The Israel Ballet- Medea הבלט הישראלי- מדיאה
הבלט הישראלי- מדיאה, כוריאוגרפיה: ברטה ימפולסקי, תל אביב- המשכן לאמנויות הבמה, 26 למאי.
צילום:עמנואל אוגדן
אורה ברפמן
ברטה ימפולסקי, מיסדת, מנהלת אמנותית וכוריאוגרפית-הבית של הבלט הישראלי, מחדשת בימים אלה את יצירתה מהעשור הקודם- מדיאה. בדרך כלל, כאשר להקה מחליטה על חידוש יצירה הנמצאת בהקפאה מחוץ לרפרטואר במשך שנים, מובילה את ההחלטה הנחה שהיצירה תעבור היטב את מבחן הזמן ואיכותה עדיין תעמוד לה במפגש המחודש עם קהל.מדיאה של ימפולסקי לא ממש עונה על הציפיות. בבסיסה של היצירה הטרגדיה של יוריפידס, טרגדיה שליחה לא פס קרוב ל-2500 שנה. דרמה עמוסה בחומרים מהם נרקחות טרגדיות עצומות ונוראיות. מדיאה, רעייתו של המלך יאסון לא יכולה לשאת את צרתה, הנסיכה קרואסה והקנאה מטריפה עליה את דעתה. היא שולחת שמלה מורעלת, מתת כלולות (ומוות) ליריבתה בידי שתי בנותיה. כדי ליסר את יאסון עוד יותר, היא רוצחת גם את שתי הילדות, בבת עיני אביהן.ימפולסקי בחרה שלא להתמודד עם יצירה באורך מלא והסתפקה בבלט נרטיבי קצר, כעין גירסת ‘רידר’ס דייג’סט’ של המחזה. הסגנון האקספרסיבי נתפס כאן כסידרת מחוות ריקות, ראוותניות שאין מאחריהן עומק. בתפקידים הראשיים: מדיאה בביצועה של אלנה רוזנברג, בתפקיד יאסון- אלכסנדר שבצוב וקראוסה בביצועה של נינה גרשמן.מאחר והעבודה חסרה עומק, התפקידים רזים גם הם. על כתפיה של אלנה רוזנברג מוטל תפקיד אופי דרמטי מאין כמותו והיא צריכה לכבוש את חלל הבמה ולהעביר את המורכבות הרגשית שעוברת עליה לאולם הגדול. למרות יכולותיה, לאישיותה הבימתית חסרות העוצמות כדי לגלם את הדמות המתנהלת תחת שרביטה של ימפולסקי. החומרים הכוריאוגרפיים הדלים, הצפויים, הסובלים מדרמה המתחולל על פני העור ולא תחתיו, לא משאירים לה סיכוי רב. יאסון כמעט מחוק על הבמה בקטעים המשותפים לזוג. ברגע הסיום הוא עומד חסר אונים הן כדמות במחזה והן כמבצע שנותר לעמוד ללא משענת כוריאוגרפית. ביצועיה של נינה גרשמן (הנסיכה) טובים כצפוי, אבל זה תפקיד משנה ולא בריא שהתפקיד ימקד תשומת לב מעבר לחלקו היחסי בעלילה הטרגית. מילה על התלבושות שעיצבה ימפולסקי: נאה ובשתי מילים: נאה מאד, בחירה טובה של גווני שמלתה של מדיאה.כמה מילים על התפאורה: מה זה היה? מסך אחורי במשיכות מכחול ואן גוכיות ובקדמת הבמה קונסטרוקציה דמויית ברזל ואבן שסיגנונה גיבוב ניאוליתי יותר מכל דבר אחר.בערב זה מדיאה הייתה כרוכה בין שתי יצירות, אקסטה שפתחה את התכנית וני-נע שסיימה אותה.‘אקסטה’ מהשנים האחרונות מלווה במוסיקת כלי הקשה נעימה לאוזן והיא מביאה אתה רוח פורסייתית קדומה אם כי מהולה ומדוללת. העבודה מתבססת על מקצבים ברורים והיא בהחלט תובענית מבחינה טכנית.הביצוע עומד ונופל על דיוק מקסימלי בקטעי האוניסונו, מרכיב מרכזי ביצירה שמתבססת על מבנים פשוטים, רובם פרונטליים וממקדת את העין בפרטי הביצוע. הדיוק המתבקש לא התחולל וכן העין דרשה, לאור רמת המשוכות המקובלת בלהקות המחול המובילות, שהקווים יהיו יותר מושלמים, שהנפת הרגל אל על תהיה מירבית, מיטבית ושתעמיד אותם (כלומר,אותנו) בשורה קדמית יותר בעולם הבלט. לשם עוד לא הגענו ( כלומר הלהקה) אבל כל עוד ימפולסקי לא הרימה ידיים, עוד לא נאמרה המילה האחרונה.הערב הסתיים במחול ני-נע, מחול שהוא מחווה ראוי לנינה גרשמן, הבלרינה האמיתי היחידה של הבלט הישראלי.היצירה אמנם אינה פורצת דרך ומשקלה קליל אך היא בהחלט נעימה מאד לעין. האווירה שנוצרה בעקבות הזרימה הלירית-ריקודית, הוציאה את המיטב מהרקדניות שנראו חינניות מתמיד, נינוחות כראוי. חלקה השני של היצירה דינמי יותר ובו קטעי הומור דק ותחושה טובה של אנסמבל.
Hydra by Inbal pinto and Avshalom Pollak- הידרה- ענבל פינטו ואבשלום פולק
פסטיבל ישראל 08 Israel Festival 08
Inbal pinto and Avshalom Pollak - Hydra להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק- הידרהתאטרון שרובר, מאי 24 צילום: Seto Hidemi
אורה ברפמן
להקתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק פתחה את פסטיבל ישראל 08 בעבודתם האחרונה- הידרה, שזו בכורתה בישראל. כזכור, הוצגה הידרה בבכורה עולמית ביפן בתאטרון סאיטמה (Saitama Center ) בסתיו האחרון ובשוויץ בבכורה האירופאית בחודש שעבר.
בכורות מחוץ למדינה של יוצרים ישראלים היא תופעה שתתרחב כככל שיגדל העניין ביוצרים מקומיים שרכשו כבר מידה מסוימת של מוניטין בינלאומי ונמצאו אטרקטיביים לדידם של גורמי הפקה- תאטראות, מרכזי תרבות ופסטיבלים גדולים- בעלי יכולת מחוץ לישראל. בהערת ביניים אוסיף רק כי היו אלה ליאת דרור וניר בן גל הראשונים שהוזמנו ליצור עבודה חדשה לפסטיבל מונפלייה וקבלו לשם כך סטודיו למספר חודשים.הידרה היא קו-פרודוקציה של סאיטמה, פסטיבל Steps בשוויץ ופסטיבל ישראל.
היצירה החדשה בדומה לקודמתה- שייקר, היא פואמה-בימתית סוריאליסטית שבה התנועה וערכיה הויזואלים הם המרכיבים המרכזיים ויופיה הולך ונחשף בסידרה רצופה של קומפוזיציות כמחרוזת פנינים צחות הקשרות ברפיון זו לזו מבלי לבקש חוט נרטיבי שיקשר ביניהן. כעין רצף של תחושות, דימויים, הרהורים והשתקפויות שאחוזים יחד בתפיסה אמנותית מגובשת השואבת צבעים חדשים והשפעות מעודנות שמקורן ברוח האסתטיקה של אמנות יפנית, מבלי לאבד את לכידות שפתם של פינטו-פולק.תמונת הפתיחה מיטיבה לייצג את התפיסה: רקדנית לבושה בשמלה לבנה רכה, ארוכה, כאילו יצאה מתמונת בלט ניאו-קלאסית. היא שרויה בשדה אור בוהק סביבה העוקב אחריה לכל מקום וחבורה של דמויות גבריות לבושות בשחור סובבת אותה כשפנסיהם הזעירים מנצנצים סביבה כמערכת כוכבים.הבחירה בתלבושת המסוגננת מעידן אחר ( עיצוב: פינטו- פולק ואלה גבעול) מנתקת את הצפייה מזמן הווה ומפנה את הצופה למקום אחר ולזמן אחר, מבט של געגוע נפש המנווט את האסוציאציות לראשית המאה העשרים ומתחזק ברימזוזי הומאג’ לרוח החופש של דאנקן, לקומפוזיציה קאנונית של ניג’ינסקה ב’כלולות’, לציור של רנה מגריט והלאה.עבודת האנסמבל של כל אחד-עשר הרקדנים – ובהם לראשונה, כמדומני, אבשלום פולק- מדויקת מבלי להיות ממושטרת, אבל מתחזקת בבירור על ידי שני רקדנים אורחים: שינטרו או-אהה (Shintaro O-ue ) שכבר הופיע בארץ במספר מסגרות, בין השאר עם טליה פז שהכירה אותו מעבודתם ב’בלט קולברג’ ורקדן יפני נוסף שמיגנט את העיין לאורך כל המופע- קייג’י מוריאמה (Kaiji Moriyama ) .מעטים הכוריאוגרפים שיכולם להתחרות עם פינטו-פולק בערכים החזותיים שמסופקים בשפע בכל יצירות הזוג. כאן, בולטת יכולתם להפיק מתח, עומק ודימויים פואטים-בימתיים באמצעים פיזיים כמו פרטי סט ואביזרים ובראשם חריץ צר בקיר האחורי של הבמה שדרכו ניתן לעתים את הניצבים מאחוריו.קשה לשכוח שני רגעים מופלאים; הראשון בו מציצים לפתע ראשי הרקדניות בחריץ ונוצרת תמונה קפואה שמעלה מאוב פרץ אסוציאציות ורגשות ותמונה שנייה, לא פחות טורדת – בשני קצות המפתח רואים שתי זרועות תלויות- זו מימין וזו משמאל במרחק של כשני מטר זו מזו. במהלך הערב משמש החריץ בקיר להעברת חפצים, מבטים וכו’, אך גם ברגעים שהוא נוכח, חלון פעור, מלבן צר של חושך על מסך לבן, נותרת הכרה שמאחור מתרחשים דברים הסמוים מהעין שאינם מנותקים מהנגלה.בין האביזרים, גם מוטות וספסל שהעניקו פתרונות תנועתיים מרובים- אם כי רובם מוצו לא אחת בעבר - אך הייתה הברקה אחת מרהיבה ובבחירה המפתיעה; גליל בד כהה ועליו מצויר נוף מימליסטי של מספר עצים בשלכת מצוירים בלבן. שני משתתפים מתחו אותו ביניהם וגוללו אותו בעת שהסתובבו וכך חשפו את צדו האחר. לא היה למסך המתגלגל תפקיד בהולכת התרחשות אבל לא היה יפה ממנו לבשר על חילופי עונות. אכן, לקראת הסוף כבר נשרו חיצים מנוצים מהתקרה כשלג מאגדה אחרת, יפה עד כאב. בניגוד ליצירותיהם הקודמות הפעם חלק ניכר מהתנועה, במיוחד זו של הרקדניות המרפרפות בלבן מתנפנף ולא פחות מכך רמת אנרגיה חסרת בוטות וכן תפיסתם הפוליטית של היוצרים באשר לתפקידו של הרקדן ומקומו כאידיוידואל, מייצגים מחול מרוכך, מנעים, אסתטי במפגיע, מפתיע בגיוונו הכוריאוגרפי ובשימוש בחלל הבמה המאוזן. המחול עוקף את מרביתו של השיח העכשווי במחול ומתנהל במסלול מקביל. מסלול העובר בנופי מחול מרהיבים.
Reflection- Tania Khabarova קליפה אדומה- טניה חברובה
‘השתקפות, הרהורים’ טניה חבארובה Reflection- Tania Hkabarova במסגרת אירועי ‘קליפה אדומה’.בניין הכט לאמנויות, אוניברסיטת חיפה, מאי 22 אורה ברפמןתאטרון קליפה מארח יוצרים לפסטיבל תאטרון חזותי שיש המכנים אותו גם תאטרון פיזי ובו לוקחים חלק אמנים אורחים מחו’ל ובהם טניה חבארובה, דמות מפתח וממיסדי קבוצת התאטרון הרוסית פורצת הדרך ‘דרבו’ (Derevo ).כיום, במסגרתה הנוכחית ב- Theatro Delle Comunia , מביאה חבארובה את ערב הסולו שלה ,Reflection מסע בן שישים דקות שחושף אישיות בימתית בעלת נוכחות והקרנה יחודיים.הערב נערך באולם מופעים צנוע מימדים, במרחב המאפשר ואף כופה יחסים אינטמיים בין הצופה לבין אמן הבמה. היתרון הגדול הטמון בשידור התחושה שהמופע מתקיים בחלל אלטרנטיבי- כשה’במה’ היא מפלס ריצפת האולם והקהל יושב על טריבונה זוטא ללא מעבר הפרדה ניטרלי בין אולם לבמה- הוא שהצופה ממתן ציפיות וסלחן יותר לגבי אילתורים טכניים ואף תוכניים, בהנחה שהחלל האלטרנטיבי מספק לו מפגש עם אמנות ‘פרינג” שהיא באופן מסורתי חתרנית משהו ולא אחת מבחירה, פורחת בשוליים היצירתיים של התחום ומשם שואבת את כוחה.לבושה גלימת שינה מכותנה לבנה, חבושה במצנפת וצבועה לבן- גוון אחד יותר חיוור מרקדני הבוטו – היא נושאת תיבה צבועה שחור ובה מבחר אביזרי יומיום; פמוט ונר, גביע כסוף, פטיש עץ צבוע, פיסת עף ממוסמרת, ביצה, צנצנת עם נוזל שקוף, אחרת עם אבקה. היא עורכת את החפצים בצד אחד של הבמה באופן טכסי, כשהתנועה הפשוטה מסתיימת בסגנון קל כמו הנפת כף היד, או סיבוב מהיר כריפרוף על פני האוביקט המונח.בסיומה של סידרת אירגון מחדש של החפצים, היא מתמקמת בזריזות בצדה השני של הבמה לסידרת תנועות עלומות פשר שבהם משתקפת תגובה של התרגשות רוחנית עמוקה וחוזר חלילה, כאילו מבקשת לתפוס את הרגע בו המציאות וההשתקפות שלה בנפש מבצעים את הקפיצה הקווונטית הדרושה לחיבור בין שני מצבי צבירה האלה.העיסוק בחומרי היומיום- או שמא חומרי כישוף- באופן הטכסי המסוגנן והמעבר לפינה הנגדית תרתי משמע מאפשרים לשחקנית המיומנת הזו לזפזפ בוירטואוזיות בין מצבים במידת שכנוע רבה.דמותה גלוחת הראש היא אנדרוגינית במידה וערפול זהותה המגדרית בסצינות הפתיחה מאפשר לדמותה דרגת חירות נוספת.בהמשך תחליף חבארובה זהויות במיומנות זיקיתית ; הנה היא חרק ערום חד מפרקים-מרפקים, הנה יען חיישן. לרגע היא מכשפת כפופה באה בימים ובמשנהו מלאך שהושלך בכנפיים קמושות לרצות את עונשו. היא רקדנית שבטית בסוונה אפריקאית, חווה עם תפוח, ילדה מפוחדת ובה במידה - אשה עירונית חטובה, אופנתית נעולה נעלי עקב.היא החומר והיא הרוח. חבארובה מבקשת באמצעים פיזיים ותנועתיים ליצור דימויים חזותיים שהם פיסות זיכרון קולקטיבי, בעלי משקע רב שכבתי. ברב המקרים היא משכנעת באישיותה הבימתית הכובשת, במקרים בודדים היא נחלשת – ויעיד הריקוד השבטי המאזכר מחול אפריקאי- בו עומדים לה לרועץ יכולות מחוליות מוגבלות יחסית לאמצעי ההבעה האחרים- בהם דיסיפלינות תנועה והבעה מגוונות- שאתם עוצמתה הבימתית ממריאה. אי אפשר להתעלם מתרומתה העמוקה של המוסיקה לחוויה הבימתית. על הסאונד אחראי היה דמיטרי טופנוב שיחד עם עידית הרמן מנהל בהצלחה את תאטרון ‘קליפה’, מארח פסטיבל ‘קליפה אדומה’.