Heda oren- Diary הדה אורן- פרקי יומן
הרהורים על מחול ומחלה- הדה אורן
נדמה לי כעת שחיי היו מלאי מאבקים בשעות הרבות העומדות לשרותי אני חוזרת אל הדה הצעירה זו אשר הפכה כה מוקדם לאמא. זו שהריקוד בעצמותיה. זו שהתחילה במסגרת הקיבוצית ליצור חגי מחזור. זו אני שבמסגרתם הרקדתי את הנוקשים שבבנים ואת הרחוקות שבבנות.
לא היו באזורנו בתקופה ההיא בתי-ספר מסודרים לריקוד והיה עלי להלחם על כל מנורה שתאיר את הבמה. בשנים ההן האפשרויוית היו כה מוגבלות. נדרשתי למאבקים של שנים להראות אומנות כמו שמן הראוי להראותה.
בשנות בגרותי ראיתי את התפתחות הריקוד בארץ. לא מכל העושר הזה יכולתי לקחת, אך רבות למדתי. מאז גם נסעתי לפריז ללמוד ריקוד ואני, בת 29 לומדת עם נערות בנות 18. חלקן, בנות שהיה חשוב להן הרבה יותר לצבוע את הריסים בכחול מאשר ללמוד את שייקספיר ולכבד מעט יותר את המרצה שלנו העיוור, (ההולך מלווה באשה צעירה יותר. הרי גם לי יש היום מלווה) זה שהיה יורד בכבדות במדרגות העץ לאולם ההרצאות, על צווארו קשורה עניבה מיוחדת בקשר המצביע כי אדם זה הנו אמן בעברו. כך היה נהוג בצרפת בשנים ההן .
למדתי גם בבת-דור במשך חמש שנים.
יום אחד נעמדה למולי רחלי מקיבוץ עינת ושאלה אם ברצוני ליצור ריקוד ללהקה שמוקמת בתנועה הקיבוצית ועניתי בודאי. הייתי כבר מוכרת בתנועה. עוד קודם לשיחתי עם רחלי התחלתי כבר ליצור חגי מחזור. אלה היו מקובלים מאד ומצאתי דרכים משלי לשלב בין תנועה לדיבור, כמו כן התחלתי ליצור חגים בקיבוצי, כשאני מחפשת לקיים סטנדרטים גבוהים יותר מבחינת המלל ובעיקר מבחינת התנועה הריקודית. בפעם הראשונה שהבאתי את תוכניתי בפני ועדה של חברי הקיבוץ האחראית על חג הסוכות הקרוב, הם הססו ופיקפקו ביכולתם לעמוד בדרישות. עניתי להם שאם נמשיך לחשוב ככה, לא נגיע לכלום. אם נתאמץ, אזי יש סיכוי שנצליח ויהיה לנו חג יפה ובעל ערך. וכך היה.
היה זה החג הראשון שנחגג בקיבוץ בשיתופם הפעיל של כמעט כל הציבור. יצרתי חג סוכות מרהיב שהוגש ברקוד ובקריאה תומכת מתוך פסוקים במישנה המדברים על מצוות בניית הסוכה, תקיעת היתדות, הברכות הנלוות, הקישוט. הריקודים כולם היו במתכונת של נענוע ארבעת המינים לפי צורת הנענוע כפי שנהג המ”הרל, מפראג לנענע “לארבע רוחות השמיים למטה ולמעלה”. החג הזה נוצר בשנת 1972 ועד היום חג זה נחגג באשדות-יעקב.
והנה קמה להקת המחול הקיבוצית.
בזמן הראשון לקיום הלהקה הייתה הגברת גרטרוד קראוס הפטרונית של הלהקה. פגישתי הראשונה אתה התקיימה בקורס שהשתתפתי בו בארגונה של “תנועת השומר הצעיר”. במסגרת זו היה נערך מדי שנה כנס מחול שבו כל מורה העלתה על הבמה ריקודים שיצרה בביצוע תלמידיה. במסגרת זו, הראיתי לראשונה ריקוד שלי הנקרא ‘חזון העצמות היבשות’, בהשראת נבואתו הידועה של הנביא יחזקאל. גרטרוד קראוס נהגה להיפגש עם הכוריאוגרפיות לשיחה אחרי המופע . כך בקיץ, בחום הגדול ואחרי נסיעה באוטובוס צפוף ללא מזגן ( כאלה היו התנאים אז), הגעתי מזיעה לקיבוץ עין-המפרץ שם נקבעה הפגישה. כך גם באה גם גרטרוד ובקשה להתקלח…היא ונראתה כה זעירה בהתיישבה על הכורסא האפורה הגדולה. היא השמיעה אנחה ואז הרימה פניה ישר אלי ואמרה: “זהו כשרון גדול גדול ומיוחד בשביל הבמה” ואז כמו פתחה את פיות הכוריאוגרפיות האחרות. אחת מהן אמרה: “לא שמעתי בחיי קריאת תנ”ך יותר טובה, אפילו לא ברדיו.” נדהמתי. נכון שהיו לי שלוש קרייניות, בנות מאשדות –יעקב, שהסכימו להיות איתי בחזרות. אחרת אמרה: “איזו תנופה בריקוד, איזו זרימה.” כך אחת אחר השנייה דברו דברי שבח ואני יושבת ומצרה: “מאין יבוא עזרי”, מניין אביא רקדנים לכישרוני.
יהודית ארנון הייתה גם היא בין קבוצת הכוריאוגרפיות. היא ניגשה אלי לפני שנפרדנו ואמרה: תלמדי וכך תצרי לך רקדנים. ידעתי שזו לא הדרך אך לא אמרתי דבר.
‘הלהקה הקיבוצית’ קמה ושאפה למקצועיות אם כי עדיין התנאים היו קשים מנשוא, אך ידעתי כי אנו הולכים בדרך הנכונה. במסגרת ‘הלהקה הקיבוצית’ יצרתי מספר ריקודים והייתה לי הצלחה גם בארץ וגם בסיורי הלהקה בחו”ל. הייתי מועמדת לפרסים אך אלה לא ניתנו לי.
בתחרות ביני ובין יהודית ארנון במסגרת הלהקה, היא הייתה החזקה בינינו, בעיקר בפוליטיקה וביחסי ציבור. בין שנות השבעים והשמונים תרמתי רבות ל’להקה הקיבוצית’. העבודות התקבלו כטובות מאד אך אני עצמי נראה שלא נמצאתי בתוכניותיה של יהודית ארנון היא יעדה את העתיד לרמי באר.
בנוסף, הודיעו לי כי לא אוכל ליצור ללהקה יותר מריקוד אחד בשנה. ביודעי משמעות האמירה הזו לעומקה, התחלתי לחפש אפשרויות שונות, חדשות . ערב אחד הופענו בקיבוץ כנרת. אם אינני טועה, היו אלה ההופעות הראשונות של האולפן למחול שהקמנו אשרה אלקיים- רונן ואני. לאחר סיום הערב נגשה אלי רותי אשל ואמרה לי: “הדה! אני רקדנית ולמדתי בצרפת”. כמובן נרעשתי, הרי גם אני למדתי בצרפת, בפריז. ורותי עונה: “מובן, ברור ששם גם אני למדתי”, והוסיפה: “אהבתי את הריקוד שלך. אני רוצה להעלות ערב סולו, אולי תסכימי לעבוד איתי?”. מובן שהסכמתי. לאט נוצרה הבנה בינינו בהשפעת אלוין נקולאי ויצרתי אתה שני מחולות. לאחד קראתי ‘הרהור בקו שבור’ לשני קראתי ‘במרחב פנימי וחיצוני’.
רותי למדה איך יוצרים ולמדה לנסות גם אם נדמה שהתנועה לא נראית לה ריקוד. בעת ביקורה של אשל בביתי לאחרונה, לאחר שלמדה והשכילה, אמרה לי: “את כל הבסיס הרחב של היצירה, מהי יצירה ואיך לנסות ולהגיע אליה, למדתי ממך. מה ידעתי אני על יצירה,? הרי לא היה לי מושג.”
עבדנו בין השאר בחדר הישיבות של מזכירות תנועת אחוד הקבוצות והקבוצים, אחרי שהרמנו שולחן על שולחן וכסאות על שולחנות והזזנו ופינינו מקום לחזרות. היינו בוגרות, ולא היינו עדיין ידועות. בצענו גם חזרות בביתה של רותי. היא הייתה המנוע הארגוני הדוחף, שאיפשר לנו להרים בסופו של דבר את ערב הסולו שלה. לפי שהזכירה לי רותי את אשר שכחתי, לא בקלות קיבלנו את האפשרות להופיע בצוותא. הערב היה מוצלח מאד להרגשתנו. את העבודה השנייה יחד עשינו הזמרת עדי עציון, אותה הכרתי בשנות מלחמת השחרור כאשר היינו עקב המלחמה ביגור. היינו ילדות והתיידדנו. גיבשנו יחד תכנית וקראנו לה “קול ומחול” . הבכורה התקיימה במוזיאון חל-אביב.
יחד עם אשרה אלקיים- רונן הקמתי אולפן למחול בעמק-הירדן ומאז לא היו לי חיים משלי. יום ולילה ביליתי בעבודה באולפן, רוצה שהכל יתקדם ומהר מאד למדתי כי הדבר החשוב לי ביותר לא בהכרח חשוב לאחרים באותה מידה. למדתי כי עלי ללמוד לדבר בניחותא, אם ברצוני להשיג דבר מה לטובת האולפן ושלא אשיג דבר אם לא אקיים שתוף פעולה עם ראש המועצה של אז- זאב שור.
אך אני אנא אני באה. למה כל-כך קשים לי עניינים אלו, למה הכול בוער בי כל כך והכוח היצירתי הזה דוחף אותי?. למדתי ששיתוף פעולה מצד זאב שור דרש ממני להפעיל כישורים שלא רציתי לנקוט בהם.
בקיבוץ שלי קיבלו יפה את אומנותי, שם העריכו את החגים שיצרתי ושימרו את חג הסוכות שלי עד היום.
יצרתי הצגות ילדים גם ב’להקה הקיבוצית’, הראשונה הייתה הצגת הילדים על פי ‘דירה להשכיר’ של לאה גולדברג שהייתה הצלחה ועלתה כ-200 פעמים. בסוף היא נמחקה. למה???
עוד ריקוד שהצליח היה הריקוד “השלמה” שבו לקחתי בד ענק שקניתי במחסן בירושלים. כאשר פרשתי אותו על הבמה הוא כיסה את כל רוחבה. באמצעו של הבד גזרנו בעזרת נורית רוט מאפיקים עיגול ונורית תפרה שמלה אשר שוליה התחברו אל הבד הגדול . ידידים עזרו לי בפתרונות טכניים נוספים. עם תחילת הריקוד אנו פוגשים את הרקדנית בתוך מעגל קטן. היא נראית מאושרת בחלקה ואז אנו רואים כגבעות את קצות הבד הנמשך למעלה על ידי החוטים הסמויים . הרקדנית. שנמצאת באמצעה של הבמה, מתייחסת אליו כאל תופעה מוזרה וברב תמימות מנסה להגיע אל הגבעות היפות אך בעוד היא מנסה להתקדם נעמד לפני עיניה קיר ענק של בד . מכאן ואילך היא נמצאת במאבק קשה עם הבד וכל פעם המכשול הולך ומסתבך. כל הריקוד כולו הוא ניסיונה של הדמות להשתחרר מהבד. בסוף הריקוד, הרקדנית נשארת כשראשה וחלקה העליון כולו אחוז בבד .את הריקוד הזה הראתה הלהקה כשש פעמים ולא יותר. וודאי תשאלו מדוע?, הרי הריקוד זכה לביקורות מצוינות? התירוצים היו רבים ואני לקחתי את הבד ושמתיו אצלי בעלית הגג .היו לא מעט מחולות שיצרתי ללהקה. בתמימותי חשבתי שעבודה טובה תזכה אותי בעבודות נוספות ולא כך היה. יום אחד נקראתי לחדרה של יהודית ארנון והיא אמרה לי: עבודותיך טובות מאד אבל את מדברת לא יפה על הלהקה. זה היה מעט נכון. דברתי על כך שאני לא מקבלת עבודות באופן יותר אינטנסיבי. (1)
בלהקה הקיבוצית אמרו לי יהודית ארנון ומייק לוין שאקבל אפשרות ליצור עבודה אחת בשנה ובחולשתי לא התנגדתי והתכופפתי לתנאים אשר הועמדו בפני. אמנם לא הפסקתי ליצור כל עוד עמדה בריאותי לי. ברור לי כי יחסו של ראש המועצה זאב שור ויחסה של יהודית ארנון כלפי הגבירו את חוסר בטחוני הבסיסי ומנעו ממני לשמור בתוקף על זכותי להעמיד את עצמי במקום הראוי לי. גם ב’להקה הקיבוצית’ וגם במסגרת האולפן למחול שהקמתי בעמק הירדן, יצרתי הרבה יצירות וערבי רקוד. אחד מהם הבאתי גם לסוזן דלל. שם הערב היה ‘סיזיפוס’ ובו הופיעה ה’שלמה’ כאשר בתוכה היה רקדן ולא רקדנית כפי שיצרתי זאת במקור. השינוי היה מעניין.
‘הלהקה הקיבוצית’ הפסיקה להיות קיבוצית והפכה להיות להקת רמי באר.
לאחר שנים מספר הגיעו אלי זוג רקדנים- מורים מרינה וולאדימיר מבלורוס, אתם יצרתי לא מעט ואף העזתי ליצור עבורם דואטים שנרקדו על נעלי אצבע. העבודה עמם הייתה לי נחמה אך גם הם בגרו והפסיקו לרקוד. עוד שנה עבדתי עם תלמידות האולפן שהבשילו כרקדניות ואיתן הייתה לי אפשרות ליצור. היו לנו יחד הרבה חוויות יצירתיות, אך הנה לפתע חשתי עייפות וחוסר כוח לנסות ולדחוף את עבודותיי לסוזן דלל או להופעות נוספות. התפלאתי, מה קורה לי?. זו הייתה תחושה מוזרה. קודם לכן מעולם לא קיננה בלבי הרגשת השלמה עם העובדה שאין לי כסף ואני לא יודעת לנצל קשרים על- מנת להגיע וליצור. אבל התחלתי לוותר.
מעבר ממחול למחלה
יום אחד בשנת 2000, נפלתי מן האופניים שלי בלי כל הגיון. התחלתי להתמודד עם מחלת ה- .L.A.S , למדתי על המחלה ועולם חדש של רופאים, בדיקות והחלשויות הולכות וגוברות, הביאו אותי למערך מחשבתי חדש.
היום כבר לא חשוב לי כלל להימנות על חברת היוצרים, היום אני נכללת בחבורת החולים וחשה בריאה. עבר זמן אולי חודש בו לא כתבתי. חזרה אלי עצלותי. אולם יש תופעות חדשות יום יום, שדורשות תשומת לב. אתמול הגעתי למסקנה כי לא אוכל יותר להתרומם מן הרצפה בכוחי שלי. קשה מאד גם לז’וזי, המטפלת שלי, להרים אותי בסיום התרגילים. רגלי נחלשות ואני יודעת שמעתה אתאמן במיטה. לאימון כזה במיטה תהיה איכות שונה, וודאי פחותה. אך אתמיד כל זמן שאוכל אעשה זאת. בנוסף לכך גם יותר קשה לי לאכול בלי הפרעות שעול. אני מכניסה לפי כמויות קטנות של מזון. מנסה עד כמה שאפשר ליהנות מן האוכל.
אתמול נסעתי לצפות בערב מחול של להקה שהקימה מיכל שרון, תלמידה נהדרת שלי. עברתי אתה שנים רבות בהן צמחה תוך משברים קשים ונוראים, אבל תמיד חזרה לרקוד ותמיד פתחתי לפניה את הדלת, פעמים לשיעור, פעמים לשיחת נפש ופעמים כדי לצפות בה בשעורי הבלט. ומיכל הנפלאה הגיעה ונעשתה רקדנית בעלת יכולות אדירות. היא רקדה סולו שכמוהו לא ראיתי מימי והזמינה אותי לראות את ערב הבכורה שאותו היא הקדישה לי בהוקרה. ההתרגשות הייתה רבה. רציתי לעלות לבמה אחרי ההופעה ולברך את מיכל ולשם כל היה עלי לעלות שלוש מדרגות. יותר מדי עוזרות עמדו לפתע לעזרתי, הרמתי את רגלי השמאלית על מדרגה ראשונה והנה, לא!, הרגל לא משחקת יותר. הרגל צוחקת ממני.. . נפניתי כה וכה, מחפשת את עוזרתי הקבועה ומצאתיה לשמחתי הגדולה בצידי הימני. רק כך יכולתי לעלות לבמה ולהתחבק חזק עם מיכל.
עדיין נשארת לי משימה לבדוק את יכולתה של רגלי השמאלית שהיתה החזקה עד כה .זו שאיפשרה לי ללכת. שוב ושוב אנסה וכמו שחקן שח-מט המאבד פיון אחד, שני ושלישי ועוד ועוד וממשיך לשחק, כך גם אני. ממשיכה לשחק את משחק החיים האכזר.
* תודה מיוחדת לסיון שדמון שהעביר ל’ריקודיבור’ את החלקים הרלוונטים מיומניה של הדה אורן, בברכתה.
(1) רשימת עבודותיה של הדה אורן ל’להקת המחול הקיבוצית’:
1970- ( שנת יסודה של הלהקה) ‘חלום’, פואמה אלקטרונית.
1971- ‘נעים להכיר’
1972- ‘שלושה קטעים’.
1974-’שיח משוחחים’.
1976- ‘הפרטים מצטרפים’.
1977- הרהור על קו שבור’
1979- ‘עת לכל חפץ’.
1980- ‘דירה להשכיר’.
1982- ‘שלמה’.
1984- ‘היה היה’.
בשנת 1984 יצר רמי באר את ‘המוות בא אל סוס העץ מיכאל’, עבודתו הראשונה ללהקה הקיבוצית.
1985- ‘הצחוק המר’.
1987- ‘בין עצי עדן’.
1993- ‘קשרים’.
Heda Oren הדה אורן- נאחזת בחיים
בגידת הגוף, עמידות הרוח
‘ריקודיבור’ שמח להביא לקוראים חלקים מראיון שערך סיון שדמון(1) עם הכוריאוגרפית הדה אורן לא מזמן. הראיון משמש הקדמה לפרקים נבחרים מתוך טכסטים שכתבה אורן בנסיון להאחז בחיים מאז נודע לה על מחלתה הקשה.
אני מבקשת להודות להדה אורן על מסירת החומרים האישיים שמשמשים מסמך מרגש בכנותו וישירותו ונדבך בעל ערך בתולדות המחול בישראל. החומר מאפשר מבט מזוית אישית של יוצרת שלא סיימה את מלחמתה. א.ב.
ראיון עם הדה אורן:
מאת: סיון שדמון
כשסיימה הדה אורן לנהל את האולפן ולהקת המחול בעמק-הירדן, בגיל 65, פנתה לציור. בין יתר התרגילים ביקש המורה לכתוב חמישה דפים בכתב יד. הדה בחרה לכתוב איך נמסרה על ידי אמה בגיל חמש לידי דודה בקיבוץ מעוז-חיים ואת קורותיה בשנה שחיה שם. חודשים אחר כך, התקשתה כבר להחזיק מכחול אבל החלה להעלות על הנייר את סיפור חייה בשמונים עמודים בכתב ידה. אחרי שהעפרון לא נשמע לה יותר ורגליה, רגלי הרקדנית החזקות שלה, שבעבר נשאו את משקל גופה על קצות אצבעותיהן גילו חולשה יתרה, ניגשה לבדיקות הרפואיות.
תוצאות הגיעו ולפני שנתיים התבשרה שחלתה ב- A.L.S. , מחלת ניוון שרירים נדירה יחסית, וסופנית באחוז ניכר של המקרים. האישה הזו שהתחילה דרכה כרקדנית, הפכה לאחת מהכוריאוגרפיות המרכזיות בשנים המוקדמות של להקת המחול הקיבוצית. אשה שהגוף, שפתו ותנועותיו היו כל עולמה, נאלצת עכשיו להתמודד, מוקדם מהצפוי, עם ניוונו.
חקירה פילוסופית
לאחרונה קיבלה אורן (72) אישור להעסיק עוזרת סיעודית מסביב לשעון בביתה שבאשדות יעקב איחוד. מוקפת ספרים, ציורים וצילומים, מזכרות משנות העבודה הארוכות, היא מתיישבת בהתלהבות על הרצפה ומוציאה קטעי עיתונות, תמונות ועדויות לקריירה המפוארת שהיא מנסה לפרוש.
“מיד אחרי שקיבלתי את ההודעה דיברתי עם עצמי והחלטתי שכדאי לי”, היא מספרת, “ידעתי שדיכאון יגביר את המחלה, והחלטתי לפתח אדישות להתקדמות שלה. בעצם כבר הייתי מוכנה לזה. על סמך הנסיון שלי אני חושבת שלאדם יש מנגנונים מורכבים ונסתרים שפועלים במקרים כאלה, כדי להגן עליו. הגוף שלי, למשל, אולי ידע טוב ממני וכך, במקביל, איבדתי את האמביציה וקצת הפסקתי ליצור”.
ש. זו הרגשה של מלחמה?
“לא. אני יודעת שאני לא יכולה להלחם אבל אני כן יכולה לצחוק כמה שאפשר, ולהתייחס למחלה כנושא לחקירה פילוסופית”.
ש. דווקא לך, בעלת קשר ומודעות חזקה לגוף, זה קורה.
“כן, זו מחשבה קשה ומעציבה. אני מתעקשת ללכת כל עוד אני יכולה אבל נופלת הרבה, ובקרוב אזדקק לקלנועית. כל פעם שאני מגלה ירידה בתפקוד אני חושבת על הדברים שאני עדיין יכולה לעשות”.
ש. ואת בכל זאת שומרת הראש למעלה.
“אני פחות ופחות בוכה. השלמתי עם הקושי, עם הגורל. אני לא באה בטענות. המחלה מקרבת אלי את האנשים הקרובים אני זקוקה פתאום למשפחה”.
תהליך כתיבת קורותיה וחזרה לרשימת הישיגיה עוזרים לה להתמודד עם איום תוצאות המחלה. אחרי שכבר לא יכלה להחזיק בעט רכשה מחשב נייד ולמדה להפעילו. סד מיוחד שהותאם לכף ידה עוזר לה להקיש ולשלוט בעכבר. המרץ והאמביציה שאפיינו אותה לכל אורך הדרך עוזרים גם הם. היא ממשיכה לשחזר את זיכרונות ילדותה ובגרותה. מעבר לכתיבת קורות חייה, היא ממשיכה להעלות על המסך שירים שכתבה ושירים שהיא אוהבת. זיכרונותיה גדושים דמויות אנושיות, אבל מירב תשומת הלב מופנית לתפאורה, לשפת הגוף ומבנהו.
הנסיכה, העדשה והלינה המשותפת
אורן נולדה בנתניה ב-1935. אביה שהיה “סוחר קטן ולא מוצלח”, וגדל במשפחה שעלתה מליטא והתיישבה בזיכרון-יעקב בתחילת המאה. זיכרו לא מעורר בה געגועים ניכרים. מזיכרונותיה עולה תמונה של משפחה ענייה מאד, שמרנית. סבה הקים לדבריה את בית החרושת הראשון בארץ לסבונים, התעשר ומאוחר יותר ירד מנכסיו. בזיכרונותיה היא גם מתארת את הווי החיים במושבה שנעו בין עליבות לעליצות.
סבתה מצד אמה גדלה במשפחה ירושלמית מכובדת אך העזה להנשא לחלוץ למרות התנגדות ההורים. גם אמה נחמה מרדה, התחתנה וילדה כבר בגיל 17. אמה התחתנה בשנית ואז הדה נולדה.
מהחיים בנתניה היא זוכרת בעיקר את המתח בעקבות הודעת קריין הרדיו על פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוריה נפרדו וכשהייתה בת 5 החליטה אמה להתגייס למלחמה בגרמנים ומסרה את הדה למשמורת, לדודה “רווק בודד ושתקן”- יצחק אוירא מקיבוץ מעוז-חיים. את הפעם הראשונה שאמה השאירה אותה בקיבוץ המרוחק והמאובק היא לא זוכרת, “הכל קבור עמוק בפנים”, היא כותבת, “ומאז מלווה אותי התחושה של ילדה קטנה ותמימה שמתבוננת בפליאה בעולם הסובב אותה”.
אבל הקיבוץ וחברת הילדים הפכו מאד דומיננטים בגידולה והדה מספרת שלמרות היותה עירונית בין קיבוצניקים מצאה לעצמה ילדים גדולים ששמרו עליה ובהם רפי ודבורהל’ה, לימים, הסופרת דבורה עומר, “הילדה הכי יפה בעולם”, בעיניה.
אמה הייתה מגיעה לבקרה מדי חודש או חודשיים, לבושה במדי הצבא הבריטי שעוררו בה גאווה. עם אביה נשתמרו יחסים מרוחקים והוא בקר אותה לעתים נדירות.
משנישא דודה יצחק והחליט לעבור ולהקים משפחה בקיבוץ החדש, חוותה זעזוע נוסף.”כל השנה הייתי מפורסמת כילדה שלא בוכה, אבל כשעזבנו כבר לא יכולתי להתאפק”. אבל באשדות יעקב מצאה את הבית שבו נשארה עד היום.
נולדה לרקוד
זיכרונות הריקוד המוקדמים שלה הם מגיל ארבע, כשהופיעה מול בני משפחתה ששיבחה את הגמישות יוצאת הדופן שלה. אבל את הקריירה היא התחילה באופן “רשמי” רק בגיל שש במעוז-חיים, כשהחלה לרקוד בהדרכת תמר ירדני בשדות הקיבוץ באירועים שונים. את תנועות הריקוד הראשון היא עדיין זוכרת וגם בדיוק מה לבשה.
באשדות יעקב היא השתתפה בריקודי חגים וטקסים בהדרכתה של מרים ינואר. “אשדות יעקב הייתה בזמנו אימפריה גם מבחינה תרבותית”, אומרת הדה. “בבוקר ראינו את קרבות האוויר עם הסורים ובערב היינו נוסעים לעין גב לשמוע קונצרט בפסטיבל. הייתה דרישה לתרבות גבוהה, לקונצרט או מחול לא רק כחלק מהחג.”.
בתקופת פילוג התנועה הקיבוצית הדה כבר הייתה בתיכון והייתה בין הנערים שבחרו להיות חלק מהקיבוץ המאוחד גם אם הוריהם נשארו באיחוד. לכן נשלחה עם כמה מבני כיתתה ללמוד בעין-חרוד, שם היא המשיכה לרקוד בעיקר ריקודי עם תחת שרביטה של רבקה שטורמן. “שטורמן”, היא מספרת, “עמדה על הכישרון שלי והפכה אותי לסוליסטית”.
היא נישאה בגיל 19 לאיתמר רודשטיין (לימים רותם) בן קיבוצה, ומיד הרתה וילדה את גלית ביתה היחידה. אחרי הלידה היא התמסרה לגידולה תקופת מה ואז יצאה ללמוד “תרבות הגוף” בסמינר הקיבוצים. בתקופת הלימודים הבינה שהיא שגופה, בעל הירכיים המלאות, אינו מתאים לקריירה של רקדנית והיא פנתה למסלול יצירה וכוריאוגרפיה. היא החלה ליצור מופעים באשדות איחוד, יחד עם שייקה פייקוב, שנתן כתב הכוונה מוזיקלית. בשנים ההן עבדה כמדריכת נוער, בחדר האוכל ובמטבח ובמקביל עסקה בריקוד. במשך השנים עברה השתלמויות בריקוד ובעיקר במסגרת תנועת השומר הצעיר, “שם הייתה התייחסות רצינית יותר למחול”, היא קובעת. בגיל 26 כבר התגרשה, ומיד אחר כך, בשנת 1964, נסעה ללמוד בפריז.
תבנית חוזרת
ש. גלית בתך עוד הייתה ילדה בעצם.
“כן. התבנית חזרה על עצמה וגם אני התגרשתי ובכאב רב השארתי את בתי לבד בקיבוץ, כמו שאימי עשתה לי. היה לי מאד מאד קשה לעשות את זה. זה הריקוד שדחף אותי כל הזמן להתקדם”.
ש. ואיך גלית קיבלה את זה?
“היא לא חסכה את כעסה ממני, בשנים ההן. אבל היום היחסים איתה מצויינים וגם עם שלושת הנכדים שהיא העניקה לי ויש חום רב וקירבה גדולה”.
בפאריז, שוב הרפתקנית כמו אימה, חייתה בלא אמצעים של ממש אצל בעלת בית קפדנית ולמדה בבית הספר הגבוה מחול מודרני, בלט וכוריאוגרפיה. אחר כך ניהלה קבוצת רקדנים של תנועת הבונים דרור ויחד הופיעו על במות באירופה ושם פגשה את נעמי שמר והשתיים התיידדו.
מפריז היא חזרה ליצור בקיבוץ, בעיקר ריקודים לחגי מחזור, ובתנועה הקיבוצית התפשטה שמעה והיא הוזמנה להעלות מופעים בקיבוצים אחרים. בשנת 1968 החלה ללמוד בלהקת בת-שבע.
המחול הנחשוני מעבר לריקודי חגים היה “חזון העצמות היבשות”. לדבריה, החברים נדהמו והיא הוזמנה להציגו בכנס המחול השנתי של השומר הצעיר שנערך בניר דוד גרטרוד קראוס, היוצרת המוערכת ביותר בזמנה הייתה שם, ראתה, התרשמה והזמינה אותה לבוא לסמינר של פורום המורות למחול בקיבוץ עין-המפרץ. “כאן יש כישרון גדול בכוריאוגרפיה”, אמרה קראוס, ושאר המורות הנהנו בהסכמה.
הדה הצטרפה לפורום וב-1971 הם הקימו את להקת המחול הקיבוצית, שפעלה אז בקיבוץ געתון תחת האוטוריטה של גרטרוד קראוס ובניהולה של יהודית ארנון. הדה הייתה בין הכוריאוגרפיות שיצרו ללהקה.
בשנת 1974 היא קיבלה מילגה ונסעה לניו-יורק, לבית הספר של אלווין ניקולאי. “למדתי המון. אבל ליצור לא הצלחתי. בשביל זה אני כנראה צריכה אדמה יציבה מתחת לרגליים, בית”.
כשחזרה, בעצת יהודית ארנון, החליטה לייסד מרכז למחול בעמק הירדן. בשנת 1975 היא הקימה יחד עם אושרה אלקיים את האולפן למחול. בהתחלה הוא שכן באפיקים ומאוחר יותר עבר למשכנו עד היום, בצומת מסדה ושער הגולן. האולפן פרח. חמש שנים אחר כך אושרה אלקיים פרשה מניהולו והדה נשארה לבדה כמנהלת, מורה וכוריאוגרפית.
מרכז - פריפריה
“ריקוד זה לא מתנ”ס ולא חוג”, היה המוטו של אורן בגיוס הילדים ללהקה. היא תבעה השקעה אישית טוטאלית, והתייחסות לריקוד כאמנות, שהיא הטעם לחיים, לפי השקפתה. גם ההשקעה שלה הייתה טוטאלית ואכן, “האולפן למחול של המועצה האזורית עמק הירדן”, או בקיצור “האולפן”, היה הצלחה ובעיקר התבלט בייחודו על רקע ההוויה הכול-כך קיצית, חולית, ישראלית ופריפריאלית, של שנות השמונים בעמק הירדן. הנערות בבגדי הגוף ובתנוחות הריקוד השונות נראו לצופה מבחוץ כמו דגים באקווריום, והבנים שהעיזו לגשת לבחינות הקבלה זכו למבטי קנאה ולגלוג בעת ובעונה אחת. ניחוח זר התלווה גם לשם ולאישה, להליכותיה ולצורת דיבורה.
300 ילדים ונערים למדו באולפן בשיאו, והלהקות שהוקמו העלו מופעים שזכו להצלחה מקומית. ה”בן האובד”, על פי שירה של לאה גולדברג, עלה כמופע בעקבות עבודת הגמר של הרקדנית לילך גפני, ועוד רבים וטובים.
גם בפסטיבל “קול ומחול” בשנות ה-80, יצרה הדה מופע יחד עם עדי עציון ורות אשל, שכונה “אוונגרד” וזכה לתהודה מסוימת.
בינתיים המשיכה הדה ליצור גם במסגרת להקת המחול הקיבוצית, והמופע “שלמה” שיצרה עבור הלהקה בשנת 1982 נחשבה לאחת העבודות הטובות ברפרטואר, ואף הועלה בפריז.
אבל בלהקת המחול הקיבוצית נחלה אכזבה עקב חוסר היכולת שלה לנצל קשרים, להגיע לעמדות כוח ולדחוף את עצמה למעלה. “תמיד ראיתי עצמי כחלק מלהקת המחול הקיבוצית אבל כשרמי באר החל לעבוד ראיתי איך דואגים לו ושולחים אותו לקורסים. התחילו גם לייבא כוריאוגרפים מחו”ל והתחרות איתם הייתה קשה. זה גם העלה את הרמה שלי אמנם. בסוף עזבתי כי התנאים היו בלתי נסבלים, גם קשה היה לי להגיע כל פעם לגעתון באוטובוס “.
ובכל זאת יצרה ריקודים חשובים וזכתה להתייחסות, בעיקר כשהצליחה לעתים רחוקות להופיע איתם בתל אביב. “מדהים”, היא אומרת, “איך עבודה שמוצגת במרכז הארץ יוצרת הד גדול פי אלף מאותה יצירה שעולה פה”.
ש. זו גם הסיבה שמי שרוצה להתקדם הלאה נאלץ לעזוב את העמק.
“כן, קשה להחזיק רמה גבוהה בפריפריה. שלחנו הרבה רקדנים ללהקת המחול הקיבוצית ומשם הם גם המשיכו ללהקות אחרות. אחרים כנועה דר, ענת אסולין ועוד הקימו להקות, וזה טבעי וטוב, אבל אני האמנתי שאפשר לייסד פה מרכז רציני שילך ויגדל עם דורות חדשים של מורים”.
ש. ומה קרה?
“גם התנאים האובייקטיבים השתנו, האוכלוסייה בקיבוצים ובעמק החלה להתדלדל והקיבוצים התדרדרו כלכלית. ואולי זה בלתי אפשרי מלכתחילה, להחזיק משהו ברמה כזאת גבוהה בפריפריה. בשלב מסוים גם התחלף ראש המועצה (מדובר בזאב “ולולה” שור – ס.ש), אני הייתי על סף פרישה והוא שמח להפוך את האולפן למשהו לא אמנותי ולא מאיים”.
שיא היצירה של אורן, לדעתה, הוא ערב שלם מיצירותיה, שעלה תחת הכותרת “סיזיפוס” בשנת 1994. בביצוע צמד רקדנים עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, מרינה וולדימיר פילק. “כבר אז היה לי קשה לסחוב ובני הזוג, שגרו בנצרת ונאלצו גם לעבוד למחייתם, מאד עזרו לי.
זה אולי הזמן לחשבון נפש והכתיבה מספקת לי הזדמנות לעשות את זה. גם ההתמודדות עם המחלה מחלצת מתוכי דברים שהיו חבויים. אני מאמינה שכמו בריקוד, דווקא מתוך המאמץ הפיזי ומהקושי הנפשי צומחים העומקים.
אני מצטערת שלא הייתי מסוגלת להיות יותר עם המשפחה ברגעים קשים במשך השנים, הייתי מרוכזת בעצמי. ואני אסירת תודה לקיבוץ וחבריו על התמיכה והפרגון שקיבלתי פה לאורך כל החיים, ולמרות זאת אני כועסת על עצמי שבזמנו לא היה לי את האומץ לצאת מפה ולדחוף את עצמי למעלה בעולם המחול, כדי ליצור במסגרת מקצועית לגמרי. כנראה שפחדתי לאבד את הבית היחיד שאי פעם היה לי”.
————-
(1) גירסה מוקדמת התפרסמה בעלון התנועה הקיבוצית ‘הדף ירוק’.
Vertigo Dance Company- White Noise רעש לבן- להקת ורטיגו
‘רעש לבן’*- להקת מחול ורטיגו (בכורה). כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים. סוזן דלל, 3 באפריל.
אורה ברפמן
צילום: מירי ינאי-שמעונוביץ’
בעבודתה האחרונה של נעה ורטהיים מצויה בשלות מבורכת שמביאה את ‘רעש לבן’ ואתה את להקת המחול ורטיגו למקום גבוה בקדמת מפת שדה המחול הישראלי.
ראשית, מדובר ביצירה משובחת, מהודקת ומרובדת היטב שבה שיתוף הפעולה האמנותי עם האנשים הנכונים הניבו הישגים ללהקה ולורטהיים. כל מרכיבי היצירה הבימתית החל במוסיקה, עיצוב תאורה, במה ותלבושות שתמכו באופן מדויק ביצירה הכוריאוגרפית, הזינו את ‘רעש לבן’ והפכו אותו ליצירה החשובה מבחינה אמנותית מבין עבודותיה של ורטהיים ולעבודה מהטובות שנוצרו בעונות האחרונות.
את העבודה מלווה מוסיקה מקורית של רן בגנו שאתו עובדת ורטהיים כבר שנים. בגנו היה גם האחראי למוסיקה הסוחפת של ‘ורטיגו והיהלומים’ ושל ‘לידת הפניקס’ וכאן ב’רעש לבן’ הוא מתעל את יצירתו לתמיכה מרתקת בכוריאוגרפיה ומסריה. הוא משתמש בנושא עצמו אבל מפתח אותו בדרך אישית בתמיכתם של הילה קרני בצ’לו ובקולה של יעל תאי. דני פישוף יוצר תאורה אווירתית בגווני כחול-אפור מעושנים שיוצרת חלל סמיך, מסתורי ותאורה ממוקדת דרמתית יותר בנקודות ספציפיות בזמן למשל בתמונת הפתיחה החושפת את חלקם העליון של שורת הרקדנים ומתמקדת בגב ובקוד הטבוע בו, כחפץ לממכר. אופיר חזן מבית הספר לעיצוב של רקפת לוי אחראי לעיצוב הבמה ולתלבושות רב-תכליתיות הרכות, בגווני אפור המחתלות את הרקדנים.
בעבודה עשרה רקדנים ושותפים ליצירה: איוויצה באגו, אייל ויזנר, רינה ורטהיים-קורן,, וובה זאק, כרמי זיסאפל -שהעניקה לקטעי הסולו שלה איכויות נפלאות במיוחד-, אורן טישלר, ענת יפה, אלון קרניאל, מיה רשף ושירן שרעבי. תרומתם ניכרת בפיתוח והרחבת השפה התנועתית של הלהקה.
האנסמבל נראה טוב, חזק ומצליח ללכד שורות תוך שמירה על איכויות אינדיבידואליות ועקב כך נשמר המתח בין הפרטי לקבוצתי ובאינטראקציה הבין אישית. האמון שנוצר בין המשתתפים בא לבטוי לכל אורך המופע אבל מגיע לשיאו לקראת הסוף בסצינה שבה מספר רקדנים מטפסים על שרפרף גבוה ונופלים לאחור בגו זקוף ישר לידיהם של חבריהם שמניחים אותם העדינות על הריצפה בטכסיות רבה.
יש יופי רב בעבודה הן באמצעים המוסיקליים והויזואלים והן בשלד המבני של היצירה, השימוש בחלל, בעריכת המעברים הזורמים שבין הפרקים ובמחול עצמו.
מזה תקופה ארוכה סובבות עבודות הלהקה סביב נושאים חברתיים ובשנים האחרונות חלה התמקדות בסוגיות הנוגעות לאיכות סביבה. מטבע הדברים, העניין האותנטי בנושאים רבי חשיבות הללו בא לידי ביטוי בשולי היצירה בלבד ובמידה והצופה התמים שאינו נחשף לכוונות הטובות של היוצר, רשאי- וראוי שכך יהיה- להנות מההתרחשות הבימתית נטו. כך היה ב’לידת הפניקס’ ועכשיו כאן, שכן מדובר ביצירה מבוססת- תנועה שהבסיס הרעיוני המקדמי אינו מחבל ואינו כופה אופן ההתבוננות יחיד.
העבודה הזו מחזקת את המיצוב החברתי-סביבתי שמאפיין את בידול הלהקה ובא לביטוי גם בפעילותה הקהילתית. הפעם הלהקה הביאה אתה ‘שוק’ זעיר לרחבת סוזן דלל שבו הוצבו בגדים ואביזרי לבוש שונים לצד ספרים ודיסקים וכל אלה הוצעו לבאי המרכז. כל אחד מוזמן היה לקחת כל פריט שישמח אותו תוך עידוד לפזר בקהילה את החפצים המיותרים שברשותו. למחזר, לצרוך פחות, לותר ולא להצמד לחפצים יתר על המידה וכן לשתף ולקחת חלק בפעילות קהילתית, הם אך מעט מהערכים הטמונים ב’מיצג’ החוצות הנ’ל. בחוברת המעוצבת להפליא שחולקה לבאים מצוינת יוזמת הנהלת הלהקה להקים פרויקט ייחודי בשם ‘ורטיגו בכפר”, מיזם אקולוגי- תרבותי שיפתח בעמק האלה, בעקבות ההענות בארץ ובחו’ל למסרים האטרקטיביים שליוו את ‘לידת הפניקס’ וקידמו את התממשותו של רעיון הפרויקט, ששואף להפך למרכז בעל שם עולמי.
במידה מסוימת, פעילותה של ורטיגו צועדת בנתיב שאינו שונה מזה שהתווה הזוג ליאת דרור וניר בן-גל כשעזב את תל אביב והתיישב במצפה רמון. בעקבות המעבר חל שנוי מסיבי בתפיסה האמנותית של דרור- בן-גל והם חיפשו דרכי ביטוי אמנותי שיצמדו למשנת החיים הרוחנית שאימצו. בתחילה זה היה נראה מבטיח, יצירה מחולית אחרת מקודמותיה. הזוג ויתר על תאטרון המחול האגרסיבי שאפיין את עבודתם, לטובת רוגע ניו-אייג’י קסום מלווה בריח של עוגיות שנאפו במהלך המחול על ידי הרקדנים והוגשו לקהל בסיומו של ערב. במהלך השנים התרחקו השניים משדה המחול העכשווי שהיו ממוביליו ויצירתם איבדה לא מעט מהרלוונטיות שלה לקהילת המחול שדרכה אצה לה קדימה.
ורטיגו בניהולה האמנותי של נעה ורטהיים נמצאת במקום אחר כרגע והיא מצליחה לחזק את מעמדה האמנותי ובו בזמן להפך לגורם ייחודי שמקל עליה לקבל תמיכה ויפה שכך.
*רעש לבן- (מילון פינגווין): קול או רעש אלקטרוני שבו יש ריבוי תדרים מתמשכים בעלי עצמה שווה.