Alvin Ailey American Dance Theater- 08- אלוין איילי במשכן
להקת המחול אלוין איילי ( ארה’ב), תכנית ב’. המשכן לאמנויות הבמה, ב-9 לספטמבר.
בתכנית: ‘Firebird’, ( 1970) כוריאוגרפיה מוריס ביז’אר, מוסיקה- איגור סטרוינסקי. ‘Golden Section’ , (1983 ) כוריאוגרפיה טווילה ת’ארפ, מוסיקה- דייויד ביירן. ‘Reflections in D’ (1962 ) כוריאוגרפיה: אלוין איילי, מוסיקה- דיוק אלינגטון. ‘Revelations’ (1960 ), כוריאוגרפיה : אלוין איילי, מוסיקה – גוספל, עממית.
אורה ברפמן
עברו די הרבה שנים מאז שלהקת אלוין איילי ביקרה בישראל. השנה, שנת יובל ה-50 להקמתה, באה הלהקה לישראל במסגרת סיור בינלאומי מקיף וכאילו מאומה לא קרה. להקת אלוין איילי נמצאת בקפסולת זמן משלה על הנפלא שבה, על תרומתה היסטורית למחול ועל נוסחאות התמהיל הרפרטוארי שלה שיש בו נוסטלגיה בכמויות, רגשנות ומחול מאתגר יותר או פחות מבחינה טכנית, אבל לעולם לא מרגיז, לא מאיים. נעים לאוזן ונעים לעין, מתאים לכל המשפחה.
הלהקה הזו היא אחת המצליחות בארה’ב ואחת המסיירות ביותר. הסחורה של איילי ( שנפטר מאיידס כבר ב- 1989) עדיין נחטפת כלחמניות טריות, בהתחשב בכך ששתי היצירות בתכנית ב’ הן משנות השישים המוקדמות- מדובר בנס קולוסאלי. השרדותם היא תופעה בזכות עצמה, מה גם שלא מעט מיצירותיו של הכוריאוגרף הנערץ, הן בינוניות במקרה הטוב, ממוחזרות מבחינה תימטית, מבנית ומבחינת אופן השימוש בלקסיקון התנועה המזוהה עם עבודותיו.
אחת ממטרות הלהקה מאז הקמתה, הייתה להגיע לקהלים חדשים ורחבים, בעיקר לאוכלוסייה האפרו-אמריקאית שהודרה מסיבות סוציו-אקונומיות מהיכלות המחול האמנותי האליטיסטי משני עברי הבמה. בסופו של יום, איילי יצר תאטרון מחול שהוא הכי אמריקאי שיש. מחול שמחובר למקורות התרבות האפרו- אמריקאית ומשם למוסיקה השחורה, שאומצה על ידי המיינסטרים חוצה-התרבויות, בין אם זה גוספל, נשמה, בלוז או ג’אז.
ואכן, פאר יצירתו- ‘התגלויות’, חייבת את הצלחתה האדירה למוסיקת הגוספל מפילת החומות. מוסיקה שיצאה משורת מקהלות הכנסיה לעבר אולמות הקונצרטים וגם שם מכניסה את שומעיה לאקסטזה, בממפיס, כמו בתל אביב, אמש.
את התכנית פתחה יצירתו של מוריס ביז’אר ‘ציפור האש’ מלפני כמעט 40 שנה, מלווה בסוויטה של סטרווינסקי באותו שם. בתחילה, גוש מלוכד של רקדנים בלבוש אפור נע יחד כיצור ענק עם לב אחד, כלהקת צפורים. את ציפור האש המתגלה זוהרת בבגד לייקרה אדום , כאילו נולדה מהלהבות, מגלם רקדן גדול מידות, חזק, אבל חסר זרימה ואלגנטיות בלטית שהם מדרישות התפקיד.
זו לא תהייה הפעם האחרונה בערב שהתגנב לו חשש שקבלנו מחליף במקום הדבר האמיתי.
מכל מקום, ‘ציפור האש’ שייכת לקו אמנותי המאדיר ומהלל את הגוף האנושי, במיוחד הגוף הגברי. ביז’אר, תוצר של עידן אסתטיציסטי במחול המודרני, תמיד ידע להשתמש ביד אשף בתנועה ובקומפוזיציה כדי ליצור מתח עצום על הבמה, תוך שימוש במבנים מוגדרים, שאותם ניהל ביד רמה, ושיאם ב’בולרו’. מבחינת התפתחות המתח והמסתורין, הוא נותן פייט מעולה לסטרווינסקי. מבחינה דרמטית הוא נצמד להישגים דרמטיים מבוססי-צורניות שקלים להכלה וויתר על המורכבות המקצבית והטונלית שמספק לו סטרווינסקי.
טווילה ת’ארפ, הכוריאוגרפית האמריקאית הפורה והמעניינת בחרה במוסיקה המרתקת שמבוצעת על ידי יוצרה- דיוויד ביירן. ת’ארפ העניקה ללהקה את ‘Golden Section’ (1983 ) שמהרבה בחינות הייתה עשוייה להיווצר שלשום. בעבודה הדינמית, ולעיתים ירטואוזית, משתתף אנסמבל של 13 רקדנים שנדרשים לדיוק מושלם ומתוזמן של בנייה ופירוק מבני המשנה ונראה שהם נהנים במיוחד מביצוע לקסיקון התנועה העשיר של ת’ארפ. זו עבודה אנרגטית, קולית וסקסית שבנויה מפרטי פרטים שמאפשרים לרקדנים לזהור.
היצירה השלישית בערב- ‘Reflectios in D’ (1962 ) הוא קטע סולו מוקדם של איילי שנעשה שנתיים אחרי ‘התגלויות’ וריח המיחזור הולך לפניו. הרקדן מבצע את העבודה במרחב אישי אינטימי במרכז הבמה, מרוכז בתחושותיו, כאביו, ורגישותו המופגנת. איילי לא בחל מעולם בשימוש בהבעות רגשניות שהשתלבו להפליא בשפה התנועתי הכוללת מחוות גוף רבות שמחצינות רגשות כגון טורסו פועם, ידיים פשוטות אצבעות במחווה זעקה, נפנוף זרועות וכו’. המוסיקה הנפלאה של דיוק אלינגטון מאפילה על המחול הנאיבי שלא ממש שורד היטב את תמורות הזמן. הרגשנות הסנטימנטלית הזו מאפיינת את מרבית עבודותיו של איילי והיא אף התשתית של ה’אני אמין’ האמנותי של איילי, זה שהעשיר אם עולם המחול עם העבודה המבריקה: ‘התגלויות’- Revelations , (1960 ).
על יצירת החותם של איילי, המבוצעת בכל הופעה והופעה, אין להכביר מילים. מן הסתם זו היצירה שראו הכי הרבה צופי מחול בן זמננו ואנחנו מדברים על מיליוני אנשים. עוד לא פגשתי מישהו שלא התאהב בעבודה בחמשת העשורים האחרונים בהם היא מבוצעת ללא הרף. דורות של צופים מגלים את ‘התגלויות’ ונשבים בקסמיו המכשפים של המחול לצלילי שירי הגוספל .
רב הקטעים זכו לביצוע סביר, וביצועם משני לתמונת הבמה, ראה . Wade In The Water האכזבה הגדולה הייתה בסולו I Wanna Be Ready שביצע רקדן צעיר שבאמת עוד לא היה מוכן.
נא לזכור כי כל רקדן שנשאר בלהקה עשר שנים, ירקוד את התגלויות בממוצע כ-1200 פעמים. זו כנראה הסיבה שבחלקים מהעבודה נדמה שלא כל הרקדנים נתנו את כל מה שיש להם. לראייה- קפיצת המדרגה האנרגטית תוך ביצוע ההדרן שהלהקה נתנה ( כדרכה) לקהל הנלהב שמלא את המשכן עד אחרון הכסאות ביציע העליון.
הכוריאוגרפית הדה אורן נפטרה.
9.9.08
הכוריאוגרפית הדה אורן נפטרה הבוקר ממחלת ניוון שרירים ALS.
|ראה באתר זה, במהדורת אפריל, את הראיון שקיים סיוון שדמון עם הדה וכן פרקים מיומנה האישי של הדה אורן שעוסקים במחול.
Idan Cohen- ‘Joy Ride’- 08- עידן כהן- שלש עבודות
עידן כהן –Joy Ride, סוזן דלל, אוגוסט 31
צילום: כרמל אביב
אורה ברפמן
עידן כהן שייך למוכשרים מבין דור הצעיר של היוצרים העצמאיים. הוא רכש מיומנויות לא מבוטלות על פני שנים ספורות יחסית ויש לקוות שהוא על סיפה של פריצת דרך נוספת, מאתגרת יותר של עבודה ובכך יצדיק את התקווה שתולים בו לא מעט. לכל מי שהחמיץ את עידן כהן בעבר, נוצרה במסגרת ‘מחול לוהט’ הזדמנות להשלים את החסר.
בערב הועלו שלש עבודות: טריו בשם ‘שנה של דג’, סולו- ‘פרווה מתוקה שלי’ ויצירתו האחרונה- ‘Joy Ride‘, עבודה לשני זוגות רקדנים. צפייה בשלושתם ברצף מסמנת לא מעט יכולות ותפישות אמנותיות משותפות, אם כי כל עבודה נושאת איכויות ייחודיות משלה.
‘שנה של דג’ הוא שם כובש ומלא דמיון ליצירה המוקדשת לשלש רקדניות “טבועות” כהגדרתו. אינני מכירה את המושג הזה, המעלה על הדעת את הבטוי “שרוטות” ואי לכך שיערתי ללא ביסוס של ממש, שיש קרבה בין שני המושגים הללו, אלא שהראשון, העניקה ליצירה הזו את שמה בשילוח אסוציאטיבי.
כך או כך השלש: ריטה קומסרצ’יק, רעות לוי וגילי גוברמן נמצאות על הבמה במצב נבול, בכתפיים שחות, מעט ממורטטות, די שקופות ואז הראשונה נושמת ברב כוונה וכמו טוענת את המעטפת העייפה באנרגיות חדשות המחוללות את היתכנות המחול. ברקע שומעים את שופן ופולין אוליברוס, ששולחים מקצבים זורמים משתבללים ואילו השלש נסחפות למשחק של תן-קח שבונה ומפרק מפגשים, גופות, עוצמות וריגושים תוך בנייה ופירוק מבני- משנה. שלש הרקדניות נראות נפלא, כל אחת מביאה לבמה אישיות מובחנת משלה, נשית, רב חושית וחזקה.
אחר כך בא הסולו ‘פרווה מתוקה שלי’ בביצועו של רן בן דרור, סולו שזכה לתשומת לב כבר כשהוצג במסגרת ‘גוונים למחול’ 07 . מכל שלש העבודות שהוצגו בערב זה, ‘פרווה מתוקה שלי’ הוא המתומצת, המהודק והמלוכד ביותר. אין בו תנועה אחת שמסיטה אותו מהנושא המרכזי שמוגדר בדף התכניה כ”דיאלוג בין אדם נובח ומילל ובין הכלבים שבתוכו” ובפרפרזה להתרשמותי- משחקי השתקפות בין האדם שבכלב והכלב שבאדם.
כך או כך, זה סוג של נקודת-מוצא למחקר ממוקד-מטרה בתנועה. נדמה היה לי שלא ראיתי בחירה מהסוג הזה כבר שנים על שנים, אם כי אני מניחה שבבתי הספר לכוריאוגרפיה עדין משתמשים במגבלות נושאיות או בחפצים, כדי לקדם חקר תנועתי מסוג זה או אחר. בכל האמור לעיל, אין בכדי להמעיט או לתמוך בגישה לכשעצמה ועובדה היא שהסולו שובה לב מבחינה רגשית עם תועפות ההומניזם שהוא מפיץ. הוא מרתק- על שום המתחים המופלאים שהוא יוצר במעברים משתי נקודות מבט כמעט בו זמנית: המבט הפנימי החוצה והמבט החיצוני אל הפנימיות. הביצוע של רן בן דרור הוא חווויה בפני עצמה, החל מהאופן הנבון שהוא מבצע את התנועה, את מרווחי המשפטים, הקרנת ההשלמה הזורמת שהוא משדר, נינוחות הגוף בעטיפתו שובה-לב ומעבירה בבירור קיום מורכב ועם זאת, חסר שיפוטיות.
אכן כי כן, בן דרור מרגש בכל מובן והיצירה עצמה מענגת.
העבודה שסגרה את הערב- Joy Ride בנויה לשני זוגות רקדנים שנמצאים בערימה כתנוחת מוצא. משה שכטר- אבשלום, עידו בטש, רעות לוי וגילי גוברמן היו מבצעיה המוכשרים.
גם בעבודה זו מתקיימים כמה מהיסודות של הגישה האמנותית של עידן כהן שבוססו ביצירה הראשונה. ישנה בעבודות רגישות מיוחדת למשטר הצורה בחלל, למוסיקה התנועתית, כלומר לקצב, לדינמיקה ולקשב ביניהם. כל אחד מהמרכיבים מקבל את הזמן שהוא דורש וחוש עתוי טוב הוא מצרך נדיר למדי. הכח שבשקט, במינימום התנועה, בא על פי רב עם בגרות רגשית ויש בעבודה בגרות ויש רגשות לא מעט ובעיקר לסיכום יש אמונה באהבה. מתי מעט מאפשרים לרקדנים לגעת באהבה, לא רק בתשוקה, בדחייה, באקט של סירוס, או באקט של שליטה.
באהבה.
לעידן יש חוש אסתטי אבל קל מדי להדביק לו תוית של אסתטיציסט משום שברגישות ובנחישות, התכנים הרגשיים עומדים כאן במקום הראשון. בעיני הוא הומניסט. זה לא פותר אותו מלהביט במראה ולשאול מה הלאה, לאתגר את עצמו עוד יותר, להעז, לדחוף את הטווח הבטוח, כי לבחור הזה יש כשרון.