FURO- Batsheva dance company פורו- להקת בת-שבע
‘פורו’ להקת בת-שבע.
כוריאוגרפיה - אוהד נהרין, אנימציה- טבאימו( יפן), פסקול- אוהד פישוף.
Choreography- Ohad Naharin, Animation artist- Tabaimo, Soundtrack- Ohad Fishoff,
נמל תל אביב, 14 ביוני.
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
רבות דובר בביתן המיוחד שהקימה להקת בת שבע בטיילת נמל תל אביב, שבו עולה עבודתו של אוהד נהרין- פורו. במבנה הארעי יש 150מקומות ישיבה והעבודה מוצגת במחזוריות ללא הפסקה במהלך מספר שעות ושני הרקדנים המשתתפים, מתחלפים מדי 45 דקות. הקהל יכול להכנס בכל עת ולבחור מתי לצאת.
ברור שעצם התרחשות במבנה לא שיגרתי שבו מתקיימים כללי צפייה שונים מהרגיל, מעניקה לחוויה מימד נוסף, תקדימי, שהופך את הצופה לשותף ברשת חברתית מסוימת, בדומה לחבר בפייסבוק, לדוגמא. חברות לא ממש אקסלוסיבית, אבל משייכת אותך לחוג בעל מאפיינים מבדלים מכלל האוכלוסיה, לחבר בעל נגישות לרשת, לקבוצת גיל וכו’.
לכל החלטה טכנית יש תרומה או מחיר חוויתי, אמנותי, מושגי. צפייה ברצף מסמנת המשכיות בקו מעגלי סגור וללא סוף והתחלה היא מותרת על מהלך לינארי של הזמן ומנציחה מעגליות, כלומר שלמות, וויתור על סוף והתחלה היא הלא נגיעה בנצח ונצח הוא הנצחון על הזמן. כביכול. רצף המחול ללא הפסקה לא מאפשר לרקדנים פרידה והודייה הדדית של מחיאות כפיים. בכך משתבשים גם מאפייני מבנה הופעה מסורתיים. הרקדן מוותר על נתח מתפקידו ‘בהצגה’ ובתמורה מחדד את תפקידו כמבצע לשם הוויתו הוא, לשם המחול.
חשוב להדגיש כי ‘פורו’ היא קודם כל עבודה מרתקת, מרהיבה ביופיה, וככל שמתעמקים יותר בפרטיה, על כל רבדיה, רואים שמיצוייה מתרחק. אין מחמאה גדולה מזו ליצירת אמנות.
העבודה נשענת על סרט אנימציה, חלק ממיצב, שיצרה אמנית יפנית נודעת בשם טבאימו. הסרט מוקרן על שלושה קירות התוחמים את חלל הריצפה המרכזי והוא מתרחש נושאית, בסביבת בית מרחץ יפני מסורתי הנקרא ‘פורו’, או ‘אפורו’ ונהרין החל לגלגל את הרעיון למופע על בסיס האנימציה של ‘פורו’ שראה בניו יורק. מכאן, בצדק, גם תוצר שיתוף הפעולה שהתממש, אינו מסתיר או מגמד את מקומו וקיומו העצמאי של סרט האנימציה המרהיב.
על הריצפה התחומה בין שלושת הקירות מוצבים עשרות קערות פלסטיק צהובות מהסוג הנמצא בכל בית מרחץ ומשמש לרחיצה וסיבון הגוף מחוץ לאמבט, שהרי הכניסה למים באמבטיה ביתית וגם בחוץ, היא למטרת רגיעה והנאה וגם נקודת מפגש חברתי, שכונתי. במדינה בה המרחב האישי הפיזי נשמר באדיקות והפלישה אליו כה לא מנומסת, גם החיוך מוסתר ואינו וישיר כמו גם מראה כפות הרגליים, המרחץ השכונתי המשותף לשני המינים, כפי שהיה נהוג, הוא מרחב ציבורי דווקא ואחד הבודדים שבאופו פרדוקסלי, קילוף הבגדים ( וטבאימו מתיחסת לקילוף בגדים ומעבר לכך- קילוף ערום רב שכבתי) היה לאקס-טריטוריה בה מתקיימת התרת קודים קשיחים.
שני הרקדנים נכנסים לבמה ומתחילים את התנועה- רובה בתואם מושלם- במרחב מצומצם שבין קערות המים הצהובות, אחר כך ועוברים אחרי זמן קצר לעמוד על שני משטחים מוגבהים בצדי ה”במה”, כמו שני שומרי שער. מרבית התנועה נעשית בעמידה, ברגליים נטועות במקום. מעת לעת, מסתובב משטח העמידה סביב צירו וכך גם הרקדנים. הריקוד אם כך רובו חזיתי, כמעט ואינו מקיים דיאלוג ישיר בין הזוג הרוקד איש על משמרתו ועם זאת- בעזרת אוזניות- שומרים הרקדנים על מקצבים מדויקים בסדרה מאד מורכבת של תנוחות ותנועות קטנות ומפתיע לראות איזה מגוון מתרחש בתפקיד כפוי טובה זה. צפיתי בשני זוגות גברים שונים ומפתיע לראות איך אותן התנועות מחוללות הדים שונים במובהק איך אישיותו של רקדן מוצאת לה רווחים דקיקים כנימים כדי לבטא את עצמה.
נהרין לא חיפש לחבר את התנועה לדימויים החזותיים והמוסיקה אף היא לא מתבססת על חיבורים חד משמעיים ועם זאת נוצר איזה ‘פורו’ שהוא סך חלקיו.
העיניים מנסות לגמוע ולא לוותר על כל הדימויים החזותיים שמוקרנים על הקירות ולנסות להכיל את השפה הציורית של טבאימו שיש בה הרבה מהמרכיבים הייחודיים של יוקיאו-אה, תחריטי העץ הצבעוניים הפופולריים שהגיעו לשיאם במחצית המאה ה-19 ותעדו את תרבות וחברה ויצרו להם דימויים איקוניים שבתורם קיבעו דימויי תרבות בחזרה. המבט בדו-מימד בו השתמשו, השפיע מאד על שנוי המבט באמנות המודרנית. אופן הציור, סולם הצבעים שלה, הקומפוזיציות המסורתיות ורבים מנושאי הציור, מעוגנים במסורת החזותית היפנים ועם זאת, סיפורי המשנה והטיפול האמנותי לקוחים מההוויה העכשווית שמשבשת מדרגים מסורתיים.
עוגן מרכזי נוסף הוא הנדבך המוסיקלי של אוהד פישוף שנדמה כי התעלה על עצמו ואין להגזים בתרומתו הרבה ל’פורו’. פס הקול, ברוח הזמן, הוא קולאג’ ששואב ממקורות מוסיקליים מרובים ומגוונים.
אם כי יש בו אולי עניין בזכות עצמו, כוחו בדרך המורכבת שבה פישוף מצליח להדביק השראות רב תרבויות, רב מדרגיות, מוזג ומוהל מזרח למערב לא רק כי זה מעניין ומחזק, אלא שזו דרך נבונה לכנס מכנה המתכתב עם שני יוצרים משני עולמות הבאים מתחומים שונים.
‘פורו’ הוא סוגה לעצמו, נקרא לו מיצב- מחול-מעורר-השראה, אם חייבים לקרוא לו.
Grupo Corpo- Israel Festival 08- גרופו קורפו, ברזיל
Grupo Corpo (
פסטיבל ישראל: גרופו קורפו (ברזיל) , בנייני האומה, ירושלים, 12.6.08
אורה ברפמן
ביקורה החוזר של להקת ‘גרופו קורפו’ מאשש את הרושם שהשאירה במופעיה הקודמים הלהקה הברזילאית המיוחדת הזו.
הלהקה באה מבלו הוריזונצ’ה שבמדינת מינאס ג’ראייס, איזור דליל באוכלוסיה אבל עשיר במחצבים ומכרות שנראה כאילו הקדמה פסחה עליו. שם בסיסה של הלהקה בניהולו של פאולו פנדניירס וכוריאוגרף הבית רודריגו פנדניירס ורבים מבני משפחתם פזורים בתפקידים משניים נוספים. במונחים מקומיים כאילו אמרנו שיש בפריפריה להקת מחול מבוקשת, בעלת שם בינלאומי ובסיסה במושב כזה או אחר בערבה.
פנדרניירס מחזיק את הלהקה כבר משנת 75, ובמהלך השנים גיבשה הלהקה סגנון משלה, אנרגטי, קצבי, חושני המתנהל בין שתי גדות; זו של המחול הבידורי, היותר פופוליסטי וזו המבקשת מקום מכובד במחול הבימתי בו זמננו. מאיזו גדה שמתבוננים, רואים להקה שובת לב עם רקדנים נפלאים, גמישים המתנועעים בגוף בעל חירות חושנית שבאה כדבש בעצמותיהם ומעבירה לקהל שמץ מהמתיקות הזורמת מהשפה המקומית המתנגנת, מהמוסיקה והתנועה האופיינית לתרבות המורכבת, העשירה של ברזיל.
בערב הוצגו בבנייני האומה שתי עבודות: ‘אונקוטו’ ( בדיאלקט המקומי פירושו “היכן אני”) למוסיקה מוזמנת של קאיטנו וולוזו וז’וזה מיגל וויסניק. אגב, כל העבודות של ‘גרופו קורפו’ מלוות במוסיקה מקורית.
פאולו פנדרניירס עיצב את הבמה ותחם אותה בוילון פסים מקובעים מחומר גמיש כהה שמאפשר כניסות ונסיגות דרכו, כאילו נמוגים הרקדנים הלבושים בגד לייקרה שחור דרכו, למציאות אחרת. העבודה מורכבת מחלקים כשהפתיחה והסיום מבוצעים על ידי תריסר וחצי רקדנים ואילו שאר הקטעים הם המבוצעים על ידי קבוצות קטנות יותר, נפרדים זה מזה בתכנם ובמזגם. הפתיחה אכן הייתה כרטיס ביקור של הלהקה: ריקוד, ריקוד, ריקוד, מוסיקה , מוסיקה, מוסיקה. אך בל תטעו. לא מדובר במצעד סמבה.
יש סיפור מאחורי הקלעים על יקום ויחס היחיד אליו ושאר מחשבות נשגבות. למרבית השמחה, ציטוטים מהתכניה לא פגמו בהנאה הצרופה- רק לראות את הגוש הצפוף זע, נע, רוחש, מלחש, משייט על הבמה בחירות מרהיבה שזורמת בתחושה אקראית, אך מתנהלת בדייקנות עילאית על מגוון מקצבים מקבילים בתוך המרק הקולי הברזילאי המטעה הזה: שילוב של עצלתיים בדבש אינו סותר עבודה קשה ומדוייקת.
הפנינה האמיתי נחבאה בין שני דואטים מקבילים שנרקדו על הריצפה בשני קצות הבמה. מימין, זוג רקדניות ומשמאל זוג רקדנים שהחל בדואט האתלטי הזה בישיבה ואף המשיך. בדרך עברו הרקדנים את כמעט בכל התנוחות הנלמדות ב’קמה סוטרה’, לא כרצף מתפתח בין שני בני זוג, אלא במקוטע, תנוחה לאחר תנוחה, כשכל אחת מתהווה באגרסיביות עניינית וזריזה- בקפיצה, אם אפשר ואחריה קפיאה.
בזמן שהזוג המעורב עסוק בפעילות דינמית, זוג הבנות מתגפף ברכות והן נמזגות לו לזו כאילו העולם שסביבן לא קיים. אחר כך מתחלפים התפקידים וזוג שמאל מתרכך ומתלטף, ובימין, מצחצחות הבנות שרירים ומבצעות את הדואט האתלטי.
לא זכור לי מחול שהיה כל כך סקסי וכל כך משעשע בו זמנית.
העבודה השנייה הייתה ‘פרבלו’ מ-1987 והמוסיקה המלווה היא של טום ז’ה וז’וזה מיגל וויסניק, שמבוססת על שירי עבודה של העבדים השחורים ושירי תפילה ברזילאיים. המוסיקה המורכבת ומעובדת בעטיפה ג’אזית כוללת בתוכה מקצבים מקומיים מסורתיים- מקומיים והשפעות בוסה נובה וניחוחות אנטוניו ג’ובים.
פדרניירס גם כאן משתמש הרבה בריצפה וקטע הפתיחה נרקד כולו בישיבה ומוכיח שלא מעט פתרונות תנועתיים מעניינים נוצרים במסגרת אילוצים שרירותיים. בין אם בישיבה, בשכיבה וגרירה, במקום או בעמידה, מה שמאפיין את רוח עבודותיו של פדרניירס הוא המוסיקליות המורכבת של הקומפוזיציות הבימתיות ויכולתו לצקת חן בכל מצב בעזרת הרקדנים המיומנים שלו.
המחול של ‘גרופו קורפו’ אינו מפרק הגדרות, מאתגר תפיסות או מאיים בניתוץ מוסכמות. הוא יושב עמוק בתרבות מיוחדת ומרתקת ומביא את ניחוחותיה באופן מקורי ואישי מהנה ביותר.
[ad]
Ballet Preljocaj- Israel Festival 08 בלט פרלז’וקאז’-
פסטיבל ישראל- Israel Festival
בלט פרלז’וקאז’- ‘דמעות לבנות’ ‘Larmes Blanches’ (ב.1985), ‘כלולות’‘Noces’ (ב. 1989).
תאטרון שרובר 10.6.08
כוריאוגרפיה: אנז’לן פרלז’וקאז’ – Angelin Preljocaj
מזה שנים אין טעם לתהות על הבחירות הנעשות בתחום המחול במסגרת ‘פסטיבל ישראל’. מרב אילוצים וקיצוצים ותמיהות ושאר קונייקטורות באות והולכות, בחירות המצביעות על שיקולים בלתי שקולים באשר לסדרי חשיבות אמנותית וסתם טעם שנוי במחלוקת של קובעי במדיניות- המבחר השנתי נראה לרב די מרוט, תלוש, חסר חוט מנחה ונסמך על מצליח.
השנה, ‘מצליח’ התחיל טוב עם ‘הידרה’ של ענבל פינטו ואבשלום פולק ואחריו ‘בלט פרלז’וקאז’ בתכנית שבה שתי עבודות בנות רבע מאה, עבודות שהיו ציון דרך בקריירה הכוריאוגרפית של פרלז’וקאז’, אחד מיוצרי המחול הבולטים בצרפת. ההחלטה לבחור ברפרטואר ישן-אך-מחודש או בעבודה נועזת יותר מהשנים האחרונות תלויה לא רק ברצון פסטיבל ישראל, שאין ביכולתו (הנגזר מכוחו=חשיבותו) להכתיב תנאי יסוד והוא תלוי בתכניות השנתיות של הלהקה הנקבעות מראש. פסטיבל ישראל לא סוגר את מרבית החוזים כמה עונות מראש, אלא רק לאחר מציאת מקורות המימון השנתי שלו וסגירת תקציבו, מציאות שמחלישה את יכולת המיקוח שלו.
בפועל, אני מעדיפה לראות את ‘דמעות לבנות’ שלו על פני עבודתו ‘ארבע העונות’ שהוצגה בארץ לפני שתי עונות.
העבודה ‘דמעות לבנות’ בנויה לרביעיית רקדנים משנת 85 והיא עברה ריענון ומתיחת לחיים יסודית לפני שלש שנים ונכנסה שוב לרפרטואר הלהקה שבסיסה בעיירה אקס-א-פרובנס בדרום צרפת.
ארבעת הרקדנים לבושים במכנסי עור שחורים צמודים ובכותונת לבנה צחה ובחזיתה מפל קפלוני בד וחפת שרוול מפונפן שבאים להצטטת עם המוסיקה של באך ופרסל. הקריצה הברוקית מאפשרת לפרלז’וקאז’ ללהטט בין עידנים שונים, לשאוב מהברוק חלקי מבנים פורמלים וסיגנון ממושטר של תנוחות גוף מחד, ומאידך, למתוח, להטעין אנרגיה משתנה, לפסק ולתעתע בתנוחות מאתגרות שווי-משקל בשפה עכשווית לחלוטין ולהנות מהמתח הבין סגנוני, בין תרבותי, בין עידני שמניב זיקוקים מלאי קסם בימתי, לא מעט בזכותם של ארבעת המבצעים מלאי החן שרקדו בערב זה.
העבודה השנייה במסגרת הערב הייתה ‘כלולות’ (1989), המיועדת לחמישה זוגות רקדנים, על הבמה חסרה רקדנית אחת שנפצעה כמה שעות קודם לכן. חסרונה בלט משום שבעבודה יש לקומפוזיציות סימטריות משקל רב, כמו בסידור חמשת ספסלי עץ בחצי גורן. האילתורים שנועדו לכסות על החסר דווקא הדגישו חסרונו.
עם זאת, מכמה בחינות דווקא ‘כלולות’ שבה מיומנות מפותחות מבחינת ההיקף הכוריאוגרפי, נראית לעתים דהה, וודאי לא בגלל הרקדנים. אלה שומרים על מתח וביצוע משובח לאורך כל הערב.
הרקדנים במהלך היצירה מטלטלים חמש בובות בגודל אדם לבושות בגדי כלולות, מטיחים אותן, מחבקים ומשליכים. בזמנו, זו הייתה חוויה בוטה. היום, זה היה מיותר, על סמליותו המילולית. מה שנשאר מ’כלולות’ של פרלז’וקאז’, זו התחושה הבסיסית שבטכסי הנישואים נותרו יצרים פגניים כבושים שתקפותם אינה נתפסת כמובנת מאליה. הוא כמובן אינו בא להציע אינטרפרטציה חדשה לפולחנים הקדומים של איכרי רוסיה שהיו מקור השראה למוסיקה ולבלטים של ניז’ינסקה ושל ריינהילד הופמן. הכוריאוגרפיה מבקשת לעמוד על אותם כוחות רגשיים סותרים שבבסיס היחסים הבין זוגיים ובשכבה החברתית באותה עת. התקוות, התשוקות, הרצון לנכס את בן הזוג, הפחד מלהשלט, להכבל, להפרד מהחיים הקודמים, מהחופש, מהבדידות, כל אלה הן כוחות רגשיים עצומים ורובם באים לביטוי בעבודה.
[ad]
Dance photography: Gadi Dagon צילום מחול: גדי דגון
תערוכת צילומים אמנותיים של גדי דגון – גלריה ברוורמן פתיחה ב-19 ליוני, נעילה ב-31 ליולי.
אוצרת: נעמי אביב
גלריה ברוורמן מציגה תערוכת יחיד של
צילום: גדי דגון
טכסט : נעמי אביב
“בעוד אצבעותיו של
“מתוך אמפטיה עמוקה עם אמני המחול ויוצריו שמבקשים בכל מופע להסיג את גבולות המחול ומגבלות הגוף,
“שפתו מגיבה בהתלהבות דתית לרוחות המחול הלופתות את הגוף ומצמיחות לו כנפיים”.
“תצלומיו מנכיחים את הריקוד שלו, את דגון שרוקד בעקבות הנוכחויות החמקמקות, רוקד את עקבות הגוף המופיע על במות וחולף כהרף, את התנועות הרודפות ונרדפות, ההודפות כל ניסיון לתפסם, בלתי ניתנות לתרגום, להעתקה.”
“דגון מבצע באמצעות המצלמה דקונסטרוקציה מופלאה של המחול. הגוף הרוקד מעלים את עצמו תוך כדי הריקוד ומערים בכך על התשוקה לייצגו. הגוף המציג ומייצג את עצמו בריקוד נמצא תמיד על סף פיזור עצמי. כלומר, הריקוד הוא סוג של חזרה תמידית לקראת המוות. הגוף נשאר בסביבה אבל הריקוד נעלם. מזל שיש צילום.”
תערוכה נוספת של דגון מוצגת בימים אלה במסגרת פסטיבל RED (פסטיבל המחול של רג’יו אמיליה), המפנה השנה זרקור אל יצירתו של נהרין, ומחול ישראלי, במסגרת חגיגות 60 לישראל.