התקשורת ביניהם נעשית באמצעות מחוות הגוף.
היצירה הזו, כמו עבודותיו הראשונות, משתייכת לסוגת תאטרון מחול שמדלג באופן משכנע בין האלמנטים האתניים והשפה העכשווית ורבים ממאפייני התנועה תלויים ישירות בשפה האידיוסינקרטית הטבעית של מרשל שכוללת יותר דילוגים בברכים כפופות מכל אחד אחר, אחרי שרה לוי תנאי. היא כוללת המון מחוות ידיים, כלי ‘ענבלי’ שראוי למחקר בפני עצמו. אבל יותר מהכל, מרשימה החירות להתבטא באמצעות מימיקה ומחוות הבעה מגוונים, ללא מורא, ללא חשש להראות מיושן. מספר סצינות מריבה סוערת ב’מונגר’, עוררו דז’ה וו של מראות מ’נשים’ של תנאי, רק בלי הקולות. כלומר הרקע האתני שאותו חווה בעיקר כביטוי אמנותי טבע בו חותם עמוק.
אבל מרשל לש את החומרים הללו למטעמים בעלי גוון אישי משחרר, רב חן, פקחי, ממזרי, שלא חייב דבר לאיש. יש פה תחביר תנועתי מרתק, מקצבים סוחפים, מוסיקה צוענית, רמיזות תרבותיות ליהדות הגולה ושאר מטעמים וגפילטע פיש של מנישביץ’ ביניהם.
הייתכן שבסופו של השתרבבה לה בתוך המהלכים הקומיים החצופים, בדרך אגב, גם איזו אמירה פוליטית- חברתית שמצדדת במעמד הפועלים ויורקת על הבורגנים? לא בטוח שזה לא עוד אחד מאותם גאגים קומי-דרמטיים שהעבודה משופעת בהם.
‘מונגר’ כנראה תזכר מעבר לכל כיצירת מחול הומניסטית מדליקה לתפארת.
Cedar Lake Contemporary Ballet- Tel Aviv 08- להקת סידר לייק
להקת מחול ‘סידר לייק’, אודיטוריום חיפה, אוקטובר 22
אורה ברפמן
בעוד להקות מחול ותיקות ומוערכות רואות את התקציבים הציבוריים שהיו להם, הולכים ומתכווצים והן נאבקות כדי לשרוד, קמה לה להקה רפרטוארית חדשה בלב ניו-יורק על ידי יורשת המליארדים של אימפריית חנויות הכלבו ‘וולמארט’ להמונים- ננסי וואלטון לאורי ( Nancy Walton Lauri) .
להקה צעירה, סקרנית, דינמית עם רקדנים חזקים, מצויינים. לתפקיד המנהל אמנותי- בנוואה סוואן פופר- ( Swan Pouffer Benoit ) נבחר מי שכנראה קיבל חבל ארוך, שמאפשר לו לבחור ביצירות שאינן צפויות, כאלה שלא בהכרח מתחנפות לקהל. רוצה לומר- להקה מסקרנת.
כרטיס הביקור של הלהקה שמופיעה במסגרת פסטיבל תל אביב, הוגש ראשונה לצופים באודיטוריום במרכז הכרמל, חיפה וכלל שלש יצירות: ‘יום ראשון, פעם נוספת’ של ג’ו סטרומגרן (Joe Stromgren) למוסיקה של באך, ‘10 דואטים על מוטיב של הצלה’ של קריסטל פייט (Crystal Pite ) וקטעים מתוך ‘דקה דאנס’ של אוהד נהרין, שגירסה מורחבת שלו נמצאת ברפרטואר הלהקה והביאה להם מוניטין ואלפי צופים חדשים.
התחושה שמדובר בקאדר מרשים של רקדנים הולכת ומתהווה ברגעי החשיפה הראשונים של הלהקה. בתמונת הראשונה, בדואט הראשון, הנפלא, המרטיט שיש בו וירטואוזיות כמו ביישנית, וכאילו אמרנו דבר והיפוכו. מהלך של זוג: אהבה, משיכה, חמלה, ריחוק ומעל לכל אינטימיות. היא נשענת בצווארה על צווארו והוא מניף אותה ככה. פשוט ככה. אולי לא פשוט, אולי הייתה נקודת השענות נוספת. אולי לא. ג’ו סטרומגרן העניק לא מעט רגעים רגישים של של יופי, של כח. גוונים של מיומנות קינסתטית, זרימה חופשית, שעשועים לא מעט. פינג פונג של אמוציות. הוא בונה אותם בעזרת מפגשי דואטים שניתקים מהקבוצה ולכל אחד ייחוד משלו. שלל הזדמנויות להכיר קצת יותר את הרקדנים.
היצירה השנייה מביאה כבר משהו מורכב יותר, מעבר להזדמנויות לרקדן לבטא את עצמו. קריסטל פייט היא יוצרת מוכשרת ואת עבודתה המבוססת על עשרה דואטים בביצוע חמישה ( מתוך 16 ) מרקדני הלהקה היא ממקמת בקונטקסט סביבתי שמבסס מקום ואווירה בעיקר באמצעי תאורה הנוכחים על הבמה. חילופי תמונות המשנה נעשה בדומה לאמצעים קולנועיים- צילומיים של הקרנה על הקרנה תוך נסיגה מתאיידת של האובייקט המקורי המפנה מקום לבא אחריו. התנועה שלה מפרקת ובונה את הגוף מחדש ומשליכה אותו למקומות אחרים, בכיוונים אחרים, כדי להכיר לו פנים חדשות של עצמו הוא.
לטעמי, זו הייתה העבודה היותר מעניינת בערב זה.
ולנהרין. כלומר לפרקים נבחרים מתוך ‘דקה דאנס’ שהיא יצירה שבעצמה מקלג’ת תזכורת המסכמת עשר שנות יצירה של נהרין בבת שבע. כלומר שלש דרגות ריחוק מהמקור, מה שמסביר משהו למתקשים לבלוע את הסלט המוזר הזה. שמא צריך להבין אותו- וזו השערה פרועה בלבד- על רקע רצון הלהקה לבוא דווקא לישראל עם סלט נהריני מוקפץ כדי להשוות למי יש יותר גדול.
לצורך ביצוע ‘דקה דאנס’ המלא של סידר לייק –ואנחנו מדברים על 110 דקות של ‘דקה’- קיבלו הרקדנים הכשרה בגה-גה במשך חודשים ארוכים והם ימשיכו בסדנאות הלללו כל עוד העבודה ברפרטואר הפעיל. אני בעד. גם מנחי הסדנאות הישראלים בניו-יורק בעד.
אבל התקציר, שליש מהמקור, נראה חוור משהו. לא שלא השקיעו כל מה שנדרש, הניפו ידיים ורגליים לכל עבר ב’אחד מי יודע’ ואף צעקו/שרו בעברית ‘שבשמיים וב-א-א-רץ’ לא פחות טוב מהמקור. אבל הכל יחד, מין פריש מיש של היילייט’ס, איבד משהו בדרך. רקדני סידר לייק לא נראים כמו רקדני בת שבע. מצד שני, רקדני בת שבע לא נראים כמו רקדני סידר לייק ומשהו היה נגרע אם הם היו מבצעים דברים שיושבים על רקדני סידר לייק יותר נכון.
Dance in Lebanon is budding- מחול עכשווי בלבנון
Contemporary dance in Lebanon- Beyond Caracalla
מחול עכשווי בלבנון- מה מבשרים ניצניו?
אורה ברפמן
לפני עשר שנים בדיוק, בביאנלה למחול בליון, צרפת, התוודעתי לראשונה למספר להקות מחול מהמרחב הערבי. לאור המצב הגיאו- פוליטי במזרח התיכון ברור שאת רובם לא נראה בסוזן דלל עוד שנים.
זה היה ב-1998 שנה בה התקיימה בליון ביאנלה סביב מכנה משותף גיאוגרפי והמהדורה בה מדובר התקיימה תחת הכותרת ‘הים התיכון’ (Mediterranea ).
הציפיה לקראת מפגש עם מחול ממדינות ערב עורר סקרנות רבה בעיקר משום שמרבית המידע על המתרחש בארצות ערב עוסק באקטואליה פוליטית ואך מעט מהמתרחש בחיי היומיום זולג לעתונות במינונים נמוכים ביותר. עוד פחות מכך ידוע לקהל הרחב בישראל על חיי התרבות והאמנות מעבר לגבול. אפשר למנות על אצבעות כף יד את אלה הבקיאים בחידושים בסצינת האמנות הפלסטית ויש כזו, או מה קורה באולמות התאטרון בדמשק.
מהמדורה הים-תיכונית של ליון זכורים לי במיוחד שני מופעים, האחד של להקה קטנה מקהיר שהביאה את הניחוח המיוחד של המחול הסופי והשנייה- להקה שהיא ההיפך הגמור מזו- להקה גדולה, עשירה בתלבושות ומוסיקה מקורית מלבנון בשם קרקלה (Caracalla Dance Theater ). שתי הלהקות לא חלמו להשתלב בשדה המחול העכשווי ולדבר בשפתו. הראשונה שימרה ככל שיכלה את סוגת המחול הסופי המסורתית וניכר כי היא לא חפה מחנופה לקהל זר והשנייה העלתה שאוו, שמחבר מרכיבים פולקלוריים, טכניקות מערביות, תפיסה בימתית אופראית ותלבושות מרהיבות ברמה גבוהה ביותר שנדיר לראותה כיום. במופע של קרקלה לקחה חלק קבוצה גדולה של רקדנים מיומנים ומקצועיים שביצעו היטב את הכוריאוגרפיה הצבעונית של מיסד הלהקה עבדל חאלים קרקלה (Abdel-Halim Caracalla ) הפונה לקהלים רחבים בכל העולם, במיוחד לאלה שבמרכזי הפזורה הלבנונית מברזיל עד הונג-קונג. מאז הקמתה ב-1970, לא קמה מתחרה להצלחה השיווקית הבינלאומית של קרקלה שמיצאת אקזוטיקה אוריינטלית מבושלת במקצועיות עילאית.
קרקלה היא להקת המחול הגדולה ביותר במרחב הערבי. לפני עשור. מלבדה, לא מצא מנהלו האמנותי של הביאנלה בליון, אף להקה לבנונית מקצועית יותר או פחות, שעסקה במחול בן זמננו. מחול אוריינטלי-בידורי נמצא למכביר לכל דורש ובבירות יש היום כמה תריסרי סטודיות למחול בהם מלמדים ריקודי בטן. סוגת מחול פופולרית לא פחות היא הדבקה המזוהה עם מחול אתני.
במאמר שפורסם רק לפני מספר שבועות בעיתון ‘הדיילי סטאר’ (The Daily Star ) היוצא בביירות, מבקש העורך לדווח לקוראיו על טעמו הנוכחי של קהל צרכני התרבות והאמנות ובכללם חובבי המחול. לשיטתו, בין האמנים וקהל מתקיימת מערכת יחסים אמביבלנטית מאחר ודבר אמנות ממלא את תפקידו רק כאשר קהל היעד שלו מקבל ומעריך את תוצרי האמנות. מאידך, התרחקות ‘אמנות פופולרית’ מ’אמנות גבוהה’ במאה העשרים אחראית לכך שלא יתכנו קני מידה ברורים להערכה או כימות ‘טיבה’ של האמנות.
אמנות פופולרית עדיין עניינה בבידור והיא נסמכת על איכויות דקורטיביות ואילו אמנות ‘גבוהה’ מאתגרת את הקהל מבחינה אסתטית ואינטלקטואלית.
קהל צרכני ה’אמנות הפופולרית’ רואה באמנות הגבוה אליטיזם מתנשא שמדיר אותם משיחו ואילו צרכני ה’אמנות הגבוהה’ מתיחסים בביטול לסוגות הפופולריות ורואים בהם סנטימנטליות, גסות, חסרות תחכום ומסחריות.
בלבנון, המחול הפופולרי נשאר נאמן למחול הפולקלורי של הדבקה וריקודי הבטן , בעוד קהל מקרב מעמד הביניים סבל בצורת אמנותית מתמשכת בעקבות חמש עשרה שנים של מלחמת אזרחים, אי יציבות מתמשכת של שיגרת החיים האזרחיים וגלי הגירה של רבים מבני מעמד הביניים שלא ראו את עתידם בלבנון לאור המצב.
הלהקה היחידה שהצליחה לגשר בין המחול הפולקלורי ומחול בן זמננו שאף זכתה בקהל נאמן רחב היא קרקלה שיסד ומנהל עבדל חאלים קרקלה שהתעקש למצוא שפה מגשרת בין המוטיבים האוריינטלים לבין מחול מערבי.
דרך אחרת בחר הרקדן והכוריאוגרף, יוצא להקת קרקלה- עומר ראג’ה (Omar Rajeh ) שהפך לאישיות מרכזית בעידוד תחום המחול העכשווי בבירות. הוא מיסד ומנהל את להקת המחול העכשוווית מקמאט (Maqamat ) מזה שש שנים. הוא בוגר אוניברסיטת ביירות בתאטרון ובעל תואר שני מאוניברסיטת סארי באנגליה. עומר גם ייסד את פלטפורמהBIPOD למחול עכשווי, המקיים קשרים הדדיים עם פסטיבל המחול הבינלאומי שמתקיים באביב ברמאללה. שתוף הפעולה יתקיים גם השנה, בפעם השלישית.
בתכניה מתוארת יצירתו של עומר ראג’ה לפלטפורמה, כמבטאת עמדה כלפי שליטת התקשורת, שטיפת מוח של הדת ומציאות פוליטית.
מבחינת הקהל, רואה עומר שנוי משמעותי, טווח הקהלים גדל והוא כולל הרבה צעירים, משפחות ואף אנשים מבוגרים שפתוחים לחידושי התחום.
תופעת התרחבות קהל חובבי המחול מורגשת גם בקרב מורים ורקדנים מכל התחומים והדיילי סטאר מצטט את נאדה קאנו (Nada Kano ) , מורה ורקדנית קלאסית שיסדה להקת מחול ומנהל סטודיו גדול למחול. היא וכמוה אנשי מחול רבים שלמדו והשתלמו בחו’ל מדברים על כך שיש תקווה לסצינת המחול העכשווית בלבנון הנמצאת בתחילת דרכה, לאור העניין הגובר בקרב קהל הצופים המתרחב.
ספקני ממנה הוא מורה לג’אז, בלט וריקודי בבטן באקדמיה אמדיאוס למוסיקה בשם קאמיל מרואה שטוען כי המעמד הבינוני נעלם בעקבות מלחמת האזרחים ואי היציבות הפוליטית המתמשכת בלבנון. את העשירים, הוא אומר, מעניינות מכוניות נוצצות, נדל’ן ונישואי-תועלת. הם לא ממש מעוינים באמנות. למרות ספקנותו בכל הנוגע לבגרות האסתטית של חברי העשירון העליון בלבנון, הוא מאמין שכל אחד יכול לראות מחול, מה גם שהכניסה למרבית מהמופעים, במיוחד במסגרות הפסטיבלים, הם ללא כל תשלום, הודות לסבסוד מסיבי של גופים בינלאומיים התומכים בפרויקטים מסוג זה והן על ידי חסויות של ארגונים ללא כוונת רווח, התומכים באמנות.
אספקט נוסף, הוא טוען, יקשה על שנוי משמעותי, משום שהקהל הלבנוני בעיקרו נמשך לסוגות מחול כמו זו של קרקלה משום שלמופע יש תכנים מסורתיים שלא כמו מחול מודרני מאתגר. הלבנונים אוהבים את התלבושות המפוארות, התאורה המרשימה וסוג המוסיקה הנוחה לשמיעה, המוכרת במידה רבה ואינה מאיימת. מרכיבים אלה מוצאים הד בלב הצופים בזכות הראוותנות שהיא חלק מהמנטליות הלבנונית. קרקלה מעלה ומגישה את אותם החומרים שלהם יש ביקוש.
במחול מודרני-עכשווי נדרש חישוף, לאו דווקא פיזי, של הרקדן, כלומר שימוש באישיותו הוא כחלק מהתפיסה. “הכנות המוחלטת זרה לנו, הלבנונים, ואנחנו מתקשים לקבל אותה. אנחנו נוטים לשמור על חזות רצינית, מכובדת, מאחורי מסך”, הוא אומר.
אספק נוסף מעניין מעלה מרואה והוא נוגע לסוגיות מגדר, מיניות ודעות קדומות, הקיימים בלבנון כלפי רקדנים מקצועיים. כל זאת הוא מכיר מנסיונו האישי ולכן כיום, אינו רוקד יותר ריקודי בטן מול קהל, קריירה שקטע בגלל הערות ומלמולם מצד הקהל.
בעיתון הוא מצוטט כמי שמאוכזב ממאמר בנושא מחול עכשווי שבו מצא התייחסות לנטיתו המינית של המשתתף. המאמר עסק במיניות הרקדן במקום בריקוד עצמו. הבעיה היא שבלבנון הכל מעורבב יחד: מיניות, פוליטקה ודת., אולי בגלל התסכול המיני שהוא מיחס לתושבי עירו.
בחלקים אחרים של העולם המערבי רואים גם התיחסות אחרת. במצרים יש רקדני ורקדניות בטן. הם הכי טובים. “אנחנו אף פעם לא נהיה כמוהם”.
מזוית ראייתו של ראג’ה הדברים נראים אחרת. הוא מתרשם שכיום הקהל פתוח בהרבה ומקבל את הרעיון של גבר רקדן. “מעולם לא ראיתי את עצמי או את גופי במונחים של טאבו. לדידו, גוף יכול להיות נשי או גברי, אך אין אלה כל מאפייניו”.
לרקוד, פירושו להכיר באפשרויות של הגוף, הוא אומר, מרתק לראות את המגוון העצום של האפשרויות והאיכויות שבוחר כל רקדן ורקדן.
מאז הקמתה של להקת ‘מקמאת’, רואה ראג’ה שינוי והוא אופטימי ביחס לעתיד המחול בלבנון.
לעומתו מרואה מאמין שלא החברה תקדם את המחול אלא תמיכה מוסדית כפי שעושה המדינה בסוריה ובמצריים, שם להקות האופרה והבלט נתמכות על ידי הממסד, בעוד שבלבנון, כל התמיכה המוסדית מופנית לתחום המוסיקה.
מפתיע לשמוע אותו מסכם את המצב באומרו כי מה שיקדם את המחול בלבנון הוא רק שלום, בטחון חברתי לאזרחים ותמיכה ממשלתית.
“אנו זקוקים לארבע או חמש שנים רצופות של שלום, כדי שרקדנים שגרים בחו’ל יחזרו ויעשירו את תחום המחול”.
Biennale de la Danse, Lyon- 08 ביאנלה למחול , ליון
ביאנלה למחול- ליון 08 Biennale de la Danse
אורה ברפמן
במהלך 6-30 בספטמבר התקיימה המהדורה ה-13 של הביאנלה למחול בליון. השנה, בחר מיסדה ומנהלה מזה רבע מאה- גי דארמה (Guy Darmet ) כותרת נושאית לפסטיבל: ‘חזור והתקדם’ שבאמצעותה ניתן לבחון מבטים רחבי טווח לגבי מרבית מ-54 המופעים שעלו העונה על ידי 42 הלהקות המוזמנות שבאו מקצווי ארץ, ליתר דיוק מ-19 מדינות מארבע יבשות.
מזה כמה עונות שאין בפסטיבל זה ייצוג להקות ישראליות. להזכירכם, לפני עשר שנים השתתפו בליון להקת ליאת דרור וניר בן גל, ברק מרשל, להקת בת-שבע וענבל פינטו. ברק מרשל שחזר לעבוד בארץ על פרויקט מוזמן של סוזן דלל שיעלה בעוד שבועות ספורים. דארמה מגלה עניין בפרויקט וזה אולי יגרום לו לשוב ולבקר בישראל אחרי תקופה ארוכה מדי של התעלמות מהמתרחש כאן. בשנים האחרונות התעניינותו עוד גוברת במחול הברזילאי ובעידוד רקדנים אפריקאים, במיוחד מהמרכז למחול בבורקינה פסו, שאליו הוא קשור במיוחד.
לאור הנושא המוביל את המהדורה הנוכחית, ראינו לא מעט שיחזורי יצירות, חלקן בדיעבד, העניקו את החוויות היותר מרשימות בפסטיבל. העניין הרב ביותר בתחום השיחזורים- לפחות בין אותם 19 המופעים בהם צפיתי במהלך ביקור בן 10 ימים- התעורר בעקבות חידוש יצירתה של אנה הלפרין (Anna Halprin ) , כיום בסוף שנות השמונים שלה ועדיין פעילה. הלפרין יושבת בקליפורניה ונחשבת לאחת מדמויות המחול המשפיעות ביותר בחוף המערבי.
בביאנלה העלו את יצירתה: Parades & Changes, Replays . הלפרין, לשעבר רקדנית בלהקתה של דוריס האמפרי, החלה ליצור בשנות החמישים ולפני 40 שנה עברה מניו-יורק לקליפורניה. הרקע המגוון שלה במחול מהמחול המודרני דרך מחול הפוסט-מודרניסטי שהייתה עדה להתהוותו וכן השפעתו של פלדנקרייז, הובילו אותה להתנסויות מעניינות.
ביצירתה זו 6 רקדנים, בכללם בחור ישראלי בשם בועז ברקן. במשך 20 שנה הייתה היצירה משנת 1965 אסורה להצגה בפני קהל בגלל הערום הפרונטלי המעורב שבה. יש לזכור שהערום שלה הקדים את ‘שיער’ ואת ‘הו, כלכותה’. אני מניחה שההפקה המושקעת על במה גדולה בליון, עם סט ותאורה נפלאה, איפשרה ליצירה להראות טוב יותר משנראתה במקור. בכל מקרה יש בעבודה עניין, שמתחיל ומסתיים במחזורי התפשטות והתלבשות בקדמת הבמה. יש במחול אינטראקציה עם הקהל, טכסט בכמה שפות, כולל עברית כמובן, ומוסיקה של מורטון סבוטניק (Morton Sabotnick ). הרקדנים טובים ולכל אחד נוכחות מובחנת משלו בתוך החבורה. כמה דימויים חזותיים חזקים ישארו לאורך זמן, המרשים מביניהם שייך לסצינה בה הרקדנים קורעים פס נייר הפרוס לרוחב הבמה ואוספים את קרעי הנייר אל גופם כשהתאורה מאחידה את גוון עורם עם זה של הנייר. הניגוד בין הקוים האורגנים של אברי הגוף והפיסות הקרועות המשוננות יחד עם הקוים הישרים והשבורים של הנייר המתקפל יוצרים מראה מרהיב.
אחת הסיבות שלעבודה יש נוכחות רלוונטית גם בתקופה הנוכחית היא שהלפרין עסקה לא מעט בנסיונות כוריאוגרפים מושגיים ולא הסתפקה בעיסוק אסתטיציסטי גרידא.
שיחזור נוסף של יצירה, הפעם משנת 85 של סוזנה לינקה ( Schritte Verflogen II- Suzanne Linke ) משך לא מעט תשומת לב. רבים מהצופים מכירים את שמה אבל היו בחיתוליהם כשלינקה הייתה בשיאה. בישראל היא מוכרת לאנשי המחול והצופים היותר מבוגרים, ממופעי הסולו שלה בעבר ומהעבודה שעשתה עם הלהקה הקיבוצית- ‘עבודת נשים’. כמו כן באותם שנים הוקרן בטלויזיה סרט דוקומנטרי על המפגש בינה לבין יהודית ארנון שעורר עניין גם בגרמניה, מאחר וארנון היא ניצולת שואה והידידות שנוצרה בין השתיים היתה עילה לסקרנות. לינקה, תלמידתם של מרי ויגמן וקורט יוס, יחד עם ריינהילד הופמן ופינה באוש היו ממבשרי תאטרון המחול האקספרסיוניסטי הגרמני המתחדש אחרי מלחמת העולם ה-2.
במקור הריקוד נוצר כסולו ללינקה ועם שיחזורו, את התפקיד חולקה הכוריאוגרפית עם שלש רקדניות צעירות בעוד היא מבצעת קטעים מצומצמים בלבד. העבודה, העוסקת במבט לעבר ילדותה קיבל כאן מימד נוסף עקב הפער הדורי על הבמה החובר לנושא הזמן במחול עצמו.
גם כאן, השיחזור עושה חסד עם הזיכרון, אם כי קשה לומר שהמחול יצא כאילו הזמן לא שחק בו דבר. סוגת תאטרון המחול הגרמני שלה, בביצועה, תמיד העניק תחושת סטריליות רגשית, שנותרה על כנה.
דרך אחרת להסתכל על העבר כדי ללכת קדימה משותפת לכמה להקות שחזרו לדון בתקופות אפלות יותר בתולדותיהם. הנושא כמובן מרתק ביותר, אם כי מבחינה אמנותית ההצמדות אליו, כמעט ולא הניבה תוצר בימתי הולם. שתי להקות, אחת מברזיל ואחת מקמבודיה עוסקות בתקופת המהפכה הצבאית והשלטון הדיקטטורי שבא בעקבותיו.
‘מעבר לשדות הקטל’ (Beyond the Killing Fields ) הוא שמה של יצירת מחול-דוקומנטרי של אונג קן סן ( Ong Ken Sen ), כוריאוגרף סינגפורי שעזב את תחום המשפטים ועבר לעסוק במחול. במסגרת זו הוא מגלה עניין רב במסורות של התרבות הח’מרית ובמסגרת זו פגש את אם ת’יי ( Em Theay ) בת השמונים, אמנית המחול המסורתי, ששרתה כרקדנית בחצר המלוכה. עם עלייתו של פול פוט מנהיג הח’מר רוז’, נשלחו למחנות מאסר כל האמנים והאינטלקטואלים בקמבודיה ואחד מעשרה נותרו בחיים. אם ת’יי שרדה וכן בתה שהייתה אתה. היום היא מלמדת ורוקדת עם בתה ונכדתה. קן סן עוקב אחרי חייה באמצעות צילומי ארכיון וצילומי ווידאו עכשויים לצד אם ת’יי, בתה, רקדנית נוספת המגלמת את חברתה הטובה שנספתה ואמן תאטרון צלליות המכין בעצמו את בובות העור המורכבות, (עוד מסורת קלאסית) לתאטרון זה. הבמה משמשת לסיפורה האישי של ת’יי ולסיפורו של ציבור שלם שעבר שבר עצום תחת עולו של המשטר העריץ.
להקה נוספת שחוזרת כמה עשורים לאחור לתקופת שלטון הגנרלים הרודני, היא ברזילאית מריו דה ז’נרו ומורכבת משמונה גברים. להקת חבורת הגברים (Companhia Sociedade Masculina ) היא להקה רפרטוארית עכשווית ולתכנית זו בחרה בשתי עבודות מוזמנות, אחת של יוצר ברזילאי בשם הנריקה רודבאליו (Henrique Rodovalho ), מנהלה של להקה מצוינת מבלו הוריזנצ’ה בשם קוואזאר ( Quasar) ויוצר ממוצא יווני, בעבר היה רקדן מוכשר ביותר בבלט ליון בשם אנדוניס פוניאדאקיס ( Andonis Fondiadakis) , כוריאוגרף לא מאד מנוסה, אבל זכורה לי עבודה קודמת שלו ומוצלחת בהרבה. גירוד קל מעלה גם קשר ישראלי, אנדוניס וטליה פז רקדו יחד בתכנית שהוצגה במרכז המחול בליון- ((Maison de la Danse
חלק מרקדני הלהקה באו מלהקות כמו ‘גרופו קורפו’ החזקה ומבלט סן פאולו, לאחרים יש הכשרה בסיסית בלבד.
רודבאליו נבחר כדי ליצור עבודה על תנועת ‘טרופיקליה’ מסוף שנות השישים, בעיצומו של המשטר הדיקטטורי שבא בעקבות מהפכת הגנרלים והקיפה במקביל את כל אמנויות הבמה בעיקר מוסיקה, שירה ואף ארכיטקטורה – בכיר האדריכלים הברזילאים אוסקר נימאייר בן המאה בסרט דוקומנטרי על תרומתו, שהוצג לאחרונה בסינמטקים, אכן מסביר את דרכו גם בהקשר לטרופיקליזם. זה היה פרץ יצירתי מקורי שהתרכז במהלך שנתיים בלבד, אך השפעתו העצומה ניכרת בתרבות הברזילאית כולה עד היום. התנועה באה להתסיס את התרבות הקפואה והיה בה מרכיב מחאה חשוב. רבים מהאמנים הפעילים נאסרו כמו אלברטו ג’יל ואחרים כמו אוסקר נימאייר יצאו לגלות.
רודבאליו יצר עבודה צבעונית, דינמית שאכן משתמשת בסגנונות הבוסה נובה, אפרו-ברזיליאן והשפעות נוספות ובהם עיבודים של נעימות מוכרות מאת ז’ילברטו ג’יל, גל קוסטה ואחרים המזוהים עם התנועה.
הפוליטיקה לא נעדרה ממופע להקת ‘תאטרון המחול פאסו’ (Faso Dance Theater ) מבורקינה פאסו, לשעבר וולטה העילית.
בורקינה השתחררה מצרפת רק ב-1960. בליון העלתה הקבוצה את ‘בבמבה’ של מנהלה סרג’ איימה קוליבאלי (Babemba- Serge Aime Coulibaly ) ובה ארבעה רקדנים, שני מוסיקאים וזמרת ‘גריאו’- שירה מסורתית הנשמרת על ידי זמרים נודדים במדינות מערב אפריקה. הזמרת המלווה את המופע כל הזמן, מספרת בשירתה את השפעתם של ארבעה מהמנהיגים המרכזיים שהובילו את החברה ביבשת המשוסעת הזו ודרכם השפיעה על הדורות הבאים והם: פטריס לומומבה, תומס סנקרה, קוואמה נקרומה ונלסון מנדלה. האמצעים בימתיים , הסט, התלבושות, ההעמדה והתנועה היו בסיסיים ביותר וניכר שמחול עכשווי בבורקינה פאסו נזקק ביותר למשענת כמו זו שמעניק להם גי דארמה, בלעדיו הם לא ממש קיימים.
בניגוד למחול הדל מכל בחינה מבורקינה, זכינו לראות איך נראה הנושא המוביל ‘מבט לעבר ופנים לעתיד’ כשהוא נשען על כלכלה משגשגת. להקת המחול מטייוואן ‘לג’נד לין’ (Legend Lin) שביקרה כבר בליון לפני שמונה שנים בביאנלה שהוקדשה לדרך המשי, שבה שנית עם מופע ספקטקולרי משוחזר שמשתמש במרכיבים מהמיתוסים הקדומים במופע מרשים ביותר ובו לא מעט מעמדים מרהיבים ביופים. התלבושות, האיפור המיוחד, הטכסטורות והטכסטילים מביאים לבמה רגעים עוצרי נשימה ביופים, חושניים, המתהווים לאורך מרבית המופע בהילוך איטי עצור שמתחתיו רותחות עוצמות אדירות בגודל מיתי. זה שאוו פסוידו-אתני , אם כי הוא שואב מטכסים דתיים וריטואלים קדומים ומלווה במוסיקה עתיקה.
בעבודה 24 רקדנים חזקים ומרשימים במיוחד. הכוריאוגרפית הותיקה לי-צ’ן לין (Lee-Chen Lin ) רואה בעבודה הצדעה לאדמה המגינה ומכילה את הנפש ולחיפוש הבלתי נלאה אחר מודעות והארה.
עבודה חושנית לא פחות אך צנועה בממדיה היה דואט של אבו לאגרה (Abou Lagraa- D’eux Sens ) יחד עם רעייתו נאוואל. הנושא עוסק בזוגיות בהשראת המשורר והפילוסוף הפרסי עומר כיאם. לאגרה מיסדה של להקת ‘לה ברקה’ מביט אל העבר ומשחזר עבודה מלפני עשר שנים. בגילו זה באמת מהלך היסטורי. שני הרקדנים מצוינים, בעבודה חלקים מרשימים, חלקם מתרחשים בבריכת מים לא גדולה . יושבי השורה הראשונה ספגו רשמים ונתזים למכביר.
מבט לעבר עבר אישי, פרטי יותר מספק טרו סארינן ( Tero Saarinen) רקדן פיני שהרבה לבקר בישראל. מי שראה אותו מבצע את בי12 (B12) של יורמה יוטינאן לעולם לא ישכח אותו. את צעדיו הראשוני ככוריאוגרף עשה ב’בת שבע’ עם יצירה בשל ‘פלוק’ (Flock ). לפני שנים ספורות העלה בסוזן דלל את הסולו ‘האנט’ (Hunt) למוסיקה של סטרווינסקי ‘פולחן האביב’. בעשור האחרון הפך לאחד היוצרים החשובים בפינלנד והוא מוכר היטב גם מחוצה לה. לליון הביא את יצירתו האחרונה המבוססת על סרטי האימה של הקולנוע האילם. בתהליך העבודה הוא מספר, עבדו הוא ורקדניו על גירוש פחדים. העבודה (Next of Kin ) מזכירה אכן סרטי אימה על הדמויות החשוכות, המוסיקה המצמררת, האור האפור המעיק, התלבושות עם פיאות שיער מאפירות, שופעות ודמויות מסתוריות מאיימות, לבושות קרעים וקורים. בבכורה שנערכה בהלסינקי הקהל היה משועשע והגיב על הקריצות הויזואליות. בליון התקבלה העבודה יותר בתמיהה.
מבין המביטים לאחור בגעגוע פתאומי היה הכוריאוגרף הצרפתי ממוצא אלבני אנז’לן פרלז’וקאז’ (Angelin Preljocaj ) שאף הוא אינו זר בישראל. להקתו ביקרה בארץ במסגרת בפסטיבל ישראל האחרון. קשה להאמין שהכוריאוגרף שיצר את N , יצירה קודרת, אפוקליטית וחזקה, החליט לחזור לבלט סיפורי רומנטי ולבנות יצירה סביב סיפור שלגיה על פי אגדות האחים גרים. אנז’לן פנה לאליל האופנה הצרפתית ז’ן–פול גוטייה - שהעניק למחוך מקום של כבוד בקידמת הבמה ויצר למדונה כמה תלבושות ובהם חזיית הקונוסים- כדי שיעצב תלבושות ל-26 הרקדנים מבצעים את סיפור שלגיה (Blanche Neige ) .
בערב הבכורה בליון צבאו על הפתחים נציגי המדיה בהמוניהם, לא כל כך בזכות הכוריאוגרף אלא בגלל שמו של אייקון האופנה (Jean-Paul Gaulthier ) שהתיצב באולם והוליך את הקול. אי לכך, אפתח בהערה על התלבושות. שלגיה זכתה בבגד לבן, שילוב של דראפה הלניסטי עם שובל מחתל תלוי בין ירכיה שהגחיך את דמותה של הרקדנית המקסימה. הלבוש הלא מחמיא הבליט את אזורי הגוף הפחות מוצלחים של הרקדנית. היא לא הייתה היחידה. כל נערות החצר היו לבושות בשמלות כעורות במיוחד, לא מחמיאות ולא הולמות את סגנון הריקוד. הבגד היותר מוצלח היה שמלה כוחנית ומאיימת של המלכה, האם החורגת ושל שבעת מטפסי ההרים שהחליפו את שבעת הגמדים בסיפור המקורי.
פרלז’וקאז’ ציין במסיבת העיתונאים במיוחד את תרומתו בהעלאת פרטי סופה הנשכח על פי רב, של האם החורגת. במערכה האחרונה ראינו אותה רוקדת, או שמא מדלגת בפראות, בנעלי ברזל מלובנות עד מותה האכזר. פרלז’וקאז’ שזכה לא מכבר למרכז מחול מרהיב משלו באקס-א-פרובאנס, מעלה שאלה שעולה בצרפת בפומבי רק לעיתים רחוקות מחשש שנזקה עלול להיות גדול מדי: הייתכן שהתמיכה המוסדית הנדיבה מבטיחה בעיקר רבוי יוצרים ומרכזי יצירה לאומיים ( 20 מרכזי כוריאוגרפיה ברחבי המדינה) אך לא מבטיחה איכות אמנותית?
מבין היצירות הרבות שראיתי בביקורי הנוכחי, אחת בלבד ראויה להיות מוזמנת ללא סייג ומדובר במחול לרקדן יחיד. עבודה צנועת מימדים, מרתקת מעין כמותה. במהלך 50 דקות פייר ריגל (Pierre Rigal- compagnie derniere minute ) נתון בתוך תא שתקרתו סוגרת עליו. הביצוע היה נפלא, אנושי, לא מתחכם, לא מתיפיף. אהבתי.
Daniel Ezralow- Why- 08 דני עזרלו
Daniel Ezralow- WHY- 08
“Why_Be Extraordinary When You Can Be Yourself”. TAPAC, September 27
צילום: photo: Guido Harari
אורה ברפמן
בשנות השמונים, דני עזרלו היה כאן כמעט בן בית. הוא היה פה פעמים רבות ועבד עם להקת בת-שבע ועם הלהקה הקיבוצית ויצירות שלו היו חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית גם באמצעות יצירותיו שנמצאו ברפרטואר של להקות כמו פילובולוס, מומיקס, ו-ISO . הטמפרמנט שלו הלם אותנו, ההומור הפרוע, היצרתיות, הדינמיות, הנגישות האישית שלו, הפכו אותו לאחד משלנו. ואחר כך נקפו השנים וקם דור שלא ידע את עזרלו. ההפקה - WHY של להקתו היא מעין סלט קיסר שמרבית מרכיביו ממוחזרים והכי מאכזב, לא מבוצעים טוב יותר משזכרנו אותם מאז שנות דור.
זה לא שהרקדנים אינם טובים ורקדני בת-שבע של פעם היו כאלה נמרים. ממש לא. אבל הזמנים היו אחרים כשחיים און רקד את השיכור המגולגל בשטיח. למיטב זכרוני הוא לא היה היחיד, רבים חשקו בסולו המממזרי הזה. כולם גם רצו להקשר אחד לשני בקרסוליים כדי לרקוד בתאום מרהיב את Psycho Killer שהיה הדבר הכי קול שעלה על במותינו. משעשע, אקרובטי במידה, לבוש היטב וכולם נראו לוהטים במובן של ‘גברים בשחור’ או לחילופין- טייסי פאנטום מרמת דויד.
עכשיו נותר צל חיוור, עניין של זכויות יוצרים, אני מניחה. צריך לזכור שעזרלו גם מכר מחול לפירסומות, בין השאר.
עכשיו נותרנו עם מסר ניו-אייג’י: מדוע להיות יוצא מהכלל כשאתה יכול להיות עצמך. מסוג המסרים שנשמעים לא רע בשנייה הראשונה ובשנייה השנייה נשמעים חלולים כקנה חרולי הקיץ.
סליחה, עזרלו לא רצה להיות יוצא מהכלל? הרי כל הקריירה הוקדשה לחיפוש אחר המקורי, המיוחד, המרשים, המבריק. איפה הוא היה אז בדיוק?
עכשיו יש לו אוסף של ציטטות מעבודות של פעם, עם רקדנים מקצועיים ולוק מסחרי לגמרי. המוסיקה המלווה את המופע נעה בין הביטלס, בני גודמן, מקהלת נשים של הרדיו הבולגרי , יו2, תום ווילמס ואחרים.
לכל קטע קצב, דינמיקה, וסגנון אחר, מג’אז, לברודווי, מאתלטיות לגאגים ומשם למחול אווירי בעזרת כבלים גמישים (מתוך ערב שלם של’ ISO בתאטרון נוגה לפני שהיו לעזרלו שערות לבנות).
רבים מהקטעים עדיין מרהיבים לכשעצמם אבל בהקשר שלהם כאן, חל פיחות. איכשהו במורד הזמן, הלך עזרלו ומהל את יצירתו עד שנותר רק מעט מהפוטנטיות שהחזיקו יצירותיו בעבר.